‎קורא‫/‬ת‫:‬

איך, אם בכלל, ייראה שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי...

איך, אם בכלל, ייראה שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי

,
לא מעט קולות במחנה השמאל, שספג מכה קשה בבחירות האחרונות, רוצים לייצר חיבור פוליטי יהודי-ערבי כמשקל נגד לקואליציית הימין בכנסת. יש בקביעה זו היגיון לא מבוטל, אך גם קשיים קטנים לא פחות.
image_printגרסא להדפסה

הערבים לא נעו לקלפיות, והדבר בהחלט ניכר בתוצאות הבחירות. מספר הח"כים של 'המפלגות הערביות', ירד מ-13 ל-10 מנדטים, וגם זה לאחר שרע"מ-בל"ד עברו בקושי את אחוז החסימה. שיעורי ההצבעה בחברה הערבית ירדו מקרוב ל-64% בבחירות 2015 לקצת יותר מ-50% בבחירות האחרונות. התפתחות זו נתנה גם את אותותיה בתוצאות הבחירות הכלליות: גוש הימין-חרדים, על אף חוסר הצלחתן של 'הימין החדש' ו'זהות' לעבור את אחוז החסימה, ניצח עם 65 מנדטים. המסקנה ההגיונית היחידה, לדעת רבים, היא שלא תהיה אפשרות למהפך ללא עליית אחוזי ההצבעה בחברה הערבית. "אם הערבים יצביעו כמו היהודים לא יהיה ראש ממשלה מהימין", אמרה יו"ר מרצ זנדברג, והוסיפה ואמרה שמעכשיו והלאה השמאל חייב ליצור שותפות יהודית-ערבית בצורה משמעותית יותר. העיתונאי והפובליציסט אורי משגב טען ש"עד שהמחנה הליברל־דמוקרטי לא יאמץ אל לבו את הציבור הערבי, בברית של שותפות אינטרסים וגורל, אין לו סיכוי אמיתי לתת פייט לקואליציית הימין". בפועל, מקופלות בניתוחם של זנדברג ומשגב שתי טענות שונות, שראוי לנסות ולעמוד על מידת תקפותן והחפיפה ביניהן: הראשונה, אחוזי ההצבעה בחברה הערבית צריכים לעלות, על מנת לייצר מציאות פוליטית שונה; השנייה,  הדרך לעשות זאת היא באמצעות שותפות יהודית-ערבית פוליטית מוצהרת רחבה יותר.

האם שיתוף פעולה יהודי-ערבי הוא המפתח ללב הציבור הערבי ולשינוי פוליטי?

מאז 2009, אי אפשר להתעלם מכך שנתניהו והימין הצליחו בכל אחת ממערכות הבחירות לקבל מעל ל-60 ח"כים ממליצים לראשות הממשלה, ללא תחרות של ממש. לפיכך, מבחינה מספרית, זנדברג ומשגב צודקים שיהיה קשה לנצח את קואליציית הימין-חרדים היציבה ללא גידול מסוים בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית. אולם החל מקביעה זו, המציאות מורכבת יותר, בעיקר בכל הנוגע לפוטנציאל האלקטורלי של שותפות פוליטית יהודית-ערבית הדוקה יותר. ראשית, נראה שחלק מהכעס על נבחרי הציבור הערבים נבע מחוסר יכולתם של אלה להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי ברשימה המשותפת. דהיינו, ייתכן שלפחות חלק מהסיבות לירידה בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית אינו קשור למחסור ברשימה יהודית-ערבית, אלא דווקא בהיעלמותה של הרשימה המשותפת, שאיחדה את כל הפלגים המרכזיים בציבור הערבי תחת דגל אחד, לרבות פלגים קיצוניים כגון בל"ד. קושי שני גלום במידת העומק של אותה שותפות. הקמת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, לדוגמה, תעלה על פני השטח שורה של סוגיות זהות ומדיניות, שלא ברור אם ניתן לספק להן תשובה שתרצה את שני הצדדים: האם תשאף המפלגה לבטל את חוק הלאום או שמא לתקנו? האם היא תעסוק בסוגיות מהותיות כגון חוק השבות, הדגל והמנון המדינה, או שפשוט תדבוק בשימור הסטטוס-קוו (היהודי-לאומי)? מה תהיה עמדתה ביחס לזכות השיבה בהסדר עתידי בין ישראל לפלשתינים? כאשר מוקמת מפלגה פוליטית, אי אפשר להתעלם מסוגיות שכאלה לאורך זמן. מעבר לשאלת הזהות הלאומית הברורה מאליה, צריך לזכור שהחברה הערבית איננה מקשה אחת גם בסוגיות אחרות. כציבור, האזרחים הערבים שמרנים יותר מהחברה היהודית בשורה של נושאים – כמו למשל בנוגע ליחס כלפי נישואים אזרחיים. גם בשל כך, ייתכן שהפוטנציאל האלקטורלי של שיתוף הפעולה קטן בהרבה מההצהרות הבומבסטיות.

חשוב להבין ששיתוף פעולה בפוליטיקה, בעיקר בפוליטיקה פרלמנטרית-ייצוגית, יכול דווקא להתחזק כאשר יש בידול, ולא שותפות, בין סיעות שונות. למשל, הליכוד ויהדות התורה, "השותפות הטבעיות" הידועות, היו לבטח מאבדות קולות לו היו רצות יחד. לפעמים אחת ועוד אחת, כשמדובר באיחוד רשימות, שווה אחת וחצי, ויעיד על כך החיבור בין הליכוד לישראל ביתנו ב-2013. לכן, כאשר מדברים על חיזוק השותפות היהודית-ערבית, צריך לנסות ולהבין מה אפשרי, ומה רצוי, בצורה מעמיקה יותר. לא כל שיתוף יהיה ריאלי או יביא לתוצאה הרצויה מבחינת שני הצדדים – הפלת שלטון הימין.

ואף על פי כן, מה הערך בשיתוף פעולה, ואיך הוא עשוי להיראות בפועל?

אז למה, למרות כל הקשיים, שווה לשקול שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי נרחב יותר? ראשית, לשמאל הישראלי – מפלגת העבודה ומרצ – אין הרבה מה להפסיד. ממילא, הסיכוי שמפלגות השמאל יוכלו להעביר מצביעי "ימין רך" למחנה השני קטנים למדי. סביר שבעתיד הנראה לעין, האיום הריאלי על שלטון הימין, אם יבוא, יגיע מכיוון מפלגות המרכז. שנית, ייתכן כי אחוז ניכר בחברה הערבית (וגם היהודית), כולל אנשים שבכלל לא טורחים להצביע, יוכל אולי להתחבר למסר אחר. יזמות פוליטית לא רק מנתחת את המציאות כפי שהיא היום, אלא גם מפתחת את הרעיונות שיצליחו אולי מחר. כמו כן, יש ערך אינהרנטי ביצירת מסר פוליטי שפונה לאזרחים הערבים כשותפים פוליטיים רצויים, בטח לאור מסרי הקמפיין האחרון מטעם הליכוד וכחול-לבן, שלא צפויים להשתנות בקרוב. לבסוף, גם המפלגות הערביות יצטרכו "להתמרכז", אם יידעו שקיימת אלטרנטיבה אמתית שעשויה להתחרות עמן על מצביעים פוטנציאליים.

הבחירות האחרונות הראו שאולי יש קהל פוטנציאלי למסר יהודי-ערבי ברור יותר. דווקא מפלגת מרצ המושמצת, תחת הנהגתה של זנדברג, הצליחה לזכות לתמיכה לא מעטה בקרב הציבור הערבי, שסייע למפלגה לעבור את אחוז החסימה. זנדברג העריכה שהתמיכה בציבור הערבי במפלגה עלתה מ-15 אלף קולות בבחירות 2015 ל-40 אלף בבחירות האחרונות. המספרים הראשוניים מעידים שהיא כנראה צודקת. בטייבה, מרצ עלתה מ-304 קולות ב-2015 ל-1265 קולות ב-2019. בנצרת, מרצ עלתה מ-677 מצביעים ב-2015 ל-1648 מצביעים בבחירות האחרונות. באחוזים, העלייה מרשימה הרבה יותר, עקב הירידה בשיעורי ההצבעה (בנצרת למשל, המפלגה עלתה מ-2.09% ל-7.53%).

מה הביא לשינוי? קשה לבודד סיבה אחת, בוודאי כאשר אנחנו מצויים מספר ימים לאחר סיום הבחירות. ראשית, המפלגה השקיעה רבות בשיווקה כמפלגה המקדמת שותפות יהודית-ערבית. רשימתה לכנסת כללה ייצוג נרחב יחסית של נציגים ערבים במקומות ריאליים, שניים מתוך חמשת המקומות הראשונים [הערה: מקום 5 ברשימה, עלי סלאלחה, הוא דרוזי ששירת בצה"ל, וייתכן שסייע לעלייה המשמעותית במפלגה בקרב העדה הדרוזית בישראל].  בנוסף, ייתכן שהאכזבה מפירוק הרשימה המשותפת הובילה מצביעים מסוימים לחפש אלטרנטיבות אחרות. יהיו אשר יהיו הסיבות, מרצ זכתה לתמיכה משמעותית, וודאי ביחס לגודלה, מהציבור הערבי בישראל. זאת, מבלי שוויתרה על זהותה כמפלגה ישראלית-ציונית, לפחות לא להלכה.

השמאל הישראלי חייב בחשבון נפש. לעניות דעתי, אם יזנח את הציונות, ייאבד את החלק הארי מעשרת המנדטים שהצביעו לו בבחירות האחרונות, ובנוסף גם לא יצליח להחזיר בנים אובדים שנדדו לכחול-לבן. הרצון במדינת לאום יהודית הוא שאיפה יסודית בחברה היהודית בישראל, לרבות במחנה המרכז-שמאל. אף על פי כן, דווקא הפרידה המיידית מהשאיפה לשלטון, עשויה ליצור הזדמנות לשיח אחר בין חברת הרוב היהודית לציבור הערבי. השמאל יכול וצריך לקחת סיכון מסוים, וליצור רשימת שמאל חדשה שתחשוב מחדש כיצד ליצור שותפות עם הציבור הערבי. מפלגה חדשה שכזו צריכה לנסות לפנות אל הציבור הערבי שרוצה להשתלב בחברה הישראלית, מבלי לאבד את תומכיה היהודים-ציונים. לדוגמה, אפשר למסד הסדרים פוליטיים פנים-מפלגתיים שיאפשרו ייצוג הולם לחברה הערבית בישראל, למשל על-ידי שריון של נציג ערבי אחד בכל חמישייה ברשימה לכנסת. מפלגה שכזאת לא תאיים על השלטון, ולא תהיה המפלגה המובילה בחברה הערבית, אך עשויה ליצור אלטרנטיבה ריאלית לחלקים מהציבור היהודי והערבי בישראל גם יחד. לא יהיה כאן ויתור על ההגדרה העצמית היהודית, אבל יהיה כאן רצון כן, הצהרתי ומעשי ליצור שותפות אמתית עם האזרחים הערבים בישראל. מרצ הראתה שפרויקט שכזה אינו בגדר חלום בלתי ריאלי בעליל.

זו אולי לא שותפות יהודית-ערבית ברוח "אחוות עמים", כפי שזו מצטיירת בראשם של רומנטיקנים מסוימים בשמאל. זו כן משימה בעלת ערך חברתי בלתי מבוטל, שמתאימה לחברה הישראלית כמות שהיא. בניית גשר זהותי ופוליטי בין המדינה היהודית והדמוקרטית לבין המיעוט הערבי/פלשתיני בישראלי, אם תצלח, יכולה ליצור אדוות חיוביות ברחבי הפוליטיקה הישראלית. במובנים מסוימים, היא לא פחות חשובה מהשאלה מתי יוכל השמאל, אם בכלל, להתמודד על השלטון בישראל.


יובל בנשלום

"פה, שם, בכל העולם" נכתב על-ידי יובל בנשלום. יובל הוא בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית, ועובד כיום כמנחה קבוצות וכעורך לשוני.