'אבולוציות' – ביקורת ספר

,
רבים כותבים על מדע באופן היסטורי, כסיפור בעל התחלה אמצע וסוף. אורן הרמן לוקח אותנו למסע דרך המיתוסים המרכיבים את המדע המודרני ומוכיח שאת המדע צריך לכתוב דווקא כמיתוס. אבולוציות הוא ספר קולח ומהנה, המצליח להנגיש מדע בלי להטיף מוסר. קריאה מומלצת.
image_printגרסא להדפסה

מקובל להניח כי הדתות והמיתוסים הקדומים השתמרו, וכי עדיין אנשים חיים לאורם בזכות העובדה שהם לא הוצגו כעובדות אלא כסיפור שאפשר להזדהות איתו. ומה עם המדע, האם יש למדע סיפור? האם הסיפור אחיד? במידה שכן, כיצד עלינו לספר אותו? אלו אינן שאלות חדשות, הן נשאלו על ידי רבים, ואכן לא מעט אנשי מדע ורוח ניסו לתקצר את האמת המדעית לתוך רב מכר של כמה מאות עמודים. ספרים פחות יומרניים ניסו לעשות זאת באופן ממוקד יותר, וסיפרו חלק מהסיפור – על המפץ הגדול, האבולוציה, התפתחות הציביליזציה ועוד. הניסיונות המעניינים והראויים של הנגשת מדע, ראויים להערכה, משום שהמשימה קשה עד מאוד. יחד עם זאת, ככל שעובדה מדעית הופכת לסיפור, ישפיעו עליה רעיונותיו, רגשותיו ואמונתו של הכותב. אין זה בהכרח חיסרון, אך הפיכת המדע לסיפור בעל אופי היסטורי דורשת שילוב של אלמנטים זרים למדע, וספרי מדע פופולארי טובים הם אלו המודעים לכך ומזהירים את הקורא מלבלבל בין עובדות ומסקנות קיומיות.

במובן הזה, ספרו החדש של אורן הרמן, אבולוציות, הוא מופת של מודעות עצמית. מאוד מפתה הרי להפוך את המדע לסיפור היסטורי, במיוחד לאור התפתחויות מודרניות במדע. המפץ הגדול הוא אב-טיפוס של התחלה, בריאה, תחילתן של כל ההתחלות, היקום כולו, המרחב, אפילו הזמן. האבולוציה, אבי השינוי, אף היא מזמינה תבנית היסטורית, הסיפור של מאין הגענו וכיצד. יחד עם זאת, הפיכת המדע להיסטוריה מאלצת אותנו להכניס אלמנטים סיפוריים שאינם קיימים ב"מקור", לקשר בין אירועים דרך סיבה ותוצאה, ולעיתים קרובות להאניש תהליכים טבעיים. הרמן מודע לכך ומחליט לוותר על השיטה ההיסטורית, ותחת זאת הוא מנגיש מדע באמצעות סיפורי-עם קצרים הנוגעים בנקודות יסוד בחוויה האנושית. אבולוציות, נאמן לכותרת המשנה שלו, אינו מקצר את המדע לפורמט הרגיל של "היסטוריה", אלא לחילופין, מנסה להסביר את עולמנו על ידי פורמט סיפורי קדום יותר: המיתוס.

המדע כמיתוס

הטענה של הרמן מורכבת. מצד אחד הרמן מודה שהאמפיריציזם הוא השיטה הטובה ביותר שאנו מכירים לחקור את העולם, ובכך הוא שונה מהותית מכל אלו שקדמו לו. אולם, המדע הוא מעין מיתוס של המאות האחרונות, ובדומה למיתוסים של העולם הקדום הוא מורכב ממילים המנסות לתפוס את הדבר 'הזה' – את הלא נודע והלא נהגה. נכון, אנו יודעים רבות על העולם בו אנו חיים, אך ממש כמו המיתוס הקדום המדע סובב סביב מה שיש, בלי יכולת מלאה לומר אותו. יתרה מזאת, המחקר המדעי נעשה על ידי כלים אנושיים כמו תרבות ושפה, וכלים אלו הם בעלי יכולת סופית לבטא את עולמנו. ניקח למשל את המפץ הגדול, כיום עובדה מדעית וביטוי שגוי ומקובל, שראשיתו דווקא בכותרת מקרית שהודבקה לו – 'המפץ הגדול' (בתחילה מתוך לעג), והיא זו שעיצבה אותו בתודעת ההמונים. אפשר אף לטעון שהדתות העומדות בבסיס התרבות המערבית קשורות קשר הדוק לאופן בו "אירוע" זה נתפס בעיני רבים.

כל האמור לעיל מוביל, לפי הרמן, לאופן הסיפור ה"טבעי" של המדע, הלוא הוא המיתוס. יש כאן קפיצה לוגית מסוימת, אך היא מדגישה אמת העומדת בבסיס המדע, וביתר שאת את המקום שיש למדע (הפופולארי) בחברה המודרנית. באמצעות דוגמאות רבות הרמן מראה כיצד אמיתות מדעיות קשורות בקשרים חזקים לסיפורים שבאופיים הם מיתולוגיים. שמות של אברונים בתא, בעלי חיים, ואפילו תהליכים פיזיקאליים, היו באותו מידה יכולים להיות שמות של מיתולוגיות קדומות. אין כוונתו של הרמן לומר שהמדע אינו דרך מוצלחת לתאר את המציאות, או חלילה שהמדע לא חשוב יותר מהמיתוס, אלא מבקש להזכיר את היסוד האנושי שבסיפור המדעי.

מיתוס בלי אתוס

לצערי, עבור רבים המיתוס והדת אינם אלא "סיפורי ילדים" שנועדו להסביר את העולם לפני שהייתה לנו השיטה המדעית. זאת בעצמה תפיסה ילדותית של הדת, ואולי גם של המדע, ואני מקווה שעם התפתחות המדע, עם הבנת יתרונותיו ומגבלותיו, הדת תוכל למצוא את מקומה בתוך המארג המורכב של העולם המודרני. הרמן, על כל פנים, מודע לכך שהמיתוס, ואף הדת, מבטאים אמיתות עמוקות על העולם, ובמובן מסוים הן אינן שונות מהניסיון המדעי להבין את העולם, ובעיקר ליצור אתוס, שפירושו אורחות חיים, ערכים ומוסר, המסופרים על ידי המיתוס. הבחירה לספר את המדע כמיתוס נעשית מתוך מודעות עמוקה לכך שהמיתוס הוא הדרך האנושית להבין את העולם, לשאול שאלות, ולענות תשובות שאינן סוף הדיון אלא תחילתו.

הרמן בוחר לספר מיתוס ללא אתוס, דת ומוסר, משום שלדבריו המיתוס נוגע בחומרים עמוקים יותר מן המוסר, והוא עשוי ממרכיבים יסודיים יותר מן הדת, הממסדת (קושרת) את המיתוס. הדתות הגדולות של העולם המערבי, היהדות, הנצרות והאסלאם, הופכות את המיתוס להיסטוריה וכך גוזרים ממנו מוסר וחוק: בהפשטת יתר ניתן לומר כי הדת מספרת את העבר ונמצאת בהווה על מנת לצוות על העתיד. לעומתם המיתוס הוא פראי, מלא סתירות, ונמצא בו זמנית בעבר, בהווה ובעתיד. הבחירה במיתוס, אם כן, היא למעשה הצהרה דרמטית לפיה אין זיקה ממשית בין המדע לבין המוסר.

זו נקודה שחשוב להתעכב עליה. סופרים רבים כותבים את ההיסטוריה של המדע, ודרך אגב מסיקים מסקנות אתיות ואידיאולוגיות: על תפקידו של האדם בעולם, על שוויון בין בני אדם, או על תפקידה של ציביליזציה. ספרים אלו משתמשים באתוס ובמוסר על מנת להפוך עובדות מדעיות לסיפור. לעומתם, הרמן כותב על מיתוס בלי אתוס. המדע מורכב מאינספור סיפורים, שלעיתים נדמים אקראיים, אך כולם יחד הופכים לדבר הזה שאנו קוראים לו מדע. קצת כמו המיתוס, אי אפשר להסיק מסקנה אתית ברורה מן המדע, משום שמכלול הסיפורים המרכיבים את המדע הם כה שונים, סותרים ומיוחדים. המדע הוא סיפור מרהיב, אך מספר ה"מסרים" שניתן להסיק ממנו הוא ככל הנראה כמספר העוסקים במדע. בנקודה זו אני מאוד מזדהה עם הרמן, לתחושתי כתיבת המדע כמיתוס ולא כדת מצליחה לשחרר את המדע מכבלי הדת.

המסתורין והזמן

אבולוציות הוא בעיני ספר טוב. הכתיבה של הרמן קולחת, התיאוריות המדעיות שהוא בוחר להציג מעניינות וחשובות, ועל הדרך אפשר ללמוד דבר או שניים על התיאוריות המרכזיות על היווצרות העולם, כפי שאנו מבינים כיום. כיאה למיתוסים, כל אחד מפרקי הספר לא עומד בפני עצמו אלא מהווה מעין הזמנה להכיר וללמוד, ואכן בסוף כל מיתוס הרמן מתמצת את הרעיונות המרכזיים שעל בסיסם בנוי המיתוס ומפנה את הקורא לקריאה נוספת. כפי שמזכיר הרמן במספר מקומות בספר, המיתוס הוא דרך לשמר את המסתורין של המדע. כך אנו נזכרים שהמדע מגלה טפח ומכסה טפחיים, כך שכל השאלות עוד פתוחות והתשובות הן בדרך כלל לא סוף הדיון. הפרויקט של הרמן באבולוציות הוא מקורי ומוצלח, והוא מהווה למעשה מעין הזמנה להשתתף בסיפור המדעי.

 


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.