בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אין כמו בבית: תערוכת חפצים או תערוכת אומנות?...

אין כמו בבית: תערוכת חפצים או תערוכת אומנות?

,
ביקורת בתערוכה החדשה במוזיאון ישראל "אין כמו בבית" מעמידה את החפצים השגרתיים והיום יומיים ביותר באור חדש ומעניקה להם משמעות שלא נצפתה קודם לכן.

החיים והמוות אינם מגבילים את האומנות הפעילה. גבולות אלו מבוטלים מעצם המשכיות התרבות והאומנות הקיימות מאז ומעולם על מנת להכשיר את העתיד.

מילים אלו של אוטו פרונידליך מגדירות ללא דופי לאו דווקא את התערוכה האישית שלו, אלא  את התערוכה "אין כמו בבית" שנפתחה בפברואר האחרון במוזיאון ישראל. בתערוכה זו, חברו יחד יצירות אומנות מהמחצית הראשונה של המאה העשרים ועד ימינו אנו, לתערוכה הפוסעת בעקבות המשמעות שאנחנו מעניקים לחפצים במרחב הביתי שלנו.

"אין כמו בבית" איננה עוד תערוכה בה ניצבות זו על יד זו יצירות אליהן אנחנו ניגשים מתוך יראה כדי להתבונן במשיכות המכחול והקומפוזיציה המפליאה, אשר הרושם שהן מעניקות הולך וגובר ככל שמשתהים למול הציור. "אין כמו בבית" היא תערוכה של אומנות פעילה, דוגמת המשתנה של מרסל דושאן, השולחן של מרט אופנהיים, הארגזים של וורהול. אלו מתנגשים בנו ומעוררים אותנו למחשבות, פעמים נוכח השעטנז בין החי לדומם, פעמים נוכח המיקום של האובייקט בחלל, פעמים נוכח הסתמיות של החפצים, פעמים נוכח המימדים של האובייקטים שמשנים את משמעותם. כל השינויים הללו גורמים לנו לאי נחת וזו בתורה, מייצרת בנו תודעה לכל החפצים שסובבים אותנו ברחוב, במשרד ובביתנו.

האם החפצים הפרקטיים שמצויים בביתנו, כמו קרש כביסה או מגהץ, הם סממני תרבות?

האם הם מייצרים אצלנו קונבנציות? האם הם ניטראליים? לאחר סיור בתערוכה, נראה שהתשובה היא "לא". הם לא ניטראליים והם לא רק יומיומיים. בדרך כלל אנחנו מתייחסים לחפצים שימושיים כמו כפיות, ארונות מטבח, יחס ניטראלי. אנחנו לא גאים בהם ולא מתייחדים בהם. לא נצפה לשמוע שיחה משמעותית על מתלה כובעים או שיחה מרגשת על קרש כביסה, בדרך כלל העיקר הוא המחיר שלהם או איכותם. בתערוכה, החפצים הללו קמים לתחייה ומעוררים שיח ער בנוגע להרגלים שלנו. הם נושאים אמירה, תנועה, רצון. המשמעות של החפצים האומנותיים בתערוכה לא מצטמצמת רק לחפצים החריגים אשר אומנותם היא מתבקשת, אלא מסנגרת על כלל הרהיטים, השולחנות וקרשי הגיהוץ. מסרה של התערוכה הוא שאין חפצים שהם סתם. לכל החפצים משמעות והם נושאים בחובם אמירה המוסתרת בסתמיות ובשימוש היומיומי שלהם. מבט אחד מזווית חדשה, עשוי למצוא בהם סממני תרבות, צורות אסתטיות וקונבנציות חברתיות. התערוכה "אין כמו בית" מכשירה אותנו לשאת מבט רענן לא רק בגבולות המוזיאון, אלא בכל מקום. לפתע המבט שלנו מוכשר לתרגם את החפצים שסביבנו ליצירות אומנות הנושאות משמעות.

שני מוצגים בתערוכה, האחד של האמן היהודי הרומני ויקטור ברונר והשני של מונה חאטום, האמנית הלבנונית-פלסטינית, משקפים היטב את רוח התערוכה שמצליחה להיות מתחכמת ומובנת.

"שולחן זאב" של ויקטור ברונר

אוקסימורון שמתקיים בין השולחן הביתי שהוא תוצר של עיבוד הטבע, מתן סדר ושליטה על הטבעי, לבין  הזאב שמייצג את החוץ, את החיה הטבעית החופשית שמשוחררת מכבלי הביות והתרבות. גודלה המינורי של היצירה מונע אפשרות ליצירת איום; איננו חשים פחד מגורם חיצוני שיפר את השלווה הביתית הפנימית שלנו. האי נחת נובעת מהפרת האיזון והשלווה כאשר איננו מצליחים לקטלג את זהות האובייקט:  שולחן או זאב? בדרך כלל אנחנו פותרים את תהייתנו באמצעות המשמעות הגיאוגרפית של האובייקט- במוזיאון כיצירת אומנות ובכך יוצרים התאמה לקטגוריה. בתערוכה "אין כמו בבית" התשובה הזו נדחית, האומנות מופיעה כחלק בלתי נפרד מהחפצים הביתיים, אשר אמנם עברו מטמורפוזה, אך הם עדין חפצים. האומנות איננה יותר מחפצים שלא מרוקנים אותם ממשמעותם על ידי השימושיות שלהם.

צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אלי פוזנר.

 

"מחיצת הפומפייה" של מונה חאטום

מעשה הגדלה של מגרדת מטבח פשוטה לכדי מחיצה בגודל מלא, ההופכת את המגרדת לכלי שמאיים בהתפרקות על כל מי שעובר דרכה. המחיצה לא מונעת מאתנו מלראות בעדה, אלא מאיימת על מי שמביט דרכה שבמעשה הראייה הזו הוא יינזק, יתפורר. המבט שהופך את הזולת לאובייקט של הראייה שלנו מחריב אותנו.

צילום: מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אלי פוזנר.

 

התערוכה מורכבת מחפצים מלאי משמעות, נושאי דיבור וסוכני שינוי של ההרגלים שלנו. שמעוררים אותנו לשאול האם יש בהכרח פער בין חפצים יומיומיים לאומנות? ביקור בתערוכה מערער על הבחנה הזו בין אומנות גבוהה לחפצים יומיומיים, הצורך לעורר על התובנה הזו שוב ושוב מראשית המאה העשרים מבהיר לנו כמה התובנה הזו מושרשת בנו ואנחנו צריכים לעקור אותה, על פי היגיון הדאדאיסטי על כל פנים. לסיכום, אני מאוד ממליץ על התערוכה ומפציר בכם ללכת לבקר בה.


קרדיט תצלום:
מוזיאון ישראל, ירושלים, על ידי אלי פוזנר.
שתף:
 
  • עקיבא לסרי

    סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מתעניין וכותב על אומנות עכשווית, שואף לחשוף כמה שיותר ליופי שבאומנות.