אחוז חסימה גבוה: סכנה ממשית לדמוקרטיה

כשאנו באים לשאול אם צריך להעלות או להוריד את אחוז החסימה בישראל, עלינו קודם כל להניח את התשתית הערכית והאידיאולוגית לפיה אנו בוחנים שאלה זו. כלומר, לפני הקביעה לכאן או לכאן, קודם נשאל: את מי אחוז החסימה אמור לשרת – את הדמוקרטיה או את האדם?

נדמה לי שהתשובה לשאלה זו ברורה, ועל כן, עלינו לענות על השאלה בכך שנבדוק מהם המאפיינים הדמוקרטיים אשר טובים לו לאדם, ולא להיפך. הנחת היסוד של כותב מאמר זה היא ששלטון ראוי ומוסרי הוא שלטון ששומר על זכויות הפרט של אזרחיו (לפירוט של הנחה זו ניתן למצוא במאמרי: ממוסר אובייקטיבי לחירות וקפיטליזם). דמוקרטיה ליברלית היא צורת השלטון הטובה והיעילה ביותר שיכולה לקיים הנחת יסוד זו, אך חשוב לזכור שהשיטה הדמוקרטית היא בסך הכל פרוצדורה ארגונית – היא אינה ערך בפני עצמה אלא אם משרתת היטב את המטרה של שמירה על זכויות הפרט.

א

המאפיינים הדמוקרטיים כגון זכות בחירה, איזונים ובלמים, הפרדת רשויות וכדומה – מטרתם להחליש את כוחו של השלטון על מנת שיימנע מכוחו לפגוע בזכויותיו של היחיד, או לכל הפחות, להקשות עליו לעשות כן. בגלל שהאבות המייסדים של מדינת ישראל לא צמחו מתוך תרבות פוליטית ליברלית מפותחת, הם הורישו לנו צורת שלטון שהיסוד הדמוקרטי-ליברלי שלה חלש מאוד, שכמעט ואינו מתאפיין במתחים הבריאים שצריכים להיות בין הרשויות השונות ובין האזרח למשרתי הציבור שלו. למעשה, למרות ששיטת בחירות יחסית אינה מאפיין מובהק של דמוקרטיות ליברליות, דווקא בישראל, שיטה זו היא הרכיב הדמוקרטי החשוב ביותר שהיא יכולה להתהדר בו. בלעדיו, אין לבוחר הישראלי כמעט כל השפעה על עיצוב גורלו.

בעקבות המחסור ברכיבים דמוקרטיים דומיננטיים כמו חוקה, הצבעה ישירה ואזורית, איזונים ובלמים, הפרדת רשויות, ביזור סמכויות השלטון וכולי, דווקא שיטת ההצבעה היחסית היא זו ששומרת על האזרח הישראלי מפני אלימות שלטונית שרירותית באופן הטוב ביותר. המתחים הטבעיים שקיימים בין השבטים הישראליים יוצרים איזונים ובלמים בין חלקי החברה השונים, ומונעים – אם כי לא תמיד (ע"ע גירוש גוש קטיף) – ביצוע מדיניות של הכרעות חד צדדיות כנגד חלק כזה או אחר של החברה.

נזכיר כי בדמוקרטיה הישראלית אין לאזרח יכולת לבחור נציג ישיר לפרלמנט, אפילו לא נציג מהאזור שלו. הוא לא מצביע באופן ישיר לראש הממשלה, ובמרבית המקרים הוא גם לא יכול לבחור ולהשפיע על רשימת חברי המפלגה לה הוא מצביע. בישראל, אין שום ערובה לכך שמפלגה תפתח את שורותיה לציבור ותציע לו להשפיע על רשימתה מבפנים. יתרה מכך, אנו עלולים בעתיד להתעורר ליום שבו אין אף מפלגה שעורכת פריימריז, אלא רק ראשי מפלגות או ועדות מסדרות שמעצבים את רשימותיהם. זאת, כאשר במילא היום הקשר בין הבוחר לנציגו חלש עד כדי לא קיים. הקריירה של חברי כנסת רבים מדי תלויה קודם בראש מפלגתם, ורק אחר כך בקהל בוחריהם. אם עיקרון הייצוג הרעיוני – שמתבטא בבחירות יחסיות – ייפגע גם כן, המרחק בין ישראל דמוקרטית לבין ישראל לא-דמוקרטית יהיה כפסע בין ההחלטה אם להעלות את אחוז החסימה אם לאו.

ב

מהבחירות האחרונות אנו למדים שאחוז חסימה גבוה כבר התחיל ליצור מעין קרטל של מפלגות גדולות שהוציא מהשדה הפוליטי קבוצות מיעוט, או ייצוג של רעיונות שנמצאים בשוליים של החברה הישראלית. הקבוצה הליברלית-ימנית בישראל איבדה כ-250 אלף קולות עם הפסדן של מפלגות הימין החדש וזהות; בל"ד, מרצ וכולנו היו קרובות למדי לאחוז החסימה; ועוצמה יהודית לא הייתה נכנסת אילולא חברה ברגע האחרון לבית היהודי (ועדיין ייתכן שלא יהיה לה אף נציג בכנסת הקרובה).

עוד יש לזכור ששיטת מימון המפלגות בישראל, על חשבון כספי המיסים של הציבור, יוצרת קשיים רבים למפלגות חדשות להיכנס לכנסת, שהרי הן צריכות לגייס משאבים בעצמן בעוד המפלגות הוותיקות מקבלות מיליוני שקלים מהמדינה עבור קמפיין הבחירות.

ג

טענה ראויה שמעלים אלה המצדדים בהעלאת אחוז החסימה היא שהמצב הנוכחי מעניק כוח לא-פרופורציונלי למפלגות קטנות, מכיוון שיש להן כוח סחטנות רב במשא ומתן הקואליציוני. אך בחינה יותר לעומק של טיעון זה, מגלה שההיפך הוא הנכון. מפלגה עם 4 מנדטים עלולה לשלוט ביציבות הקואליציונית אך שתי מפלגות מפוצלות ל-2 מנדטים כל אחת היו מבטלות את הכוח הסחטני של אחת השנייה. כלומר, ריבוי מפלגות קטנות דווקא מחליש את כוחן במשא ומתן הקואליציוני בעוד שהקטנת מספרן מעודדת מצבים שבהם שלמות הקואליציה תלויה במפלגה קטנה אחת או שתיים.

לעומת זאת, טענה לא ראויה היא זו של "ערך הפשרנות". ישנה טענה שהמפלגות הקטנות הן אידיאולוגיות יותר ועל כן נוטות לא להתפשר ולמשוך לקצוות את המפה הפוליטית. זו טענה תמוהה שמעידה יותר על הנפש הפשרנית של מצדדיה, מאשר על טענה עקרונית מהותית. כנראה שהנלהבים לפשרה שכחו את סדר היוצרות. כזכור, על הדמוקרטיה לשרת את האדם ולא להיפך. הפשרות והמתחים המובנים בשיטה הדמוקרטית, כל מטרתם לצמצם את כוחו של השלטון כך שלא יוכל לפגוע בזכויות הפרט של האזרחים. אך הפשרה עצמה אינה ערך העומד בפני עצמו. אם למשל, הערך שעליו אנו מתפשרים הוא הערך של זכות הקניין – אז מה עשינו בכך?

ההערצה של אחדים לפשרה כסוג של אמנות-פוליטית בפני עצמה, מרמזת על כמיהתם לקולקטיביזם מחד, כאילו סך כל הרצונות והפשרות של האזרחים מובילים לאיזה מן "רצון כללי" רוסויאני שכזה, ומאידך, מרמזת על העובדה שפלונים אלה נמנעים מלבחור בעקרונות מוצקים באופן מודע או שלא במודע, וכך מוצאים ב"ערך" הפשרה לבוש שרירותי לעירום העקרוני שעמו הם מתהלכים בפרהסיה. ראוי לציין שעם כל רעיון יש להתמודד באופן ענייני, ובמרחק שבינו לבין הקונצנזוס הציבורי אין שום עדות לאמת כלשהי. כך יש תמיד להזכיר למי שבוחר להדוף טענות באמתלה שהן "קיצוניות" מדי, מבלי להתייחס לתוכנן.

ד

אין לכותב שורות אלה העדפה עקרונית לאחוז חסימה נמוך. ההעדפה שלי להנמכתו (ל-1%) נובעת מההקשר הרחב של מנגנוני המוסדות בישראל בהווה. אם רוצים אנו להעלות את אחוז החסימה ולחתור ליכולת משילות רבה יותר – נושא שאני בעדו – הדבר חייב להיעשות במקביל למעבר של בחירה ישירה ואזורית. אחרת, ההעלאה תגרום להמשך מחיקת הקשר בין הבוחר לנציגו, ובמובן זה, בין יכולתו של העם בישראל להיות ריבון לגורלו. אך חשוב מכך, ללא "מלחמת השבטים" בכנסת ישראל, הדרך של השלטון לכוח בלתי מרוסן, ללא איזונים וללא מתן דין וחשבון לקול בוחר – תהיה קצרה ונקייה ממכשולים. עם רשות שופטת שכבר היום הינה אוטונומית וחסרת בלמים, אנו לא צריכים גם רשות מבצעת חסרת מעצורים. מדובר בסכנה ממשית לעתיד הדמוקרטיה בישראל ולטובתם האישית של אזרחיה.