בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אבולוציה תרבותית וקידמה: מצב הטבע...

אבולוציה תרבותית וקידמה: מצב הטבע

,
האם מצב הטבע הקדום של האדם אלים יותר מן המצב המדיני המודרני? האמינו או לא, אנו חיים בתקופה השלווה והשלומנית ביותר בהיסטוריה האנושית.

האמינו או לא, אנו חיים בתקופה השלווה והשלומנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מלחמה, רצח, ואלימות עדיין קיימים ושרירים כמובן, אך נמצאים בירידה מתמדת (לא קבועה) ומתמשכת לאורך ההיסטוריה האנושית. מלחמת האזרחים בסוריה וזוועות נוספות אמנם מעלות סימני שאלה לגבי רמת האלימות בעידננו, אך מאורעות אלה הם בגדר סטיית תקן מזערית בתוך המגמה הברורה אל עבר נקודת האפס.

עבור רבים, המגמה הכללית ידועה וברורה – המין האנושי עבר שינויים חיוביים חסרי תקדים בחמש מאות השנים האחרונות. למרות זאת, ניתן עדיין להיתקל, מידי פעם, בטענות שגויות כמו "המאה העשרים היא המאה האלימה ביותר שידע המין האנושי". בנוסף, ישנו ערך בהכרת המספרים המדהימים שמייצגים את המגמה הידועה – עד כמה דעכה האלימות בדיוק?

מאמר זה הוא הראשון מתוך סדרת מאמרים קצרים הסוקרים מגמות מאקרו, ארוכות טווח, בהיסטוריה של המין האנושי הקשורות לקידמה האנושית. כלומר, התפתחויות ושינויים מדעיים, טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים אשר איפשרו לאדם לחיות שנים רבות יותר, בבריאות וביטחון תזונתי טובים יותר, תחת פחות איומים קיומיים, וחירויות רבות יותר. במילים אחרות, התפתחויות ששיפרו את רמת החיים הממוצעת בעולמינו. אתמקד, ראשית, במגמה של ירידת רמות האלימות בין בני-אדם על פני האדמה. לעיון מעמיק יותר קראו:

– Gat, Azar. 2006. War in Human Civilization. Oxford University Press 

– Pinker, Steven. 2011. The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined. Viking Press. 

– Our World in Data, by Max Roser. 

מצב הטבע

99.5 אחוזים משני מיליון שנות האבולוציה שלו, חי האדם, על כל מיניו, כציד-לקט. השינוי התרבותי העצום שהחל לפני כ-10,000 שנים בלבד עם המהפכה החקלאית, הוא קצה-קצהו של הקרחון ההיסטורי. כך גם לגבי החיים תחת ממשל מרכזי שהחלו רק לפני כ-6,000 שנים. לפני כן, בני אדם חיו ב"מצב הטבע" האנרכי. הוגים פוליטיים רבים עסקו בשאלות הנוגעות ל"מצב הטבע", ולאופן בו התנהלה החברה האנושית טרם היווצרותו של גוף מדיני המחזיק במונופול על אמצעי האלימות. הכוונה במושג זה היא לתנאי החיים ללא חברות מאורגנות, נורמות חברתיות ברורות המעוגנות במוסדות פוליטיים פורמליים, חוקים, נהלים וכדומה. האם בני אדם נלחמו במצב הטבעי והקדומני יותר שלהם כציידים-לקטים? האם ב"מצב הטבע" היה האדם אלים?

שני הוגים מדיניים מרכזיים ענו על שאלה זו באופן שונה למדי. במאה ה-16, תומס הובס כתב בספרו "לויתן", כי מצב הטבע האנושי הינו מצב רצחני ואלים, של מלחמת הכל בכל, וחיי האדם בו הם "אומללים, דוחים, אכזריים, וקצרים." עלייתה של המדינה, על פי הובס, שינתה את המציאות האלימה הזו, והצמיחה שלום (יחסי) פנים-מדינתי. כמאה שנים לאחר מכן, כתב ז'אן ז'אק-רוסו, כי בני אדם קדמוניים חיו בהרמוניה ובשלום בטבע, תוך ניצול השפע והמשאבים של אמא אדמה. לטענת רוסו, רק עם בואם של תהליכי שינוי עמוקים בהיסטוריה האנושית- המהפכה החקלאית, גידול דמוגרפי, קנין פרטי, חלוקה מעמדית, וכפיה מדינתית – צמחה המלחמה יחד עם יתר הרעות החולות של הציביליזציה (גת 2006, 5). "דבר לא יכול להיות עדין יותר מן האדם במצבו הפרמיטיבי" כתב רוסו במסה על מקורות אי השוויון. גם הרומנים שפירסם על ענייני אהבה – La nouvelle Héloïse"" , וחינוך – "אמיל", מציירים את מצב הטבע כמושא האידיאלי ואת יד האדם, שיצרה מסגרות חברתיות שונות, כאחראית על הסטיה ממנו.

ראוי לציין, בספרו "על האמנה החברתית", רוסו מצייר תמונה די הפוכה. שם, המצב הטרום מדינתי הטבעי הוא מצב פראי וגרוע שאי אפשר לשאתו, ואילו המצב המדיני הוא המפתח לגאולה, ולמימוש חירותו האמיתית של האדם. מאחר ויישוב סתירה זו הוא מעבר לגבולות מאמר זה, אתייחס כאן רק לרוסו של "מקורות אי השוויון" ו"אמיל", ששירטט את מצב הטבע כאידיאלי ושלומני.

העובדות

אם כן, מי צדק? הובס או רוסו? כפי שטען הפסיכולוג הקוגניטיבי סטיבן פינקר, האמת היא שלשני הוגים דגולים אלה לא היה מושג אמיתי על מה הם מדברים – פשוט מפני שהנתונים האמפיריים לא היו בידם. היום, באמצעות גילוי, איסוף ומיזוג הממצאים האמפיריים, וניתוח הנתונים, ניתן לתאר את המציאות טוב יותר, ולשרטט את ההבדלים ברמת האלימות בין מצב הטבע לבין יתר ההיסטוריה הקצרה של המין האנושי, עד לעידן המודרני.

ישנם שני מקורות מידע עיקריים לבדיקת רמת האלימות ב"מצב הטבע" הטרום-מדינתי האנושי: 

1. ממצאים ארכיאולוגים: מהו שיעור השלדים שנושאים סימני אלימות ברורים מתוך כלל השלדים באתר ארכיאולוגי מסוים? למשל, שלדים המראים סימנים ברורים של עריפת ראשים, ניפוץ גולגולות, חדירת ראשי חצים, או שלדים אשר נמצאו כאשר כרוך חבל סביב צווארם, וכד'. סטיבן פינקר אסף כעשרים הערכות מדעיות שונות לשיעור השלדים הנושאים סימני אלימות ומצא שהשיעור הממוצע הוא 15%. בגרף המצורף ניתן למצוא את האומדנים הללו עבור שלושה-עשר אתרים ארכיאולוגיים בנפרד.

לצורך ההשוואה, באירופה ובארה"ב, במאה העשרים האלימה של שתי מלחמות העולם, שיעור התמותה האלימה מתוך האוכלוסיה היה כ-0.07% בלבד. שיעור זה עולה לכ-0.33% כאשר פינקר מכליל מיתות משדה הקרב, רציחות עם, וגם מוות עקיף כתוצאה מהרעבה ומחלות במהלך קונפליקטים אלימים.

 

 

2.1 "מעבדות" אנתרופולוגיות: המהפיכה החקלאית ועלייתה של המדינה דילגו על כמה חברות ואזורים בעולמינו בעידן המודרני. מחקרים אנתרופולוגיים החל מן המאה ה-19 תיעדו חברות של ציידים-לקטים לאורך זמן, והוסיפו רבות למכלול הידע שלנו על דרך החיים במצב הדומה ל"מצב הטבע". אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא יבשת אוסטרליה אשר שימשה כ"מעבדה" אידיאלית ורחבת היקף לחברות של ציידים-לקטים בעידן המודרני. בסוף המאה ה-18, עם בואם של המתיישבים האירופאים ליבשת אוסטרליה, חיו בה כ-300,000 ציידים-לקטים המחולקים לכ-400-700 קבוצות אזוריות המונות 500-600 פרטים בממוצע (גת 2006, 17). תיעודים מפורטים של חיי השבטים הילידים בטסמניה, למשל, מצביעים באופן ברור על מאפיינים אלימים של ציידים-לקטים שלא למטרות הישרדותיות בלבד. מרחבי המחיה העצומים של שבטים אלה לא מנעו מהם לפשוט על שטחם של שבטים שכנים לא רק לשם חיפוש אחר מזון, אלא גם לצורך חטיפת נשים ואף לשם הלחימה בלבד. נקמת דם ומעשי טבח אכזריים במיוחד לא היו מאורעות נדירים (גת 2006, 19):

There were an estimated 4,000 Tasmanians when the Europeans arrived. Their island had been isolated from mainland Australia for more than 10,000 years, and their technology and social organization were the most primitive ever recorded. They did not even possess the boomerang. Their population density was also among the lowest there is. Still, lethal raiding and counter-raiding took place among their groups. Territorial boundaries were kept and mutual apprehension was the rule."

2.2 ניתוח סטטיסטי של מחקרים אנתרופולוגיים: ריכוז של כשלושים אומדנים שונים לרמות האלימות בחברות שבטיות מאוחרות אלה מגלה תמונה די דומה לזו הקודמת. גם כאן, ישנה שונות משמעותית ברמת האלימות בכל חברה שבטית, אך ניתן לבדוק את שיעור המיתות האלימות הממוצע בהן ולהשוות אותו לזה של חברות מודרניות. ממוצע המיתות האלימות בחברות טרום-מדינתיות על פי אומדנים אלה הוא 524 ל-100,000 איש בשנה, כלומר, כחצי אחוז מן האוכלוסיה. נשמע נמוך ולא אלים במיוחד, אך השוו זאת לחברות מודרניות אלימות במיוחד וגלו כי מדובר בכמות מדאיגה. גרמניה במהלך המאה ה-20, שהפסידה בשתי מלחמות עולם אשר התנהלו, בין היתר, על אדמתה – כ-155 ל-100,000 איש בשנה. רוסיה במהלך המאה ה-20, אשר השתתפה בשתי מלחמות עולם ועברה מלחמת אזרחים – 140. יפן במאה ה-20, שהפסידה במלחמת העולם השניה לאחר שתי מתקפות גרעיניות – 27. ארה"ב במאה ה-20, אשר השתתפה גם היא בשתי מלחמות העולם – 7. אם כן, אפילו החברות המדינתיות שחוו את רמות האלימות הגבוהות ביותר במהלך המאה העשרים לא היו קרובות לרמת האלימות הממוצעת אשר תועדה בחברות שבטיות בעידן המודרני. האומדן המהימן ביותר עבור כל החברות המדינתיות במהלך המאה ה-20, הוא כ-60 מיתות אלימות ל-100,000 איש בשנה בממוצע.

בנוגע לשאלת האלימות במצב הטבע של האדם, אם כן, הובס צדק. אוסף התצפיות הקטן של כל אדם בימי חייו, בצירוף מהפיכת התקשורת שהופכת כל מקרה של אלימות חריגה להרבה יותר נוכח בחיינו, הם כנראה הגורמים לרבים לטעות בשאלת האלימות ומגמותיה. למזלנו, כמו ברוב תחומי החיים, גם בעניין זה המדע עוזר לנו להבין טוב יותר את התמונה המלאה. האמת האמפירית הפשוטה היא כי רמת והיקף האלימות ירדו משמעותית בהיסטוריה של המין האנושי, ובמיוחד מאז צמיחתן של חברות מדינתיות. נדמה, באופן טבעי, כי בני אדם החיים כיום בביטחון רב אמורים גם להיות מאושרים הרבה יותר מאבותיהם הציידים-לקטים. עם זאת, לא ברור שהמוח האנושי מאפשר לאדם להיות מאושר הרבה יותר גם כאשר תנאי החיים האובייקטיבים שלו משתפרים. או כפי שהבחין דוסטוייבסקי: "לכל מתרגל האדם. מנוול הוא!".


עומר סולודוך

דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקר השפעות כלכליות-פוליטיות של מדיניות הגירה ואזרחות במדינות אירופה וה-OECD.