בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אחת ולתמיד, האם שיטת השוברים בשוודיה כשלה?...

אחת ולתמיד, האם שיטת השוברים בשוודיה כשלה?

,
האם העקרונות הכלכליים – עליהם ביסס מילטון פרידמן את הקביעה לפיה שיטת השוברים תוביל לשיפור בחינוך – נתגלו כשגויים? בחינת ממצאי מבחני PISA עלולה להוביל למסקנות מטעות.

שיטת השוברים בחינוך – או "שיטת הוואוצ'רים" – היא שיטה שהגה הכלכלן וזוכה פרס הנובל, מילטון פרידמן; על-פי השיטה, המדינה ממשיכה לממן את בתי-הספר, אך לא רק את אלה שתחת חסותה, אלא שגם בתי-ספר פרטיים זכאים לתקצוב ממשלתי. כל הורה מקבל מעין "שובר" בשווי קבוע אחת לחודש, כאשר בית-הספר שאליו הוא שולח את ילדיו מקבל מהממשלה את הסכום הנקוב. שיטה זו נוסתה במספר מדינות, ולרוב במתכונת חלקית; כך, למשל, היא נוסתה בצ'ילה, במדינות מסוימות בארצות הברית, בהולנד ובשוודיה.

פעמים רבות, במהלך דיון בנוגע לשיטת השוברים, עולה הטענה לפיה בשוודיה שיטה זו נכשלה והובילה לקריסה כללית של מערכת החינוך. קביעה זו מגובה לרוב בממצאי ה-OECD, שעל-פיהם במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 חלה ירידה בהישגי תלמידי שוודיה במבחני פיזה (ראו גרף).

ממוצע שוודיה במבחני PISA בהשוואה לממוצע ה-OECD לאורך העשור הראשון של המאה ה21. (מקור:אתר PISA)

אך האם זהו המצב לאשורו? האם העקרונות הכלכליים הבסיסיים – עליהם ביסס מילטון פרידמן את הקביעה לפיה שיטת השוברים תוביל לשיפור בחינוך – נתגלו כשגויים?

קללה ושמה אמפיריציזם

הגישה האמפיריציסטית, בקצרה, היא גישה בכלכלה הגורסת כי יש להסתמך על ממצאים מתצפיות נקודתיות בכדי להסיק מכך מסקנות גם בנוגע לכלל. לעומת זאת, קיימת הגישה הרציונליסטית, הגורסת כי עדיף להסתמך על עקרונות כלליים, ומהם להסיק את המסקנה עבור כל מקרה פרטי. בחקר הכלכלה, למשל, יעדיף האמפיריציסט לערוך תצפית ולנתח את הנתונים באופן סטטיסטי, בעוד שהרציונליסט יעדיף להבין את מאפייניה של פעולה אנושית באשר היא, ולהסיק על-פי מאפיינים אלו כיצד יגיבו בני אדם, ככלל, בתרחישים מסוימים.

אולם במה שנוגע לתחום הכלכלה, האמפיריציזם עומד על כרעי תרנגולת: כל מה שניתן למצוא באמצעות תצפית הוא מתאם בלבד – כלומר, נמצא שבתרחיש א' מתקבלת תוצאה ב'; אך לא ניתן להסיק מהמתאם גם את הסיבתיות – כלומר, לא ניתן להסיק שהגורם לתוצאה ב' הוא תרחיש א', וזאת, בין היתר, משום שלא ניתן לבודד את המשתנים או לברר מה מבין תרחיש א' ותוצאה ב' הוא הגורם ומהו התוצאה.

ובכן, כיצד קשור הדבר לשיטת השוברים? נניח שהוכחנו, באופן חד-משמעי, שבשנה בה הוחלט להחיל לראשונה את שיטת השוברים בשוודיה החינוך החל להידרדר בקצב חסר תקדים ביחס למקומות אחרים בעולם. נשאלת השאלה האם עובדה זו תעיד על כך שהשיטה נכשלה? התשובה היא שלילית, מכיוון שהמתאם לא מעיד בהכרח על סיבתיות; עשויות להיות אין-ספור סיבות להידרדרות החינוך – כניסה של ילדי מהגרים, תמורות בתרבות המקומית וכיוצא באלה.

זאת ועוד, לא ניתן לעמוד על העלות האלטרנטיבית במחקר הסטטיסטי. במילים אחרות, אנו יודעים מה התרחש לאחר שהשיטה נוסתה, אך איננו מסוגלים לדעת מה היה קורה אלמלא השיטה הייתה מנוסה; ייתכן כי בסיטואציה מקבילה החינוך היה מידרדר אף יותר. דוגמא נוספת ומשעשעת לאבסורד שבהצגת המתאם כסיבתיות, ניתן למצוא בדו"ח באותו הנושא – דו"ח מבחני PISA  לשנת 2015. על-פי הדו"ח, בתרגום חופשי: "מערכות חינוך, בהן תלמידים מנצלים זמן רב יותר ללמידה לאחר שעות הלימוד בבית-הספר, על ידי עשיית שיעורי בית, קבלת עזרה חינוכית נוספת או שיעורים פרטיים, נוטים לביצועים נחותים יותר במבחני המדעים".

ובכן, האם ניתן להסיק מהמתאם הזה, שבין למידה נוספת לבין ציונים נמוכים במדעים, את הסיבתיות? האם למידה לאחר שעות הלימודים פוגעת בבקיאותו של התלמיד בחומר הנלמד? מדובר, כמובן, באבסורד. למתאם יש הסבר הגיוני הרבה יותר: ככל שתלמיד חלש יותר מראש במקצועות מדעיים, כך הוא יצטרך להשקיע זמן רב לאחר שעות הלימודים. במילים אחרות, נמצא מתאם בין שני משתנים – למידה לאחר שעות בית-הספר וציונים נמוכים – אך נעלם מאיתנו אותו משתנה שממנו נובעים שני הדברים, והוא חולשה כללית בנקודת הפתיחה של הלימודים.

מה מבחני PISA אומרים בכלל?

PISA היא כנראה תוכנית המחקר החינוכי המובילה בעולם, ואך טבעי שנקבל את הקביעות שמבוססות על תוצאותיה. אולם, בעיון מעמיק מעט יותר עולה תמונה שונה במקצת – האם באמת זה מה שדוחות PISA מציגים? אם להאמין למתנגדי שיטת השוברים, בדוחות PISA אמורה להופיע קביעה חד-משמעית שלפיה שיטת השוברים בשוודיה גרמה להידרדרות בהישגים הלימודיים. האם זה נכון? יצאנו לבדוק; לשם כך, נסקור מספר דוחות שהופקו בסוגיה זו על ידי ה-OECD, באמצעות חיפוש מילת המפתח "Private" ובחינת ההקשרים.

דוח PISA שנת 2012: סקירת תוצאות תוך התמקדות בשוודיה

בעמוד 24 מופיעה המילה "Private" בהקשר הבא, בתרגום חופשי: "ב-37 מהמדינות והמערכות הכלכליות המשתתפות במחקר, תלמידי בתי ספר פרטיים – בין אם מדובר בבתי-ספר התלויים בממשלה ובין אם בעצמאיים – מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר מאשר תלמידי בתי-ספר ציבוריים". ובכן, באופן טבעי הורים עשירים דואגים יותר לחינוך ילדיהם, ממש מפתיע. מדובר אמנם בנתון מעניין, אך לא כזה שמעיד על הידרדרות מערכת החינוך בשוודיה.

בעמוד 26 מופיעה המילה "Private" כבדרך אגב, תוך כדי הסבר על האופן בו חל שיפור מסוים בסביבות למידה ברחבי העולם כולו, הן בבתי-ספר פרטיים והן בבתי-ספר ציבוריים. גם כאן, הדבר כלל אינו מעיד על הצלחתה או על כישלונה של השיטה בשוודיה. זהו אלו כל הפעמים שבהן מוזכרת המילה "Private" בדו"ח. ובכן, ייתכן כי הם מסתמכים על הדו"ח הבא, משנת 2015.

דוח PISA שנת 2015: סקירת תוצאות תוך התמקדות בשוודיה

בעמוד 10 מופיעה המילה "Private" בהקשר הבא: נמצא שתלמידים בבתי-ספר פרטיים משיגים ציונים טובים יותר, אם כי בהשוואה למצב הסוציו-אקונומי בבתי-ספר אלו, דווקא התוצאות בבתי-הספר הציבוריים טובות יותר. ובכן, בקריאה ראשונה הנתון הזה עשוי דווקא לספק הוכחה לטענות המתנגדים לשיטה. על-פי הנתון, לכאורה, נראה שהציונים הגבוהים בבתי-ספר פרטיים הם רק אשליה, משום שבהשוואה לתלמידים בבתי-הספר הציבוריים ומרקע סוציו-אקונומי נמוך הפערים מתאפסים. אולם, בקריאה שנייה ושלישית צצה ועולה תמיהה משמעותית: כיצד הדבר נמדד בכלל? האם על ידי השוואה של תלמידי העשירון העליון בחינוך הפרטי אל מול תלמידי העשירון העליון בחינוך הציבורי? או שמא על ידי השוואת גרף המציג את המתאם שבין רמה סוציו-אקונומית ובין ציון ממוצע בבתי-ספר פרטיים אל מול אותו הגרף בבתי-ספר ציבוריים? בקיצור, ישנן מספר דרכים לעריכת השוואה שכזו.

הדו"ח אינו מפרט את המתודולוגיה או את הנתונים המדויקים, אלא שבמסגרתו נערכו כל ההשוואות ונבחרה התוצאה שמתיישרת עם האג'נדה – פשוט וקל. בנוסף, ייתכן כי גם במקרה הזה קיים כשל מתאם-סיבתיות מהסוג שהזכרנו לעיל: כלומר, ייתכן כי ההורים, אשר מעבירים את ילדיהם לבתי-ספר פרטיים, עושים זאת משום שהילד מתקשה יותר בלימודים, ולכן זקוק למסגרת מותאמת? בעמוד 10 מופיעה המילה "Private" בהקשר הנתון שהוזכר כבר קודם, לפיו נמצא מתאם בין למידה לאחר שעות הלימודים ובין ציונים נמוכים יותר. הנתון המשעשע הזה, ראוי לציין, אינו עוסק כלל בבתי-ספר פרטיים.

דוח PISA שנת 2015: ממצאי מפתח לגבי שוודיה

בעמוד הראשון מופיעה המילה "Private" בהקשר הבא, בתרגום חופשי:"שיעור התלמידים בני ה-15 בשוודיה, הרשומים לבתי ספר פרטיים, עלה מ-8% ב-2006 ל-18% ב-2015. אולם לאחר חישוב הפרופיל הסוציו-אקונומי של התלמידים ושל בתי-הספר, נראה כי תלמידים בבתי-ספר ציבוריים משיגים תוצאות טובות יותר מאשר תלמידים בבתי-ספר פרטיים".

אז מה יש לנו כאן? ראשית, זינוק במספר הנרשמים לבתי-ספר פרטיים; אם בחירת ההורים והתלמידים היא אמת מידה להצלחת מערכת חינוכית, ובעינינו היא אכן כזו, אז זהו דווקא נתון מעודד. אולם דווקא החלק השני, אף על פי שכבר הזכרנו אותו, עשוי ללמד אותנו רבות. לכאורה, אין קשר בין שני חלקי הפסקה – מה עניין שמיטה להר סיני? הרישא עוסק באחוז התלמידים שנרשמו לבתי-ספר פרטיים, והסיפא בהישגי בתי-הספר הפרטיים. מדובר בשני נושאים שונים, והכנסתם לפסקה משותפת היא מאולצת. אחת המסקנות האפשריות היא שיש ל-OECD חוות דעת בסוגיה, והוא מנסה לוודא שנכונותה של זו משתקפת בדו"ח. תשפטו אתם.

בעמוד 7 מופיע שוב בדיוק אותו הנתון, לפיו תלמידים בבתי-ספר פרטיים משיגים ציונים טובים יותר, אך בהשוואה למצב הסוציו-אקונומי בבתי-ספר אלו, דווקא התוצאות בבתי-ספר ציבוריים הן טובות יותר. האם זהו השפן היחיד שיש להם לשלוף מהכובע? אם כן, סקירת תוצאות מבחני PISA לא סיפקה לנו תשובה, אך שמנו לב שבנוסף לאלו הוציא ה-OECD דו"ח ספציפי בנוגע לבתי-ספר פרטיים. מי יודע, אולי גם שם נמצא טענה בנוגע לקשר שבין צניחת הציונים ובין בתי-הספר הפרטיים בשוודיה.

דו"ח PISA שנת 2015: בתי ספר פרטיים וציבוריים

מאחר שדו"ח זה מלא מן הסתם במילה "Private", והלא זהו הנושא שלו, לא נותר לנו אלא לגשת ישירות לחלק שעוסק בציוני בתי-הספר הפרטיים אל מול אלו של בתי-הספר הציבוריים בשוודיה. אולם למרבה הפלא, אין חלק כזה בנמצא; ולא רק זה, אלא שהדו"ח בכללותו אינו מכיל אף חלק שעוסק בציונים ובתוצאות של בתי-הספר הפרטיים אל מול הציבוריים. אם כן, במה עוסק הדו"ח? בהיווצרות הפערים כתוצאה מכך. נשאלת השאלה: האם פערים הם דבר רע בהכרח? שהרי הגיוני הוא הדבר שחינוך פרטי יגדיל את הפערים – חלק יזכו בחינוך טוב יותר, וחלק יישארו באותה הרמה, אך במקרה כזה אף אחד אינו נפגע; הרי רמת החינוך הציבורי, שהוא ברירת המחדל, לא ירדה. ובכן, מה רע בכך? ל-OECD פתרונים.

למען האמת, גם כאשר מסתכלים על תוצאות מבחני PISA בשוודיה, לא ניתן כלל להסיק מהם על כשלון או על הצלחת שיטת השוברים במדינה זו. ראשית, כפי שמראה הגרף שנמצא בתחילת המאמר, ישנם נתונים המציגים הידרדרות רק משנת 2000; וזאת, על אף ששיטת השוברים בשוודיה החלה לפעול כבר בשנים 1991-1993. בנוסף, על-פי דו"ח לגבי שוודיה, אשר התבסס על מבחן PISA 2015 שהובא קודם, עד שנת 2006 רק 8% מתלמידי התיכון למדו בבתי-ספר פרטיים; אך ההידרדרות בשוודיה נובעת מסקירת ציוניהם של כלל התלמידים, וגם אלו שלמדו במערכת החינוך הציבורית. ובכן, כיצד ניתן להסיק שדווקא ה-8% הללו אחראים לצניחה? הדבר מנוגד להיגיון הבסיסי.

"חייב האב ללמד את בנו תורה"

הנקודה המשמעותית ביותר בכל הסיפור הזה עשויה להגיע ממקום בלתי-צפוי – כמות הלומדים בבתי-הספר הפרטיים גדלה דרמטית בין השנים 2006-2015. על-פי דו"ח ממצאי מפתח לגבי שוודיה, בהתבסס על מבחן PISA 2015, אחוז בני ה-15 שנרשמים לבתי-ספר פרטיים זינק מ-8% ל-18%. למעשה, ההורים מצביעים ברגליים.

כאן נמצאת הנקודה המרכזית. הנקודה המרכזית אינה עוסקת בציוני מערכת החינוך בשוודיה, אלא במהות החינוך; האם תפקידו של בית-הספר הוא לספק ציונים מעולים? על-פי תפיסת העולם שעומדת בבסיס שיטת השוברים, התשובה היא שלילית לחלוטין. היתרון המהותי העצום הגלום בשיטת השוברים, כפי שהגה אותה מילטון פרידמן, הוא מתן חופש הבחירה להורים – הפקעת הסמכות והאחריות לחינוך הילדים מהמדינה, והעברתם בחזרה להורים. ובכן, האם נתונים המציגים הידרדרות בציונים בשוודיה מצדיקים את הפקעתה של האחריות הבסיסית ביותר המצויה בידי ההורים? זו השאלה שראויה להישאל, בתקווה שהתשובה לכך ברורה מאליה.


אריאל ליכטרמן

תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.