אושרת קוטלר צודקת: הסטטוס קוו אינו בר קיימא

יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי יצאו למשימתם לקראת חצות בשלהי חודש דצמבר, שנת 1946. כל המשימות של האצ"ל באותו לילה היו מוצלחות, מלבד אחת. בעת נהיגתם, חמשת לוחמי הארגון נתקלו במחסום בריטי, ליד צומת בני עטרות היום, ומיד ספגו צרור יריות מכיוונם של החיילים. המכונית סטתה מהכביש, והנהג, אברהם מזרחי, נפגע ומת לאחר מכן מפצעיו. ארבעת הנותרים נפלו בשבי הבריטי.

שלושה מהלוחמים שנתפסו באותו לילה נודע של "ליל המלקות" קיבלו גזר דין מוות בתלייה. חיים גולובסקי, לו עדיין לא מלאו 18 שנים, קיבל מאסר עולם. יחיאל דרזנר, המפקד של היחידה, הספיק להבריח דו"ח מפורט מכותלי הכלא שבירושלים – על גבי פתקים קטנים של נייר – שגולל את סיפור מעצרם לאחר אותו לילה, בו איתרע מזלם להיתפס. הדו"ח הגיע לידיו של מנחם בגין, מפקד הארגון באותם ימים, ולימים פורסם. על כך מפרט ההיסטוריון האמריקני של פוליטיקה אלימה, ג'יי בוייר בל, בספרו הנהדר על פועלם של ארגוני המחתרות בתקופת המנדט, "Terror Out Of Zion", ומצטט מכתביו של דרזנר.

"יצאנו עם ידינו מורמות", סיפר דרזנר. "אליעזר חטף כדור בגבו ומרדכי בכתף. חייל בריטי כיוון את אקדחו למרדכי אך פספס והרג את חברו הבריטי. מרדכי מיד חטף מכה בראשו עם האקדח ונזרק לשולי הכביש". מכאן והלאה התחילה מסכת של הכאות והתעללויות שנמשכה כעשרים שעות. לפני שנכנסו לרכב הממוגן, הארבעה רוקנו את כל חפציהם: שעונים, מעט מזומנים, מחברות, תיקים, עטים ועפרונות ואפילו ממחטות ומסרק. לאחר מכן התחילו ההכאות. החיילים הבריטים הכו את השבויים, כשהם מכוונים לפרצופם ולבטנם. כשהמוכים התכופפו, הגיעה החבטה לראש. כשהם נעמדו, מנסים להגן על פרצופם, חטפו העצורים חבטה בבטן. כך, עד שדרזנר הרגיש "שאפי נזל מדם כמו מי ברז. אחד החיילים צהל: 'שברתי את אפו!'".

כשהגיעו למחנה הבריטי, החיילים העמידום בשורה. כעשרה חיילים נעמדו בשורה מול השבויים וטענו את נשקם. "אף אחד מאיתנו לא הוריד את ראשו", ציין בגאווה דרזנר. ברגע זה, קצין בריטי מיהר לזירה והורה לחיילים לחדול מפעולתם. הארבעה נלקחו לבקתה, שהייתה בעצם מטבח שלא היה בשימוש זה זמן רב. הם הופשטו מבגדיהם. החיילים החלו להכות את ארבעת השבויים העירומים, כל חייל בתורו ואז כולם ביחד. ארבעה או חמישה חיילים נטלו חלק במכות הנמרצות, וכשהתעייפו, החליפו אותם חיילים רעננים אחרים. הם היכו אותם בכל חלקי הגוף, כולל באשכים. בין המכים היו שני שוטרים שהיו אמורים לשמור על העצורים. השוטרים השתמשו באלה שהומטרה על גבם ועל רגליהם של הארבעה. "מאחת המכות כמעט התעלפתי במקום", סיפר דרזנר. "זה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה, עד שקצין הגיח והורה לחיילים לשטוף אותנו ולתת לנו שמיכות לשינה". הבריטים שפכו דליי מים על השבויים, שכמובן לא מנעו מהדם להמשיך ולנזול. הארבעה, רטובים, מלוכלכים, פצועים, עירומים ורועדים מקור, נשכבו לישון על שמיכה אחת וכיסו עצמם בשתי השמיכות הנותרות. ברגע שנרדמו הגיע שומר ל"ביקור". ביקורים אלה נמשכו אל תוך הלילה כל 15 דקות.

בבוקר העצורים הולבשו. שלושה נותרו ללא נעליים. החיילים הורו להם לרוץ לכיוון המרפאה. בדרך לשם, כל חייל שעברו לידו דאג להחטיף להם מכה. הארבעה רצו עם ידיהם מעל הראש. בחדר הרופא הם חיכו כ-45 דקות להגעתו של הדוקטור, ידיהם עדיין למעלה. כשהרופא הגיע, הוא שאל את החיילים אם הם רוצים להמשיך "לשחק" עם העצורים. הם ענו לו שכן (דרזנר ידע אנגלית) והורו לארבעה לחזור החוצה. העצורים שוב הופשטו והחיילים חזרו להכותם. לאחר מכן, הורו לארבעה לחזור לבקתה ולשטוף את הדם. דרזנר כתב שראה כתמי דם יבשים "בכל עבר, גם על הקירות. נאלצנו לגרד אותם בציפורננו". אחד השוטרים ציווה עליהם לנשק את הרצפה. הם סירבו ושוב חטפו מטר של מכות מאלה. בשעה תשע בבוקר נשטפו הארבעה במים, וקיבלו כל אחד זוג מכנסיים. הרופא מהמרפאה הגיע וחבש בפלסטרים שניים מהמוכים. כך נמשך אותו יום ארוך של הכאות והשפלות, עד שהארבעה נלקחו ממחנה החיילים. המסכת האיומה תמה. דרזנר, אלקחי וקשאני הוצאו להורג בתלייה בכלא עכו ב-16 באפריל, 1947.

אז לא אושרת קוטלר, חיילי צה"ל אינם "חיות אדם". הם אנושיים להפליא. פעולתם, שנבעה מתוך תסכול עמוק, נובעת מאותן נסיבות עגומות שמתוכן הבריטים, התרבותיים והמקצועיים, הוציאו את תסכולם על ארבעת חברי האצ"ל המסכנים. עם זאת, התגובה הפבלובית של הימין נגד דבריה של קוטלר, אינה פחות מביכה מההתבטאות האומללה והאמוציונלית של מגישת החדשות. כי מעבר לצמד המילים "חיות אדם", אכן אלו הנסיבות מסביב שגרמו לחיילים להוציא את תסכולם על אותם סייענים פלסטינים. אבל במפלגת הימין החדש, למשל, אין מקום לחשיבה מורכבת – הם לא יכלו להתאפק, וכבר הודיעו שיתלוננו ליועמ"ש ויבקשו להעמיד לדין את המגישה קוטלר על סעיף לשון הרע. כנראה שלקושש קולות לפני הבחירות חשוב יותר לבנט ולשקד מאשר ערך חופש הביטוי.

אני רוצה להזכיר, למי שנמהר להיעלב ולכעוס על המגישה, את הנסיבות הדומות בין שנות המנדט של אז לשלטון הצבאי ביהודה ושומרון של היום. לפני שחברי האצ"ל הוכו נמרצות, המצב בפלשתינה באותם חודשים היה מתוח, או יותר נכון, כאוטי. האצ"ל והלח"י היו שרויים עמוק בתוך מלחמת טרור-גרילה, מלחמה עקשנית ונחושה כנגד הבריטים, בניסיון להניס אותם מארץ ישראל. הדו"חות שהגיעו לשולחנו של הנציב העליון באותם ימים כללו התקפות יומיות נגד תחנות צבאיות ומשטרתיות, ירי מרכבים חולפים, מוקשים על הצירים, דליקות, חבלות, איומים ומשאיות ממולכדות שהתפוצצו על תחנות משטרה. הבריטים בתגובה הזעיקו לפלשתינה את הדיוויזיה השלישית, והציבו כוח כולל של כמאה אלף איש. חיילים קיבלו הוראות נוקשות לא לבקר בבתי קולנוע או בבתי קפה, להישאר במתחמים סגורים ומאובטחים ולא ללכת בקבוצות קטנות מארבעה. "אזורי הביטחון" תוגברו בעוד גדרות תיל, בריקדות, שקי חול, מחסומים ושומרים. אלפי נשים וילדים בריטים הועברו לתוך מחנה צריפין, ומנגד, כמה אלפי יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם באזורי הביטחון שהורחבו בירושלים ובחיפה. כמו כן, נאסר על אזרחים ואנשי צבא בריטיים ליצור קשר עם יהודים מהיישוב. בשם הביטחון, הבריטים הפכו את פלשתינה לבית כלא אחד גדול, וסגרו את עצמם בתוכו. נשמע מוכר?

פוליטית, לא נראה אז שיש פתרון באופק. תוכנית הקנטונים של ארנסט בווין נדחתה זה מכבר על ידי הערבים והתקבלה בהלם מוחלט בצד היהודי. בנוסף, הכלכלה הבריטית קרטעה לאחר מלחמת העולם השנייה. המנדט בפלשתינה נהיה עסק יקר למשלם המסים הבריטי, שהתבקש לממן את האימפריה המתפוררת, שעדיין הושיטה את זרועותיה הארוכות לכל רחבי הגלובוס.

אכן, מחוצפות הטענות נגד חיילי צה"ל שעושים את העבודה השחורה יומם ולילה. האחריות לסכסוך נופלת על כתפיהם של חיילים צעירים בגלל שהפוליטיקאים פחדנים מכדי להציע פתרונות אמיתיים. ההצעות העצלניות על עונש מוות, הקמת יישובים ועוד כהנה וכהנה "פתרונות פלסטר", ממשיכות להציב את חיילינו הצעירים, בדומה לבריטים של אז, במצבים בלתי אפשריים. אם רק נביט בהיסטוריה של ארצנו, נראה שההתמגנות הבלתי נגמרת, המשטר הצבאי הנוקשה, הניסיון החוזר והנשנה של בריטניה להגיע לפשרה בין היהודים לערבים, תוך ביצוע מעצרים המוניים ואף הוצאות להורג – בסופו של תהליך גרמו לאימפריה הזקנה להתקפל מפלשתינה עם הזנב בין הרגליים. כותב שורות אלה אינו תומך בנסיגה מיהודה ושומרון או בתהליכים מדיניים מסוג אלה שהתוודענו אליהם בעשרים ויותר שנים האחרונות, אבל גם המשך הכיבוש והשיטור אינם ברי קיימא. מי שאינו פועל מתוך תודעה של צדקת הדרך, בסופו של דבר יהא מתוסכל ויאבד את דרכו. האם כובשים אנחנו בארצנו, או שבאנו הנה כדי להיות חופשיים? עד שלא נענה על תשובה זו, נמשיך להקליד דיונים עקרים או לכעוס מול מסכי הטלוויזיה על חשבונם של החיילים הצעירים, שבינתיים נושאים את כשלי המדינה הכבדים על גבם.