בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אהרן אפלפלד: כתיבה מתוך מים אדירים...

אהרן אפלפלד: כתיבה מתוך מים אדירים

,
בחודש האחרון הלך הסופר חתן פרס ישראל אהרן אפלפלד לעולמו. אפלפלד עסק רבות בשואה בספריו, אבל אין בכך כדי לקטלג אותו כ'סופר שואה'. במקום זאת, ניתן להבין את אפלפלד כסופר שעסק בגעגוע: געגוע על עולם שאבד, על תפילה שנותרה גלמודה, ועל הגדם שרק דרכו נשמעות המילים.

"שנתיים נמשכה מחלתה של נחמה. בכל יום הייתה פיסת יופי מסתלקת מפניה. פניה הלכו וכמשו ופיה נקמץ. יששכר סירב לראות את דעיכתה. היה אומר לעצמו, 'עוד מעט תחזור אלי התפילה ואני אעמוד ליד החלון ואתפלל'. בלבו ידע שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם. אך בכל פעם שנטל סידור היו ידיו רועדות. התפילה שידע מילדותו כבתה בו".

במילים קשות אלו פותח אפלפלד את ספרו, 'מים אדירים'. תפילתו של יששכר, שבהמשך מתגלה כתפילת אבותיו, כבתה בו. שוב אין הוא יכול לעמוד לפני קונו ולשפוך שיחו. שוב אין הוא מסוגל לעמוד בפני עצמו. תקוותו האחרונה, שתבריא אשתו ושתשוב אליו תפילתו, מתבדה; כעת עומד הוא לבדו מול אלוהיו, והמילים נותרות חנוקות בגרונו. אשתו, אהובת נפשו, הלכה לעולמה. הוא נותר לבדו, ונדמה כי מרגע זה והלאה נגזר דינו.

ספרו של אפלפלד הוא סיפור על תפילה. תפילתו של ילד, אשר ניבאו לו כי יהיה 'בעל תפילה'. ילד אשר עומד לצד אמו, שותק עם אביו, לומד מפי סבו, וחי את חייהם של אבותיו; תפילתם של אותם האבות אשר עמדו לפני אלוהים – נטולי פחד, מחוברים לאדמתם – והתפללו בציבור. תפילתם שקטה, עצורה, אינה מתיימרת להיות מה שאינה, אך דווקא בשל כך ניכרת עוצמתה; תפילתה של נחמה, אשת יששכר, תפילה ישירה היא, אמונתה אמונה פשוטה, ועל כן בתפילתה היא אינה מבקשת אלא את ההתפעלות; ולבסוף, תפילתו של יששכר, תפילתו שאבדה לו. אף אם יעמוד ויתפלל שלוש תפילות ביום, שוב איננו 'בעל תפילה'; שוב אין התפילה עומדת, ובכך גם איננה מעמידה.

מים אדירים מאיימים להטביע, מבקשים לסחוף את יששכר עמם אל מיצרי הפחד, אל תהומות האפלה. המים הופכים לבוץ ומשקיעים את עגלתו. המים הופכים לנהר וחוסמים את דרכו. המים אינם אלא מי הקיום, שבאדישות ובניכור המאפיינים את הזמן מנתקים את יששכר מתפילת אבותיו. הצרות רבות, הפחד גובר וביתו של יששכר חרב עליו. בעולם בו אין צדק, מבקש יששכר צדק. מאמין הוא כי כל בני אדם נולדו בצלם, וכי לכולם יש לתת יחס שווה, אך פעם אחר פעם הוא נתקל בחומות בצורות, במים אדירים.

מהי תפילה, פניתי לחבר קרוב ושאלתיו. תפילה, כך ענה לי, איננה אלא חריגה. בקשתו של האדם להתעלות מתוך, ואף מעל, עצמו; בקשתו של האדם למקום אחר, לזמן אחר; ואולי אף בקשתו של הנידון כי ימחלו לו על גזר דינו. בימים אחרים הייתי אף אני עונה תשובה זו, אך אז התנוצצה בי תשובה אחרת. זאת אינה תפילתו של החסיד, עניתי לו: ספרו של אפלפלד פתח לי צוהר חדש לעולמה של התפילה.

תפילה, מגלה אפלפלד, איננה אלא שהות, או אולי מוטב – חיבור. אבותינו הם קרקע חיינו, מהם אנו יונקים ומתוך אמונתם ותפילתם אנו צומחים. אבותיו של יששכר עבדו ועמלו כל חייהם, מדבר לא פחדו, מאיש לא יראו, תפילתם הייתה עמידתם הזקופה לפני אלוהיהם, ובכך הפכה לעמידתם בפני כל הסובב אותם. האיכרים שסביבם כיבדו אותם, ידעו כי אלו הם אנשים הגונים, אנשים שניתן להאמין למילתם. שתיקתם הלכה יד ביד עם תפילתם, אמונתם אמונה חזקה, ומשום כך אין הם יראים ממקרי העולם, מאותו שצף-קצף של מים אדירים. תפילה זו תוכנה בקשה, אך מהותה היא העמידה הזקופה של היהודי – אמונתו בטוב שלבעולם; אמונתו כי כל אדם נברא בצלם, וככזה חובה עלינו לכבדו ולהוקירו.

דבריי דתיים הם, או שמא מוטב לומר – אמוניים. בעולמנו איבדה התפילה מחיוניותה, שוב איננה אלא גבב של מילים חסרות משמעות. נדמה לי שעל כך מבכה אפלפלד בספר, ואין לי אלא להצטרף לקינתו. אפלפלד, כמובן, איננו דתי, אך דווקא משום כך אני מוצא את עצמי נפעם מספריו. כתיבתו מספידה עולם שאבד; עצורה היא, חסומה, חסרה כביכול את העיקר. בספריו השונים, שב ומקונן אפלפלד על אלוהים שאבד, על אמונה שאיננה, ובספר זה גם על תפילה שנותרה מן השפה ולחוץ. אלוהים נעדר מכתיבתו של אפלפלד, ומתוך כך הוא סבור שאבד כל טעם וצבע. רק הצימאון נותר, רק הבקשה האילמת לתפילה אמיתית.

בחודש האחרון הלך אהרן אפלפלד לעולמו, ונזכרתי בביקורת זו, שפורסמה במקור לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד ישיבה. אומרים כי היה סופר שואה, ואכן רבים מספריו נכתבו על רקע וכתגובה לשואה, אך עם זאת מעולם לא ראיתיו ככזה. ספריו מלאי געגוע על עולם שאבד, על תפילה שנותרה גלמודה, ועל הגדם שרק דרכו נשמעות המילים. אפלפלד, עבורי, הצליח לעשות את הבלתי-ייאמן – להתגבר על מה שנשמע כאוקסימורון ולגעת בחסרון. אני מאמין שגם בחסרונו, ספריו ימשיכו למלא את החסר.

 


קרדיט תצלום:
Jwh
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.