‎קורא‫/‬ת‫:‬

"איש עלוב, סמרטוט של נתניהו": הפעם בה הש...

"איש עלוב, סמרטוט של נתניהו": הפעם בה השמאל איבד את נאמנות שומרי הסף ואת ראשו

,
בעידן בו שומרי הסף לא ממהרים לפעול באקטיביזם שיפוטי בלתי מרוסן כלפי נבחרי הציבור מן הימין, השמאל נוקט בביקורת בלתי מרוסנת ומחשידה כלפי שומרי הסף.
image_printגרסא להדפסה

בעשורים האחרונים, הביקורת מצד חלקים נרחבים מהשמאל על כך שהימין מנסה להרוס את שומרי הסף, את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הלכה וגברה. בעיני אושיות פוליטיות בשמאל, כגון נציגים ממפלגת העבודה, ממפלגת מרצ ואהוד ברק; ולדעת ארגוני חברה אזרחית בעלי אוריינטציה פוליטית דומה, כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה – השאיפה של הימין למה שהם מכנים "משילות" היא לא יותר מסיסמה פוליטית למימוש השתלטות טוטאלית של הממשלה על המדינה. כחלק מהשתלטות זו, טוענים המבקרים מהשמאל, הממשלה לא רק עתידה למנוע את קיומו של הליך דמוקרטי הוגן, אלא גם תפגע בזכויות אזרח רבות. הדרך היחידה למנוע פגיעה אנושה זו היא באמצעות שומרי סף משפטיים חזקים, להם תינתן סמכות להפעלת אקטיביזם שיפוטי וביקורת שיפוטית, ויוענקו סמכויות רחבות לשופטים וליועמ"שים.

בעוד שהמתנגדים לעוצמה הרבה המוענקת לפקידות המשפטית בישראל טוענים כי מדובר בשלטון פקידותי בלתי נבחר, בלתי מרוסן, ולכן גם בלתי דמוקרטי, התומכים של שיטת שומרי הסף טוענים שבשל המקצועיות, האתיות והחוש המוסרי הגבוה שלהם, שומרי הסף הם האישים הטובים ביותר להשגיח – ולעתים להכריע – על מה שנעשה במדינה.

הצרה היא שאותם המגנים הגדולים של שומרי הסף לא מהססים להשתמש בביקורת יוקדת, בלתי מרוסנת ומבזה כנגדם כאשר האינטרסים הפוליטיים שלהם נפגעים. כך, פעמים רבות בהן שומר סף מסוים לא מתנהג כמו שמצופה ממנו להתנהג, כלומר בכל פעם שהוא עושה משהו שנתפס כטובתו של הימין, אותם שומרי-ספיסטים מהשמאל מאשימים אותו בחוסר מקצועיות, בפוליטיזציה ובנאמנות למנהיג.

ברק מסמרטט

בימים אלו, אהוד ברק מחוסר הרסן החליט לצאת בחריפות כנגד מבקר המדינה הטרי, מתניהו אנלגמן, בעקבות המינוי החדש שלו לוועדת ההיתרים – הוועדה שמאשרת חריגות אתיות לנבחרי ציבור. המינוי החדש הוא השופטת שרה פריד, אשר נחשבת לבעייתית בשל העובדה שעבודתה הופסקה בעבר פעמיים בוועדות קודמות בהן כיהנה, משום שלא חתמה בעצמה על מסמכים ולא קיימה התייעצויות עם חברי הוועדה. גם המינויים האחרים של אנגלמן לוועדת ההיתרים נחשבים בעייתיים, כיוון שהם נתפסים בתור מקורבים לליכוד, וכפועל יוצא גם לבלתי כשירים לדון בנושאים הקשורים בו (או למעשה בכל דבר שהוא).

למרות שייתכן כי קיים דופי בהרכב החדש של ועדת ההיתרים, ברק לא בחר להתייחס להחלטותיו של אנגלמן באמצעות ביקורת נבונה, אלא באמצעות השתלחות מחוסרת רסן. בראייתו של ברק, החלטותיו של אנגלמן הן לא רק בלתי ראויות, אלא ביטוי עמוק של העובדה שלא מדובר בשומר סף איכותי, אלא ב"משרת העלוב של נתניהו, סמרטוט רצפה".

הדבר הראשון שצורם הוא כמובן הסטנדרט הכפול של השמאל הפופולרי היום, שאהוד ברק, הנוסע המתמיד במטוס לוליטה, הפך לקול שופרו המוסרי. אולם, הדבר המסוכן באמת בנוגע לברק הוא לא התמיכה של הציבור בו – משום שהיא בקושי קיימת – אלא בשל הלך הרוח שהוא מבטא: צדקנות מופרזת ומחשבה לפיה המטרה של שומרי הסף היא לדפוק את הפוליטיקאים, שהם בעיקר מהימין כמובן. אם שומרי הסף פועלים באופן שלא דופק את הפוליטיקאים, אז הם לא שומרי סף, אלא משת"פים עלובים (של הימין).

מהיועץ החצרוני מזוז ועד הנאמנות למנהיג של מנדלבליט

הלך הרוח הזה איננו חדש, והוא מתבטא היטב בכל הנוגע להחלטות היועמ"ש שלא להגיש כתב אישום כנגד פוליטיקאים (מהימין). היועמ"ש היום, מנדלבליט, גם חטף אש של צדקנות פוליטית שמאלנית כאשר הודיע שהוא עלול לסגור את תיק 2000 בניגוד להמלצת הפרקליטות. אהוד ברק שלנו לא ביקר את טיב הראיות ולא התייחס ליסודות העבירה הקיימים בתיק, אלא קבע כי מנדלבליט הוא: "אדם לא ראוי, חרפה וביזיון".

מובן שחלקים רבים בשמאל הרבה יותר מעודנים בהשוואה לברבריות של אהוד ברק, ולרוב הלחצים הפוליטיים והציבוריים שמופעלים על מנדלבליט להגיש כמה שיותר כתבי אישום נגד פוליטיקאים מתבטאים בצורת הפגנות מול ביתו. בחלק מאותן ההפגנות, באופן לא מפתיע, נטען כי מנדלבליט הוא בלתי מקצועי, משת"פ ונאמנו של נתניהו, של הליכוד ושל הימין. הרי אם היה משרת ציבור אמיתי ושומר סף מוסמך, היה כבר מאשים לא רק את נתניהו – ואפילו לא רק את כל הליכוד – בקבלת שוחד ובהפרת אמונים, אלא את מחנה הימין כולו.

לא מדובר בטענות חדשות. ביועמ"ש מני מזוז הוטחו האשמות רבות כאשר החליט שלא להגיש כתב אישום כנגד אריאל שרון, בפרשה בה היה חשד שהוא ובנו קיבלו שוחד מאיש העסקים דוד אפל. המערכת הפוליטית בקרב השמאל געשה – כיצד ייתכן שלא להעמיד לדין פוליטיקאי? חברי כנסת ממרצ ומהעבודה הגישו עתירות לבג"ץ, והלך הרוח הציבורי האשים את מזוז בחוסר מקצועיות ובנאמנות פוליטית מזיקה. המשורר נתן זך אפילו כינה את היועמ"ש "היועץ החצרוני מזוז". לא מפתיע, אם כן, שלאחר שורה של הגשת כתבי אישום כנגד פוליטיקאים רבים, מזוז הפך לגיבור.

באופן משעשע, התגובה של השמאל להחלטות היועמ"ש שלא להאשים פוליטיקאים אינה תואמת את הטענה הנצחית שלהם בדבר חוסר משוא הפנים, המקצועיות והטוהר המוסרי של פקידי שלטון החוק. אין זה מפתיע כמובן, משום שברור כי השמאל משתמש במערכת המשפט והחוק כדי לנגח את היריבים הפוליטיים שלו. היועמ"ש, בג"ץ וכל מערכת החוק הפכה לעוד כלי אשר דרכו ניתן להגיע לשלטון ולבחור את המושלים, גם אם בדרך עקיפה.

הפיונים של אווירת שומרי הסף

אני לא מגנה על היועמ"ש או על מבקר המדינה – אני לא חושבת שמדובר בקדושים, אלא בתפקידים הזויים שמוטב היה לו היו משתנים. יחד עם זאת, הלך הרוח של השמאל המיינסטרימי החדש הרסני, בעיקר כי הוא הפך לנורמה הפוליטית היום: גם הימין מתחיל לשחק באותו המשחק המלוכלך, ולחפש במה אפשר להאשים יריבים פוליטיים בשביל למגר אותם. במקום קיום ההלימה האינטואיטיבית בין הימין לבין גישה שמרנית למשפט, אשר מתייחסת אליו בכבוד אך אל גבולותיו וכוחו בצניעות, ישנה אווירה כללית של ניסיון לבזות באמצעות המשפט או את המשפט, והכל למען אינטרסים פוליטיים.

מובן שקיימים מבקרים רבים גם מתוך השמאל הישן על האקטיביזם המשפטי המוגבר ועל הפוליטיזציה של המשפט. לצערי, קולות אלו נעלמים ואפילו מוקצים ומושתקים. הן על הימין והן על השמאל להבין כי הלך רוח זה הוא בדיוק הדבר שמסוכן לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולאתיות מקצועית ופוליטית בסיסית. כיום, לא שוררת יראת כבוד כלפי המשפט, אלא תחושות כבדות של רדיפה פוליטית ושל ניסיונות לניצול ציני – תלוי באיזה צד של המפה הפוליטית נבחרי הציבור שלנו נמצאים. והדבר הגרוע ביותר הוא, שהציבור הוא לא יותר מסתם פיון במשחק המשפטיזציה-פוליטיזציה הזה. דמוקרטיה זה לא.


שמרנית-ליברלית

בלוגרית באתר. סטודנטית לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, בה מנהלת את תכנית אקסודוס. כותבת על פילוסופיה, פוליטיקה וחברה, ומאמינה שהשמרנות היא הפתרון למשבר הקיומי של המאה ה-21.