‎קורא‫/‬ת‫:‬

השלטון ממתן: קואליציה של קבוצת הרוב עם מפלגות מיעו...

השלטון ממתן: קואליציה של קבוצת הרוב עם מפלגות מיעוט היא דבר אפשרי ורצוי

,
כניסת מפלגה ערבית לממשלה נראית לכם כחלום באספמיה? דוגמאות מהעולם מראות שמיעוטים לאומיים יכולים לשבת בממשלה, מבלי שמדינת הלאום תוותר על זהותה הלאומית. ייתכן והקו שמוביל איימן עודה יחל תהליך שכזה בקרב ערביי ישראל, אם כי המציאות בו מפלגה ערבית יושבת בקואליציה אינה נמצאת מעבר לפינה.
image_printגרסא להדפסה

הכרזתו של ראש הרשימה המשותפת איימן עודה בדבר נכונותו לשבת בממשלת מרכז-שמאל ציונית, זכתה לכותרות רבות, ורבים הופתעו משינוי הכיוון החד. אך התבוננות בהתנהלותו של עודה בחודשים האחרונים מראה שהאמירה הינה חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח לשינוי כיוון וליצירת נורמליזציה של מפלגתו בשיח הפוליטי הישראלי. למעשה,בהסתכלות השוואתית על מדינות לאום אתניות אחרות, ניתן לראות שהתופעה של ישיבת מפלגות מיעוטים בממשלות היא דווקא נפוצה ואף גורמת להן להתמתן, להתפשר וליצור סטטוס קוו חדש שבמסגרתו הן מכבדות את הסדר הקיים. בהינתן הרקע הדומה של מדינות אלה, סוברני שניתן ליישם פשרה פונקציונלית שכזאת גם בישראל כששני הצדדים משלמים מחיר מזערי ביותר.

הכרזתו של איימן עודה בדבר נכונותו לשבת בממשלת מרכז-שמאל איננה מפתיעה. הדבר בא לאחר ניסיונות נשנים שלו בחודשים האחרונים, כולל במערכת הבחירות הקודמת ולאחריה, לשינוי הקו ולהצגת חזות מתונה ולגיטימית בקרב הרוב היהודי. מבחינה רשמית מדובר בתפנית משמעותית,שכן עודה נאלץ לסרב לחתום על הסכם עודפים עם מפלגת מרצ בבחירות 2014, השתתף בהחרמת ההלוויה של שמעון פרס (בניגוד לדעה הרווחת בציבור הערבי), וסירב עד כה לגנות את מעשי הטבח של משטר הבעת' הפשיסטי הרצחני בסוריה.

אלא שעוד לפני הצהרה זו מסר עודה הצהרה דרמטית עוד יותר,אשר משום מה חמקה מהרדאר התקשורתי, בראיון לפודקסט "עושים פוליטיקה" של דפנה ליאל. בראיון דיבר עודה על רצון לכינון שותפות קואליציונית שכזאת עם סיעות המרכז והשמאל, ומנה ארבעה יסודות שעליהם כבר יש הסכמה: שלום, שוויון, דמוקרטיה וצדק חברתי; לצד ארבע סוגיות שעליהן אין הסכמה: הנכבה, הפליטים, יהדות המדינה וזכויות לאומיות של האזרחים הערבים.

במסגרת הריאיון התייחס עודה לשתי הסוגיות האחרונות, והכריז ביחס ליהדות המדינה כי על אף שהוא מתנגד למונח "מדינה יהודית", הוא מכיר בכך ש"היהודים הם עם, מגיעה להם זכות להגדרה עצמית", וכי הוא מכיר בכך "שמדינת ישראל מימשה את הזכות להגדרה עצמית לעם היהודי".לדבריו, יש להשתמש במונח אלטרנטיבי להגדרת המדינה, אך הוא מסכים לכך שמונח זה צריך לכלול בתוכו התייחסות לזכויות להגדרה עצמית של היהודים. אולם זאת בתנאי שיינתן לערבים שוויון אזרחי מלא והכרה בזכויותיהם הלאומיות.

לכאורה, הכרה זאת עשויה להישמע כסותרת את ההכרה בזכויות היהודים, אלא שכאשר הוא הסביר את המשמעות של אותן "זכויות לאומיות", דבריו נגעו בסוגיות פרקטיות ביותר– אוטונומיה תרבותית בחינוך ("הערבים ילמדו יותר על בית אומיה בספרי ההיסטוריה"), הכרה/שימור השפה הערבית, והכרה של המדינה בעוולות היסטוריות, כגון כפר קאסם והממשל הצבאי – אשר חלקן מיושמות כבר היום.

ניסיונות בעולם מלמדים: מיעוטים לאומיים בממשלה מתמתנים

על אף ההתנגדות למונח "מדינה יהודית", הרי שמדובר בהצהרה מהפכנית שאינני זוכר מתי בפעם האחרונה נשמעה על ידי מנהיג ערבי בכיר בישראל. אלא ששינוי הרטוריקה הזאת בקרב מנהיג מיעוטים, איננה דבר חדש בפוליטיקה העולמית, וכאשר סוקרים דוגמאות אחרות לכך בעולם הרי שהדבר נפוץ למדי.

מחקר שנעשה על ידי פרופסור יוהנה בירניר (Birnir) מאוניברסיטת מרילנד מראה כי שיתוף מפלגות של מיעוטים אתניים בקואליציה מוביל להפחתת התבטאויות ותביעות 'רדיקליות', מגביר נכונות לפשרות, ומפחית את המוטיבציה לשימוש באלימות מצד הציבור המיוצג על ידן.

בבולגריה, למשל, על פי החוקה הכנסייה הבולגרית האתנית הינה "הדת המסורתית של המדינה", ובולגרים אתניים רשאים להגר אליה ולהתאזרח באופן מזורז, אפילו אם אבותיהם מעולם לא חיו בשטח המדינה. יחד עם זאת, "התנועה למען זכויות וחירות" (בבולגרית: DPS/ באנגלית: MRF) המייצגת את המיעוט התורכי בבולגריה, המהווה כ-9% מאוכלוסייתה, ישבה פעמים רבות בממשלות הן של הימין והן של השמאל. המפלגה נחשבת לפופולארית ביותר בציבור התורכי, וכזו השומרת על האינטרסים שלו, ונתפסת כגורם ממתן בפוליטיקה הבולגרית.

כראייה לכך, כאשר מנהיג המפלגה החדש, ליוטבי מסטן, הביע ב-2015 תמיכה בתורכיה כשזו הפילה את מטוס הקרב הרוסי שחדר לשטחה, פעל היו"ר המיתולוגי אחמד דוגאן להדיח אותו, צעד שזכה לגיבוי ממנגנוני המפלגה, ומסטן אכן הודח. כשהאחרון הקים מפלגה חדשה והתמודד בבחירות ב-2017 במדינה, היא לא עברה את אחוז החסימה, לאור העובדה שמרבית הציבור התורכי נשאר נאמן ל-DPS והמשיך להזדהות עם הקו המתון שלה.

עוד הדגישה בירניר כי תרחיש זה חזר על עצמו גם ברומניה עם המיעוט ההונגרי. הנכונות להכליל את "האיחוד הדמוקרטי של ההונגרים ברומניה" (ה-UDMR) בקואליציה – גם כן על ידי מפלגות מן הימין והשמאל – הובילה את המפלגה לנטישת דרישותיה הלאומניות לאוטונומיה טריטוריאלית בצפון טרנסילבניה ולהדרת פוליטיקאים ששמו דגש על תביעה זאת מהמפלגה.

מנגד, היא מראה שדווקא בספרד, שבה הלאומיות היא יותר "אזרחית" מרומניה ומבולגריה "האתניות", הדרת המפלגות הבסקיות מהקואליציה הובילה את הבסקים לתמיכה באלימות ובטרור של מחתרת ה-ETA, בעוד שרק בהמשך כשהסכימה הממשלה הספרדית לדון עם הסיעות הבסקיות בפרלמנט ולהגיע עמן להבנות, התמיכה העממית ב-ETA דעכה.

הסיבה לתפניות הללו היא התחושה,של המפלגות עצמן ושל הציבור אותו הן מייצגות, שהם יכולים להשפיע על גורלם דרך הממסד של המדינה בה הם חיים, וכי דרך שיתוף פעולה שכזה ניתן להגיע להישגים פוליטיים בצורה יעילה יותר. מתוך הבנה ששיתוף פעולה כזה מחייב אותן להתמתן, פועלות המפלגות להוצאת הגורמים הקיצוניים מתוכן והן ממתנות את הצהרותיהן.

אז מה ניתן ללמוד מהדוגמאות הללו? ראשית,שותפות שכזאת איננה ייחודית למדינות לאום "אזרחיות" בלבד. בולגריה מכוננת זהות אתנית ברורה בחוקתה, ולמרות זאת שותפות שכזאת מתרחשת בה. מנגד, המפלגות האתניות אינן מתנערות מזהותן הקיימת, ודורשות הכרה בציבור שלהן כציבור לאומי.

הן גם אינן מזדהות פוליטית עם המדינה ועם זהותה, ואינן רואות עצמן מחויבות לעיקרון לפיו מדינתן היא מדינת הלאום של הקבוצה האתנית הדומיננטית. לצד זאת, הן גם מסרבות לייחס לזהות האתנית שלהן משמעות פוליטית הנוגעת לעניינים שמחוץ לגבולות המדינה, ומתמקדות בעיקר בזכויות מיעוט ובהכרה חוקתית במעמדן. בנוסף לכך, ישיבה עמן איננה ייחודית לסיעות השמאל, ובמקרים מסוימים, כגון בבולגריה, התקדים החל דווקא עם עלייתה של המפלגה הימנית השמרנית לשלטון ב-2001, בהובלת המלך לשעבר- סימאון סקסקובורגותסקי השני, שנבחר/חזר לשלטון כראש ממשלה.

בהינתן שבולגריה ורומניה הן מדינות בעלות אופי שמרני, שאזרחיהן מייחסים חשיבות רבה לזהותן האתנית, סוברני שהיהודים והערבים בישראל יכולים ללמוד רבות מהמודלים הללו; ובפרט מזה שלבולגריה, אשר הסידור החוקתי שלה ביחס לדת ולהגירה דומה לזה של ישראל, ויחסיה ההיסטוריים עם המיעוט התורכי רוויים דם רע, לא פחות ואפילו יותר בהשוואה לישראל והערבים.

קווי המתאר של שותפות פוליטית יהודית-ערבית אפשרית.

טענתי במאמר זה היא שהיסוד לשותפות יהודית-ערבית איננו צריך להתקיים על בסיס הכרה של המפלגות הערביות בזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אלא על נכונותן של האחרונות שלא לחתור נגדה.

לשם כך ניתן להציע כפשרה ריאלית שחוק הלאום ינוסח בהתאם להקדמות לחוקה האופייניות למדינות רבות במרכז אירופה – כגון סלובקיה, קרואטיה ומולדובה – כך שהמדינה תוגדר כמדינת הלאום של העם היהודי, כאשר לצד זאת יוכרז על שותפות כלל האזרחים בגורל האומה ובבניינה, ועל הכרה בהיות המיעוט האתני הערבי חלק אינטגרלי מהמדינה ומהחברה.

מנגד, הסיעות הערביות יתחייבו לכבד את הזכויות הלאומיות שניתנו ליהודים בארץ ישראל על ידי הקהילה הבין-לאומית, מכוח החלטת האו"ם מ-1946, אשר קיבלה את כתב המנדט של חבר הלאומים הכולל בתוכו הכרה בזכותם של היהודים להקמת בית לאומי בארץ ובזכותם להגר אליה ולהתיישב בה; ומכוח תכנית החלוקה מ-1947, אשר הכירה בזכות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בנוסף לכך, הזדהות עם משטרים רצחניים, כגון סוריה של אסד ואיראן האסלאמיסטית, תהיה בגדר קו אדום לשותפות.

באופן זה תיווצר שותפות קואליציונית על פי מודל שכבר מיושם בפועל אל מול המפלגות החרדיות, שאינן רואות עצמן מחוברות לדגל, להמנון ואף לא לתנועה הציונית, אך בכל זאת מכבדות את המצב הזהותי הקיים ואינן פועלות לשנותו. מנגד, אימוץ המודל המרכז-אירופי לחוק הלאום הינו דרישה מינימלית מבחינה מוסרית לשילוב המיעוט בחברה הישראלית ולכיבוד זהותו התרבותית והאתנית. לצורך הדגמה, אינני חושב שנכונותו של אדם לשיר את "התקווה" צריכה להיות קריטריון לישיבה בממשלה.

אני גם מאמין באמת ובתמים שאיימן עודה הוא אדם פרגמטי ושהתנהלותו בהלוויית פרס וכלפי משטר אסד איננה בהכרח פרי רצונו, אלא תוצאה של היגררות על ידי אותם היסודות הרדיקליים בסיעתו. כאמור, שיתוף פעולה פוטנציאלי מהסוג שהוזכר במאמר עשוי להחליש את אותם יסודות רדיקליים, לרבות מפלגת בל"ד והממסד הקומוניסטי הישן של חד"ש.

אולם עליי להבהיר כי המאמר לא נועד לבצע אידיאליזציה של המצב הקיים, וסוברני שכל עוד הסכסוך עם הפלסטינים מתמשך, ועם החמאס בעזה בפרט, שותפות קואליציונית שכזאת איננה ריאלית, וסביר להניח שלא תשרוד הרבה זמן, אם בכלל תתקיים.

למרות זאת, אני חושב שראוי לדון ברצינות בשותפות שכזאת והעקרונות הללו צריכים להילקח בחשבון לא רק בנוגע לישיבה קואליציונית, אלא גם כלפי שיתוף פעולה פרלמנטרי. מהבחינה הזאת אינני חושב שהדיון הזה הינו נחלת השמאל בלבד, שכן כפי שראינו לאחרונה שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הסיעות הערביות מתקיים גם מול גוש הימין בשכיחות לא מבוטלת, ומביא הישגים פוליטיים לשני הצדדים.

לבסוף, רצונן של הסיעות הערביות להביא הישגים בשטח לציבור שלהן, שמאבד אמון בהן, עשוי להפוך אותן לשותפות מאוד נוחות. ייתכן שביום מן הימים יהיה זה אינטרס של הליכוד להקים ממשלה עמן ועם הסיעות החרדיות, להעניק לכל אחת מהן את דרישותיה הסקטוריאליות הצנועות, ובכך לקבל שותפים נאמנים וממושמעים שיעניקו ארבע שנים שקטות, בלי הדרישות הפופוליסטיות ורודפות הכותרות של 'הכחלונים', 'הליברמנים' ו'הבנטים'.

 

קרדיט לתמונה מימין: אתר ויקיפדיה, מקור – עידית וקסלר צח – רמ"ט ארגון – מפלגת חוסן לישראל.


יאיר גורני

בוגר תואר ראשון במדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. סטודנט לתואר שני למדע המדינה באוניברסיטה העברית.