בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בעיית קרון הרכבת: אופניים וקורקינטים חשמליים, בכבי...

בעיית קרון הרכבת: אופניים וקורקינטים חשמליים, בכביש או במדרכה?

,
סוגיית האופניים והקורקינטים החשמליים בישראל גובה מחיר דמים וגם מחיר כלכלי ומוסרי חסר פרופורציות. הבעיה דומה ל-"בעית הקרון" תרגיל מחשבה אתי מפורסם בו אנו מתבקשים לבחור האם לאפשר לקרון רכבת לדרוס אדם אחד או שלושה. האם יש לאפשר למשתמשי התחבורה האישית לרכב בכביש או במדרכה, מה גובה מחיר נמוך יותר?

רבים מכירים את בעיית הקרון המתוארת בתמונה המצורפת מטה, בעיה אתית שבה נאלץ אדם להכריע מוסרית בין שני מצבים בעייתיים שיפגעו בחייהם של בני אדם אחרים. מדובר בבעיה שצפה בעת האחרונה ביתר שאת בשיח הציבורי, בעיקר בעניינים של רכבים אוטונומיים, החלטותיה של הבינה המלאכותית בנהיגה והשלכותיה. לעניות דעתי, השיח הציבורי בישראל שטחי מאוד והדבר משתקף היטב באקטואליה רבתי ובפרט בנושאי תחבורה, לרבות במקרה זה. לעיתים נדמה כי העיסוק הכפייתי בבעיות האתיות של רכבים אוטונומיים (שבמקרה הטוב קיימים כאבי טיפוס בלבד כיום) אינו אלא איש קש שמטרתו הימנעות מעיסוק בבעיות האמיתיות שלנו. הרי אנו רחוקים שנים רבות מכניסה של רכבים אוטונומיים לחיינו ועקב התעלמות מנושאים אתיים רבים חיי אדם נקטפים בישראל מדי יום. אם מצפוננו מסתפק בפרסומות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובאכיפה הבלתי יעילה שכל פעם ממציאה מחדש משטרת ישראל על אף נתוני תאונות הדרכים, מה לנו כי נלין על הבעיות של רכבים אוטונומיים שטרם עלו על הכביש?

במאמר זה דווקא לא אתמקד בתאונות הדרכים השכיחות בארצנו, במקרים בהם באבחה מהירה נקטעות משפחות בישראל במהלך הניסיון להתנייד בארצנו הקטנה. קטונתי מלספק לבעיה זו תשובות ולמיטב הבנתי אין מספר תאונות הדרכים בישראל גבוה מן הממוצע בעולם. תחת זאת, אבחן במאמר זה את סוגיית האופניים והקורקינטים החשמליים בישראל, שגם לה לצערנו מחיר דמים וגם מחיר כלכלי ומוסרי חסר פרופורציות. הנושא צף מדי פעם בשיח הציבורי בישראל, שוקע וצף בשנית, זאת לרוב אל מול חדשות בדבר מחיר דמים טרגי ובעיקר תאונות חריגות. לדעתי, ניתן לייצג את הדיון בישראל על אודות בטיחות הסביבה ורוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים על המדרכה ועל הכביש, כבעיית הקרון שעימה פתחתי.

כמשתמע מבעיה זו, עלינו להכריע בין שני מצבים שאינם אידיאליים ולבחירה זו יש משמעות בגוף ובנפש. עיקר תשומת הלב שלנו בבואנו לדון בבעיה צריך להיות מופנה לסיכון הרב ביותר הנשקף לחיי אדם, ובהתאם לכך להנחותנו אל הבחירה הפחות רעה, ככל שזו אפשרית. אחלק במאמר את סוגיית הבטיחות לרוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים וסביבתם לשתי מסילות אפשריות בעבור הקרון שלנו על פי המצב החוקי בישראל. במסילה אחת מותר על פי חוק לרוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים לנהוג על המדרכה ובשנייה אסור. יש לציין, כי הלכה למעשה קיימים בשיח הציבורי גם רעיונות אחרים שמהם אתעלם, כמו איסור גורף על אחזקת אופניים וקורקינטים חשמליים בישראל או לחילופין איסור מוחלט על נסיעת כלים אלו על הכביש. זאת כמובן מאחר שמדובר ברעיונות בלתי סבירים בעיניי, כולי תקווה שאין צורך לפרט מדוע ביחס לראשון ובעניין השני, מדובר בחוסר ריאליות משווע.

באופן טבעי, עצם הרעיון של רגולציה ממשלתית כלפי אופניים וקורקינטים חשמליים נשמע לי כרעיון רע שתוצאותיו שליליות, כל זאת עוד ללא קשר למשמעות הדבר בהקשר צמצום האלטרנטיבות לשימוש במכוניות פרטיות. מובן שבשימוש במילה רגולציה אינני דן באחריות פלילית או כלכלית במקרים של נזק לקניין ו/או לפרט בידי נהג, ללא קשר למיקום נסיעתו ו/או אמצעי התחבורה שבו נהג (כמובן, לרבות אופניים ו/או קורקינטים חשמליים). תחת זאת הדיון הוא סביב מפרטי הכלים הללו (שכבר נמצאים תחת מגבלות רבות על פי חוק בישראל ובקרוב אף יוטלו קנסות בסך 10,000 שקלים על רוכבים בעוון שינויים בלתי חוקיים במפרטים), מחיריהם (מזלנו שטרם חזינו במחאה בעניין זה) והאיסורים החלים עליהם בעת שימושם הסביר (שאינם כוללים למשל כניסה לכביש מהיר אך כן איסור בחוק על נהיגה בכלים אלו מתחת לגיל 16, כן כן, מה שקראתם).

נוסף על כך, רצוי להכיר בכך כי במציאות סביר לחלוטין כי רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים לא מסוגלים להימנע כליל מנסיעה בכבישים ו/או על גבי מדרכות ועל כן כל איסור גורף בהכרח אינו בר קיימא. למזלי, הדיון כיום אינו מתקיים בוואקום המפוקסל המתואר בטקסט זה כי אם במצב הקיים, בו אסור לרוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים לנסוע על המדרכות ומאידך אלו עושים כן, לעיתים בלית ברירה ולעיתים תוך כדי צפצוף על החוק (אולי גם תרתי משמע). וסייג אחרון לפני תיאור הבעיה: יש שיאמרו כי במקומות רבים בעולם ובין היתר בערים רבות בישראל, קיימים שבילי אופניים שכביכול מייתרים דיון זה וכי יש לבנות כאלו בישראל ואין טעם בדיון זה. למעשה, גורלם של אופניים וקורקינטים חשמליים הוא כשל אופניים בכלל ויש להסדיר נתיבי תחבורה לקבוצה זו כמכלול.

מנגד ובפועל, אין הדבר כך בכל עיר בישראל כיום ואף לא בעולם ולא סביר כי יהיה כך בעתיד הקרוב. נוסף על כך, מגיחותיי לאמסטרדם ניכר כי אין הדבר מונע לחלוטין את הבעיות הכרוכות בעצם קיומם של כלי תחבורה אלו, הרוכבים עדיין באים באינטראקציה הן עם הולכי רגל והן עם רכבים. יתרה מכך, דווקא חשוב לציין במעמד זה כי ההשקעה בבניית שבילים שכאלו, אינה כרוכה רק בעלויות ישירות של בנייה ותחזוקה אלא גם בצמצום המרחב הציבורי המשמש כבישים ומדרכות, במציאות שבה לא תמיד ניתן להרחיבו, בעיקר לא בישראל. בהינתן שברצוננו לקבל החלטה שייעודה לפגוע בכמה שפחות בני אדם, עלינו לשקול את העלות של החלטותינו, האם אין בישראל בעיות אחרות המסכנות חיי אדם שבהן מוטב שנשקיע את הכסף מאשר בשבילי אופניים? למשל גדרות הפרדה בכבישים בין-עירוניים?

כלל אצבע שכיח במחנה החירות הוא כי איסור גורף בחוק אינו פתרון קסם ובוודאי שאינו הרמטי. תמיד יהיו מקרי קצה של עבריינות ועל המחוקק הסביר לתת עליהם את הדעת בעת פועלו בפרלמנט. המחוקק הישראלי בחר בדרך הקלה והשטחית של איסורים לא מציאותיים בעניין אופניים וקורקינטים חשמליים, בראשם החיוב לנהוג על הכביש בלבד. כל זאת כביכול כדי להשקיט מלאכותית את מצפון החברה הישראלית, אך בפועל תוך סיכון חיי האזרחים ו/או סיבוכם עם החוק. אם כך, אין מנוס מאשר לקיים את הדיון בעניין סביב האיסור הגורף לנהוג על המדרכה או החיוב לנהוג על הכביש. כעת נותר רק לנתח את המציאות כיום וזו שבהיעדר איוולת זו ולהדגים מדוע הדילמה שבפנינו דומה לזו שבבעיית הקרון.

במקרה של נסיעה באופניים וקורקינטיים חשמליים על המדרכה, הסכנה המרכזית הנשקפת היא סכנת פציעות עקב נהיגה בלתי זהירה. הדבר נכון בנוגע לרוכבים ולהולכי הרגל כאחד, לשניהם סיכויים שונים להיפצע ואף יכולות מיגון או הימנעות שונות ובהתאם האחריות המוטלת עליהם שונה. בסופו של דבר חשוב לזכור כי הרוכבים בחרו באמצעי תחבורתם ובהתאם לכך עליהם לקחת על בחירה זו אחריות. הם נדרשים לנהוג בבטיחות ובאחריות כלפי עצמם והזולת – הולכי הרגל ושאר העצמים המופיעים על המדרכות – ועל כך אין עוררין. אין דבר שיפתור את הרוכבים מן הצורך שלהם להתמגן בשעה שהם נוסעים במהירויות הגבוהות מכפי שיכולים לנוע בהן בכוחות עצמם, אין זה משנה אם הנסיעה מתבצעת על המדרכה או על הכביש.

על פי רוב, הולכי רגל עשויים לסבול מפציעות קלות ו/או חוסר נעימות מפני רוכבים החולפים במהירות על פניהם, מדובר בסיכון מתון שאף שקיים במגוון תחומי עיסוק אנושיים ואינו מהווה סכנת חיים ייחודית, בוודאי שלא יותר מזו הנוטל הולך רגל או נהג מכונית. כמובן, אין להקל ראש בכך שעדיין קיים סיכון ובפרט רצוי להתעכב על הסיכון המוגבר הנשקף לקשישים, ילדים וטף. מצד אחד, כהולכי רגל הם חשופים לסיכון רב יותר מן האדם הממוצע אך מאידך יש לזכור כי מדובר באוכלוסיות הנפצעות גם במקרים אחרים. זאת כמובן ללא קשר להימצאות רוכבים על המדרכה וכמובן שבידי נהגי מכוניות ומנפילות בהיסח הדעת ובוודאי כאשר הם משמשים כרוכבים בעצמם. אם כן, על פי רוב במצב כזה החברה חשופה לטעויות של רוכבים שהסכנות הטמונות בהם אומנם קיימות וראויות להתייחסות אך אינן כרוכות בסכנת חיים על פי רוב, לפחות לא להולכי הרגל.

במקרה של רכיבה על הכביש, המצב מתהפך. עיקר הסכנה כעת מופנית כלפי רוכבי האופניים והקורקינטיים החשמליים, שבהיעדר נוחות מספקת או האפשרות לנהוג במכונית בוחרים באמצעים אחרים. הסיכון לדריסה של הרוכבים, הפחות ממוגנים והאיטיים יותר, גדול מאשר הסיכון שאלו מהווים כלפי הולכי רגל על המדרכה. ניתן לראות זאת בהשוואה לכלי רכב דו גלגליים אחרים בכביש וסיכוני הבטיחות האדירים לרוכביהם. מעבר חצייה הוא אותו מעבר החצייה ועוד לא דנו בעובדה שאם אין שוטר באופק, לא מן הנמנע שנחזה גם ברכיבה על המדרכה. הסיכונים שבפגיעה בהולכי רגל או של הרוכבים בעצמם דומים למצב בו הרכיבה מתבצעת על המדרכה בלבד והרי שמצב זה תיאורטי להפליא. אם כן, אנו צריכים לשאול עצמנו איזה מקרה דריסה סביר יותר ומסוכן יותר, הולכי רגל בידי רוכבים או רוכבים בידי נהגי מכוניות. לא בטוח כי הסיכוי לדריסה על המדרכה גבוה יותר, אך גם אם כן, הסיכון בכך נמוך יותר באופן ניכר. במקביל, הסיכוי לדריסת רוכבים גבוה למדי והנזקים גם במהירויות איטיות גדולים בהרבה.

אם עד כה הסיכון העיקרי מן האופניים והקורקינטים החשמליים היה פגיעה שאין פירושה מוות ודאי: החלקה/נפילה של רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים או פגיעה בהולכי רגל, כעת מדובר במצב אחר לגמרי. הרוכבים חשופים לסיכוני דריסה מרכב כמו הולכי הרגל עת הם על המדרכה. על הכביש לא רק שסיכון זה עולה אלא אף עשוי להוביל לתאונות של רכבים כתוצאה משלל הפרעות העלולות להתפרץ לכביש או להפריע לנסיעתם (מהירות, סטייה מנתיב וכו'). במקרה שהרכיבה מוגבלת לכביש בלבד (המצב החוקי בישראל כיום), עדיין נשקפת סכנה להולכי הרגל שלא בוטלה בהיעדר שוטרים בכל כמה רחובות ואף נשקפת סכנה מוגברת לרוכבים, גבוהה מאשר על המדרכה. זאת ועוד, כעת אף נשקפת סכנה לנהגי המכוניות שלא רק עשויים לבצע תאונות, אלא גם לאבד את רישיונם ולשאת במשמעויות פליליות וכלכליות אחרות (מבלי התייחסות לאשמה). אין ספק כי כל הסכנות הללו רבות ומעגל נוטלי הסיכון מתרחב משמעותית וקיים סיכון רב יותר לחיי אדם.

אם כן, כשאנו דנים בחוק האוסר על רכיבה של אופניים וקורקינטים חשמליים על המדרכה אלא רק על הכביש, ניתן לדמיין כי אנו עומדים בפני בחירה הדומה לזו שבבעיית הקרון. הנזק יתקיים, לא בהכרח בחיי אדם אך בהחלט ייתכן, האם אנו בוחרים לדרוס אדם אחד או שלושה? התשובה הנכונה נראית די ברורה ועם זאת במדינת ישראל הרכיבה על המדרכה אסורה והרוכבים מופקרים לחסדי הרכבים הכבדים יותר על הכביש. אשליית הסדר ו/או הביטחון של הולכי הרגל בזכות האיסור הזה אינה שווה את המחיר שגזרנו על עצמנו לשלם כחברה. ההחלטה הפחות מוסרית הזאת נראית ומצטלמת בסדר, הרגולציות הדרקוניות שמוטלות על רוכבי אופניים וקורקינטיים חשמליים עוברות מסך כי מי כבר קונה מותרות שכאלו? אך האמת היא שהגיע הזמן לשנות…


עומרי חן

עומרי עוסק בפוליטיקה ופעיל בתנועת הליכוד והתנועה הליברלית החדשה, איש חירות, בוגר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה מאוניברסיטת ת"א, וחובב אוכל מושבע. כותב בעיקר על פוליטיקה ישראלית, חירות, אוכל ומדע.