בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אירופה, אירופה: האם 2017 תהיה השנה שתגרום להפיכה פ...

אירופה, אירופה: האם 2017 תהיה השנה שתגרום להפיכה פוליטית ביבשת הישנה?

,
לאחר ההפתעות הפוליטיות של השנה שעברה, השנה הקרובה תהיה מעניינת בשל שורה של מערכות בחירות באירופה, שהחשובות שבהן יתרחשו בגרמניה וצרפת. בבחירות ייבחן כוחן שלתנועות "הימין האלטרנטיבי", דוגמת "החזית הלאומית" של מארי לה-פן, שצפויות להתחזק אך לא לכבוש את השלטון – הרבה בשל השיטות הפוליטיות הרב-מפלגתית המאפיינות את אירופה.

בעודנו סוגרים את שנת 2016, שהביאה איתה את הפתעות ה"ברקזיט" ובחירתו של טראמפ בארה"ב, נכנסת שנת 2017 ומבטיחה להביא איתה מהפכה גדולה נוספת עם סדרה של מערכות בחירות ב"יבשת הישנה". אם כי צפויות מערכות בחירות מעניינות בכל מני מדינות ביבשת, דוגמת הולנד (שגם אותה אסקור בהמשך הסדרה), שתי מערכות הבחירות המכריעות יתקיימו בשתי המדינות החשובות של היבשת, גרמניה וצרפת.

אז למה צרפת וגרמניה חשובות כל כך?

גרמניה וצרפת הן, בפשטות, הבסיס לאיחוד האירופי ולגוש היורו. הן הכלכלות הגדולות ביותר ועל פיהן (בגדול) יישק דבר,  בין אם מדובר בחבילת סיוע כלכלית ליוון או בהמשך החלת הסנקציות של האיחוד על רוסיה. על אף שהיו מחלוקות בין מנהיגי צרפת וגרמניה, למשל ביחס למדיניות הצנע הכלכלית שגרמניה הובילה בעקבות המשבר של 2008, התקיים בעשורים האחרונים שיתוף פעולה חסר תקדים בין היריבות המושבעות מהעבר. שיתוף הפעולה שכלל גם את מפלגות המרכז-ימין וגם את מפלגות המרכז-שמאל, היווה את הבסיס לקיומם של האיחוד האירופי וגוש היורו. האם ייתכן שינוי דרסטי יותר ב-2017? לכאורה הדבר אפשרי. מספיק שמפלגה שמתנגדת לאיחוד במהותה תכבוש את השלטון בגרמניה או צרפת, וכלל קיומו של האיחוד עלול לעמוד בסכנה. עזיבת צרפת או גרמניה את האיחוד, תהיה יותר משמעותית מה"ברקזיט", שכן שתי מדינות אלה הן יסודות הבסיס עליהם נשענים האיחוד וגוש מדינות היורו (בריטניה כזכור, תמיד שמרה על הפאונד הבריטי כמטבע מקומי). התנועות המאיימות על האיחוד הן תנועות "הימין האלטרנטיבי", ה-Alt Right. תנועות אלה, דוגמת "החזית הלאומית" של מארי לה-פן,  שהיו עד היום בשולי הפוליטיקה האירופית, שמות דגש על התנגדות לקליטת פליטים/מהגרים מוסלמים ויוצאות נגד קיום האיחוד האירופי באופן מוצהר. אותן מפלגות מקוות לנצל לטובתן את משבר ההגירה של אירופה, פחדים מטרור אסלאמי, ושיעורי צמיחה נמוכים על מנת להגביר את כוחן בבחירות הקריבות ואולי אף להפוך למפלגות שלטון.

בשבועות הקרובים ננסה להיכנס לקרביים של המדינות, עם דגש על צרפת וגרמניה, אבל כרגע ברצוני להתמקד בסיבה אחת מרכזית מדוע לדעתי מהפך דוגמת טראמפ לא צפוי להתרחש בשנה הקרובה. הסיבה לכך היא שיטת הבחירות האירופית, הנוטה לעודד רב-מפלגתיות, משפיעה על התהוות המשחק הפוליטי והסיכויים של מועמדים "אנטי ממסדיים" לנצח. בצרפת, גרמניה והולנד, השיטה עובדת נגד ה-Alt Right.

מדוע השיטה תמנע מלה-פן להיבחר לנשיאות ומוילדרס לראשות הממשלה.

כמובן שצריך להתייחס במשנה זהירות לכל השוואה של תהליכים פוליטיים בין מדינות. לכל מדינה יש תרבות פוליטית משלה ודגשים שונים במדיניות בין מנהיגים ומפלגות. כמו כן, להשוות בין בחירות ארציות לבין משאל דוגמת הברקזיט זה אף מורכב יותר. אנשים מצביעים למפלגה מסוימת בבחירות משיקולים רבים, ואילו הצבעה ב"ברקזיט " היא מטבעה בינארית.

ההשוואה היותר מעניינת היא דווקא  בין מדינות אירופה לאמריקה הרחוקה ולבחירתו של טראמפ, שכן האחרון ניצח בבחירות ארציות, על אף שרץ כמועמד אנטי-ממסדי שנהנה מתמיכה ה-Alt right, תחילה מול כל צמרת המפלגה הרפובליקנית ואחר כך בבחירות הכלליות מול קלינטון. האם ניצחונו של טראמפ, שבנה את הקמפיין שלו על התנגדות להגירה וסחר חופשי, יכול לנבא גם את ניצחונה של לה-פן, שרצה על טיקט דומה בצרפת?

לדעתי התשובה לכך היא שלילית. יש מספר הבדלים בין לה-פן לטראמפ. ראשית כל, טראמפ הצליח לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית שהיא חלק מהמערכת הדו-מפלגתית (עם לא מעט מזל), בעוד לה-פן עומדת בראש המפלגה שהקים אביה, שלעולם לא זכתה בנשיאות או בכל משרה בכירה אחרת בצרפת. כמו כן, חשוב להבין את עומק הסיוע של שיטת האלקטורים לניצחונו של טראמפ, לעומת שיטת הבחירות לנשיאות צרפת והנזק שהיא גורמת לסיכויי הבחירה של לה-פן. ההבדל בין השיטות השונות הוא קריטי. שיטת האלקטורים סייעה לטראמפ, מרגע שכבש את המפלגה הרפובליקאית, לא רק בכך שהיא אפשרה ניצחון שלו במשרת הנשיאות מבלי לזכות ברוב קולות הבוחרים. שיטת האלקטורים אפשרה לטראמפ לבנות על כך שאף רפובליקני בעל שם לא ירוץ מולו לנשיאות, גם כשמעמדו במפלגה הרפובליקנית לא היה מבוסס דיו (הייתה תקופה כזאת עד לא מזמן תאמינו או לא), וזאת משום שאף מועמד רציני לא רצה לפצל את קולות המפלגה ולקחת את האשמה על הפסד לקלינטון. מנגד, אף מועמד דמוקרט או עצמאי, שמאלני יותר (ברני סדנרס) או פחות (מייקל בלומברג) לא יכול היה להעמיד קמפיין עצמאי לצד הקמפיין של קלינטון, גם כשהיה ברור שהיא אינה מועמדת מוצלחת במיוחד נגד ה"דונלד". בצרפת לעומת זאת, יכולים הסוציאליסטים ומפלגות השמאל להצביע בשקט למועמד שלהם בסיבוב הראשון, ואז לגשת במצפון נקי ולהצביע לרע במיעוטו בסיבוב השני. הבחירות לנשיאות בצרפת הן חשובות משום שחודש לאחר מכן מתקיימות בחירות ל"אסיפה הלאומית" (החשוב מבין שני בתי המחוקקים בצרפת), בה שיטת הבחירות היא אזורית-רובית (מצביעים למועמדי המפלגות השונים לפי אזורי בחירה – כל אזרח בוחר באזור הבחירה בו הוא רשום). לפיכך, מי שזוכה בנשיאות זוכה גם לרוב בפרלמנט. שני היריבים העיקריים של לה פן, פרסנואה פיון, מועמד הUMP וראש ממשלה בעבר, וגם עמנואל מקרון, מועמד עצמאי שהיה שר בממשלתו של הנשיא הסוציאליסטי היוצא פרנסואה הולנד, לא צפויים להרעיד את אמות הסיפים של הסדר האירופי הקיים. שאר המועמדים מלבד שני אלה אינם מועמדים ריאליים נכון להיום.

בגרמניה והולנד, שיטת הבחירות עובדת גם היא לרעת ה-.Alt right בשתי המדינות הממשלה נבנית כתוצאה מבחירות ישירות לרשימה ארצית לפרלמנט, בדומה לישראל (אם כי בגרמניה יש שיטה משולבת ארצית ואזורית). בגרמניה, שיטה זו מונעת מרשימת 'אלטרנטיבה לגרמניה' (AfD), שמשיגה בין 10-15% בסקרים, להיות שחקן פוליטי שיכול להיכנס לממשלה (מרקל הרכיבה פעמיים ממשלות אחדות עם הסוציאל-דמוקרטים וכנראה תעשה זאת גם לאחר בחירות אלה). בהולנד, חרט וילדרס, שמפלגתו PVV  מובילה בסקרים עם 30-35%, עדיין רחוק מכס ראש הממשלה עקב כך שמרבית המפלגות האחרות הצהירו כי לא יישבו איתו בקואליציה עתידית. מעניין איך דווקא השיטה הדו-מפלגתית בארה"ב, שזוכה לשבחים כה רבים על האיזונים והבלמים הרבים שבה, הביאה למצב בו אדם כמו טראמפ שהתחיל עם תקרת תמיכה קשיחה של עד 35-40% מהמפלגה הרפובליקנית, הצליח לסחוף בעקבות ניצחונו את רוב חברי המפלגה והאליטה המפלגתית שהעדיפו בבירור מועמדים אחרים, ולבסוף אף לזכות בנשיאות למרות שיעורי חוסר אהדה ('Unfavorability') גבוהים בציבור הרחב. דווקא השיטות האירופאיות שמאפשרות גיוון מפלגתי שומרות (ככל הנראה) בצורה טובה יותר על יציבות המערכת הקיימת.

לסיכום, שנת הבחירות הקרובה באירופה תהיה מעניינת בעיקר משום שהיא תבחן את כוחן והשפעתן של תנועות ה-Alt Right ברחבי היבשת. תנועות אלה צפויות לקבל חיזוק משמעותי, וללא ספק ישפיעו על המדיניות והשיח הציבורי בשורה של תחומים. עם זאת, אקח את הסיכון ואתנבא (על אף שנבואה בפוליטיקה כיום היא בהחלט נחלתם של שוטים), שמפלגות אלה לא יכבשו את מעוזי השלטון בצרפת  ובגרמניה בשנה הנוכחית (וילדרס הוא בעל סיכויים טובים יותר לזכות בשלטון בהולנד). שיטות הבחירה הקיימות והמחסור בתמיכה מספקת בציבור כנראה יימנעו לפי שעה את עלייתן של מפלגות אלה לשלטון, אם כי גם הישגים של 30-40% ללה-פן ווילדרס בקלפי עדיין יהוו סימן מדאיג לבאות אצל "הפוליטיקאים הממסדיים" ברחבי היבשת.

לכתבות אחרות בסדרה "אירופה, אירופה" על מערכות הבחירות באיחוד האירופי ב-2017

האם "טראמפ ההולנדי" בדרך להיות ראש ממשלת הולנד הבא? 

הפסד או ניצחון לוילדרס? סיכום הבחירות בהולנד

כנגד ארבעה מעומדים ונרטיבים דיברה צרפת – על הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות

ארבעה אתגרים הניצבים בדרכו של עמנואל מקרון

האם תרזה מיי עדיין בדרך לניצחון?

הצרות של תרזה: סיכום הבחירות הבריטניה

איזו קולאיציה תרכיב הגברת מרקל?


קרדיט תצלום:
Johannes Ries
שתף:
 
  • יובל בנשלום

    סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.