‎קורא‫/‬ת‫:‬

אחוז חסימה גבוה: לטובת דמוקרטיה מייצגת ואזרחות מתפ...

אחוז חסימה גבוה: לטובת דמוקרטיה מייצגת ואזרחות מתפקדת

,
האם אחוז החסימה הוא אכן חסם אנטי דמוקרטי, או שמא הוא חיוני עבור דמוקרטיה ואזרחות טובות ומפקדות?
image_printגרסא להדפסה

שני דברים דרמטיים התרחשו במערכת הבחירות של 2019: התרסקותה ההיסטורית של מפלגת העבודה, ושיא של 42 רשימות שהתמודדו לכנסת. בין רשימות אלו התבלטו מפלגת זהות ומפלגת הימין החדש, אשר לא עברו את אחוז החסימה למרות הסקרים, כאשר לאחרונה היו חסרים כ-1500 קולות בלבד. מצביעי מפלגות אלו מהווים חלק מכ-350,000 איש, השווים לכ-10 מנדטים, אשר הצביעו עבור רשימה אשר לא עברה את אחוז החסימה ולפיכך לא קיבלו ייצוג בכנסת.

המספר הגבוה של המצביעים ללא ייצוג, לצד השרירותיות המסוימת בכמות הקולות החסרים למפלגת הימין החדש עבור כניסת אישים מרשימים כגון איילת שקד ונפתלי בנט לכנסת, עוררו תרעומת רבה בקרב חלקים בציבור, שטענו כי אחוז החסימה הגבוה הוא טעות מרה. מחד, אחוז החסימה הגבוה לא תרם למטרה עבורה הוא נוצר (והועלה), והיא משילות; מאידך, הוא גורם לחוסר ייצוג של רשימות אשר קיבלו את המנדט הציבורי, ולפיכך איננו דמוקרטי.

נראה כי ברגע שאנו מוצאים בדבר מה חסרון או כשל, חסרון או כשל אלו מתויגים בקלות בתור 'בלתי דמוקרטיים'; זאת, משום שהדמוקרטיה הפכה למילה נרדפת לטוב, ואילו אי-דמוקרטיה הפכה למילה נרדפת לרע. יחד עם זאת, האם בשיטה הפרלמנטרית יחסית בישראל אחוז חסימה גבוה הוא אכן 'אינו דמוקרטי'? וגם במידה ואכן כך, האם הדבר בהכרח שלילי ומזיק?

דמוקרטיה: ריסון, פשרה וייצוג

המסורת הדמוקרטית מתבססת על כמה רעיונות מרכזיים: שוויון בפני החוק, היכולת של האזרחים להשפיע על השלטון והקמת מוסדות מרסנים. למרות ששני הרעיונות המרכזיים ברורים ואינטואיטיביים בשיח היום, הרעיון השלישי מעורר חשדות רבים. חשדות אלו נובעים מריסוק האמון הציבורי במוסדות כגון התקשורת, מערכת בתי המשפט, המשטרה ועוד, אשר נובע במידה רבה מחילוקי דעות עמוקים בין מוסדות אלו לבין רצונם של חלקים נרחבים בציבור. במקרה הישראלי, בג"ץ הוא דוגמא בולטת לכך שמוסד בלתי מרוסן אשר חמוש בתפיסות עולם לא קונצנזואליות מעורר התנגדות רבה, באופן אשר מסכן את מקומו של בית המשפט בשרשרת האיזונים הדמוקרטיים.

יחד עם זאת, אפילו למבקרים הגדולים, ברור שמוסד שיפוט עצמאי חייב להישמר, הרי המחוקק והשופט לא יכולים להיות מאוחדים; הדבר יוצר שרירותיות לב ושרירותיות כוח הזרוע. למעשה, התפיסה הדמוקרטית מעוגנת תחת הניסיון להילחם באותה שרירותיות, אשר נוצרת כאשר לשחקן מסוים יש כוח הכרעה רב מדי. לפיכך, הכוח של כל השחקנים הבולטים במפה הדמוקרטית מרוסן: כוח המחוקק, כוח המבצע, כוח השופט, כוח הרוב, כוח המיעוט, כוח השעה וכוח הערכים; ברגע שאחד ממרכיבים אלו הופך למוחלט, הדמוקרטיה כמוסד לא יכולה להתקיים. במידה רבה, הדמוקרטיה חייבת לפגוע לעתים אפילו בעקרונותיה שלה בשביל לשמור על עצמה, למשל באמצעות חקיקה אשר מונעת קולות אנטי דמוקרטיים להישמע, או באמצעות הגבלות ערכיות בדמות חוקה או עקרונות שיטה המרסנים את רצונו של רוב שרירותי. הדבר דומה לאיסורים על חירות בשביל שימורה של חירות רבה ואפקטיבית יותר, למשל במקרה של פגיעה אחר, פגיעה עצמית או הכרח ללמוד לימודי ליבה.

לצד הריסון ומתוכו, עקרון דמוקרטי נוסף הוא עקרון הפשרה. אכן, דרושה התבוננות רגעית בלבד בשביל לראות את הקשר בין השניים: האדם המרוסן יכול להגיע לפשרות ביתר קלות, והפשרה מרסנת כשלעצמה. לפיכך, הריסון והפשרה מתקיימים זה לצד זה ומקיימים אחד את השני.

השיטה הפרלמנטרית היא הפנינה המוסדית של עקרון הפשרה; הסיעות השונות חולקות פרלמנט אחד, חייבות להגיע להסדרי חקיקה ולבנות קואליציה שמושתת על הבנות, כאלו שלא תמיד קל לחלק מחברי הקואליציה לחיות איתן. על אחת כמה וכמה, הפשרה גדלה כאשר מדובר בשיטה יחסית, בה ריבוי השחקנים מחייב פשרה גדולה יותר בשביל הצלחתם של שיתופי פעולה, ומידת הריסון עולה. מעבר לכך, השיטה הפרלמנטית יחסית מועדפת כיום על רבים משום שהיא מקדמת את מה שנקרא "רעיון הייצוג"; דהיינו, רשימה מקבלת מספר מושבים אשר מייצג באופן יחסי את כמות המצביעים של הרשימה.

כך, ככל שיש יותר רשימות, משתמע כי רמת הייצוג עולה, במעין הנחה שבני אדם הם כל כך ורסטיליים ושונים, שככל שיש יותר ויותר רשימות כך יש יותר ויותר ביטוי לדעות, להעדפות ולאינטרסים של פלח הציבור שמיוצג על ידי הרשימה. לפיכך, טוענים רבים, העלאה של אחוז החסימה היא בלתי דמוקרטית – היא גורמת לפלחים של העם לא להישמע באופן מלאכותי ושרירותי, הרי מה המניעה כי יכהנו פחות מארבעה חברי כנסת כנציגי סיעה מסוימת?

למרות שיש אמת בטיעונים אלו, נחזור נא לטענה כי לעתים יש לפגוע בדמוקרטיה בשביל לשמור עליה; כך, לעתים יש צורך בפגיעה, בריסון ובפשרה בשביל לשמור על ריסון ופשרה אופרטיביים ומהותיים. לא רק זאת, לעתים יש צורך גם לפגוע ברעיון הייצוג בשביל לשמור על ייצוג אופרטיבי ומהותי – כי דווקא ריבוי רשימות לא מבטיח ייצוג רב יותר. אם כבר, עולה האפשרות כי ריבוי רשימות דווקא פוגע בייצוג הכללי יותר של הרוב.

אחוז חסימה נמוך: הקטנים לא מתפשרים, לא מרוסנים, לא מייצגים

שלטון דמוקרטי הוא שלטון שבו בני אדם יכולים לשתף פעולה מרצון במסגרת חוקית ומוסדית מסוימת. יחד עם זה, ברור שככל שעולה כמות השחקנים – היכולת לשתף פעולה נפגמת באופן טבעי, משום שהפשרות הנדרשות הן גדולות יותר.

מערכות פרלמנטריות יחסיות נוטות להתאפיין בגוש ימין וגוש שמאל, כאשר המפלגות הגדולות של שני הגושים הן הקרובות ביותר לחציון, כאשר מימין או משמאל להן נמצאות השותפות הקואליציות שלה במידה והן קיימות. כאשר אחוז החסימה גבוה, אף ורק למפלגות בעלות אידאולוגיה מאובחנת ישנו תמריץ לרוץ באופן עצמאי, במידה וישנו ציבור ברור שיצביע עבורן או רעיון אשר עליו היא לא יכולה להתפשר עם מפלגת השלטון של הגוש. אולם, כאשר אחוז החסימה נמוך, ישנו תמריץ להתבדל גם על רעיונות משניים יותר. באופן זה, יותר ויותר רעיונות הופכים לסלע המחלוקת, והיכולת של הקואליציה לשתף פעולה פוחתת.

אולם, גם במידה והושגו הבנות בין מפלגת השלטון לבין שותופותיה לגוש, הוויתורים מצד מפלגת השלטון, המייצגת פלח ניכר יותר מהאוכלוסיה, גבוהים ומשמעותיים הרבה יותר מאלו של שותופותיה. משום שבעידן המודרני ישנן מפלגות עם אבחנות אידאולוגיות לא ברורות ושיוך גושי לא ברור. ישנן גם מפלגות אשר יכולות לשבת בקואליציית ימין או שמאל, ולפיכך כוח המיקוח שלהן עולה באופן לא פרופורציונלי למנדטים שהוענקו להן מטעם הציבור.

כך, באופן אירוני, לא רק שיורדת היכולת להתפשר, אלא גם עקרונות הריסון והייצוג נפגעים: הריסון של מפלגות קטנות הוא קטן באופן לא פרופורציונלי לריסונן של מפלגות השלטון, אשר הפשרות הרחבות מדי שלהן פוגעות ביכולת שלהן להתנהל כמו מפלגות שלטון. מעבר לזה, דווקא הכוח שניתן למפלגות קטנות אשר מייצגות ציבורים מצומצמים מעניק לציבורים האלו כוח פוליטי לא פרופורציונלי. כראייה לכך, אנו רואים כי במהלך השנים, מפלגות השלטון הישראליות העניקו משרדים משמעותיים למפלגות עם כמות מנדטים קטנה.

למרות שמקובל שבשיטה דמוקרטית ראוי לתת כוח פוליטי מסוים לקבוצות שאינן מהוות את הרוב, כוח מיקוחן של מפלגות שהן פחות מאובחנות אידאולוגית ופחות מחויבות לציבור מסוים הוא זה שעולה בהדרגה. לראייה, ניתן לראות את מפלגת ישראל ביתנו ומפלגת כולנו, שלא ברור את מי הן מייצגות. כמובן, כבוד המנדטים שלהן מונח במקומו; אולם, האם אלו המפלגות אשר אמורות להכריע את כף המאזניים ולקבל כוח פוליטי שאיננו פרופורציונלי לייצוגן את הציבור?

האזרח הפשוט והטוב

יחד עם זאת, צרה מרכזית נוספת שנובעת מאחוז חסימה נמוך ובקושי נידונה בשיח הציבורי היא היכולת של האזרח הישראלי הפשוט לממש את אזרחותו במערכת מרובת שחקנים, אינטרסים ופשרות. מערכת זו היא גם מורכבת מדי וגם לא וודאית מספיק: אחוז חסימה נמוך מעודד פעולות קיצוניות יותר כגון פיצולים, דרישות גבוהות מצד שחקניות זעירות, הקמות של רשימות חדשות ופחות חשש לפרק את הממשלה – הרי אם קל להגיע לפרלמנט, לא כל כך מפחיד לנסות ולהתמודד על מקום בו מחדש. כך, האזרח הפשוט, אשר נעדר הזמן לעקוב אחר הפיתולים הפוליטיים והרעיוניים של שלל השחקנים, נאלץ לבחור בשרירותיות או מתוך הזדהות מגזרית או פרסונלית.

במקום היווצרות של קשר המתבסס על אזרחות פעילה בין הבוחר לבין מפלגתו, ריבוי ושינוי רב של השחקנים מעודד נאמנות קשיחה מדי למפלגות השלטון משום יציבותן היחסית – על חשבון פיתוח אידאולוגי – או הצבעה למפלגה אשר מייצגת זהות מולדת, או מונהגת על ידי פרסונה אשר חביבה על הבריות. משום כך נשאל: האם הבוחר החציוני יכול באמת להכריע באופן סביר? לדידי, התשובה היא שלילית. מערכת שיש בה מיעוט שחקנים, אולם הם מובהקים ובעלי המשכיות, היא מערכת אשר הבוחר החציוני יכול לעשות בה בחירות שקולות.

אם כך, נראה כי העקרונות עליהם מושתתת הדמוקרטיה – ריסון, פשרה וייצוג – נפגמים באופן ניכר בחברה הטרוגנית עם אחוז חסימה נמוך. בחברה הישראלית, המגזרית והווכחנית באופן מבני, התמריץ להתפצל ולהתבדל גבוה ממילא. בשילוב עם אחוז חסימה נמוך, תמריץ זה רק יילך ויגדל, היכולת של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד באופן  המכבד את מידת האיזון שבין עקרונות הריסון, הפשרה והייצוג תלך ותקטן. מעבר לכך, אחוז חסימה נמוך, אשר מעודד פלגנות, פרקטיקולריות מוקצנת ושינוי מפלגתי תדיר, פוגע בדבר אשר נחשב לקונצנזוס דמוקרטי עליון – יכולת הבחירה. ככל שיש יותר פרטים ופחות היסטוריה, כך היכולת של הבוחר החציוני להגיע להכרעה הולכת ויורדת. לפיכך, למרות שאחוז החסימה הוא לכאורה לא דמוקרטי – זה לא אומר שאיננו חיובי; נהפוך הוא, לא רק שאחוז חסימה גבוה הוא חיובי – הוא גם חיוני לדמוקרטיה עצמה.


דריה שלייפר

מנהלת תוכן באתר. בעלת תואר ראשון במדע המדינה וסטודנטית לתואר שני. כותבת על פילוסופיה פוליטית, ציונות ואידאולוגיות.