בחירת העורך

אלאור אזריה: הרוצח של כולנו

,
הרשעתו של אזריה חוטאת למציאות ביסוד הסכסוך ולעקרון חיוני בדין הפלילי.

אזריה – וכך גם חיילי צה"ל ואזרחי ישראל בכלל – משלם את המחיר עבור השנאה, ההסתה והאלימות הפלסטינית, תרבות שמאלצת את חיילנו להתמודד באופן יומי עם אתגרים מורכבים וטעונים. כאשר ישראלים נותנים את מלוא הדין על שגיאות, כאילו בחרנו אנו מרצוננו לשלוח את אותם ישראלים לשדה הקרב, נעשה עוול מוסרי – שעה שמלכתחילה אותן טעויות נעשו במלחמה שנכפתה עלינו בעל כורחנו; שעה שמחבל תוקף הוא זה המציב את חיילנו הצעירים באותם מצבים נפיצים. ייחוס אשמה מוחלטת לאזריה מהווה בסיס לבלבול העמוק שהוביל להרשעתו בעבירת ההריגה, ומהווה את מקור התסכול הנובע ממנה.

הרשעתו של אלאור אזריה הפתיעה אותי בעיקר מבחינת האופן שבו השפיעה עלי. אני מגדיר עצמי ליברל והומניסט, שירתתי ועודני משרת ביחידות קרביות, ומכל הסיבות הברורות, מעשו של אזריה היה נראה לי פסול מיסודו. היתה לי ביקורת רבה על ההליך המשפטי ועל האווירה הציבורית בסוגיה, אך לא חשבתי לרגע שאזריה עשה מעשה רצוי או ראוי, בוודאי שלא מעשה גבורה. בעיקר, היה ברור שהפר כללים בסיסיים ושהיה עליו לתת את הדין בגין מעשיו החמורים.

אלא שהרשעתו נגעה כנראה בעצב חשוף והכתה בי קשה. מהרגע הראשון האפשרות שיורשע בעבירת "המתה" (עבירה כמו רצח, הריגה וכו') כמו כל עבריין מצוי, גרמה לי לתחושת חוסר נוחות; תחושה שהתקשיתי לבטא או לזהות במילים מדויקות. תחושה זו הצטברה והתעצמה במהלך המשפט והגיעה לשיאה בהרשעה עצמה, ושוב במתן גזר הדין, עד שהתגבשה לכדי מועקה נפשית מרה וצורבת – תחושה עמוקה שנעשה עוול, שאירע עיוות חמור של כללי הצדק וההוגנות, שנכשלנו באיזה מבחן חשוב שאותו נבין רק בהמשך. ובכל זאת, בזמנו לא הצלחתי לשים את האצבע ולהבין את מקור חוסר-הנוחות שלי מתוצאת המשפט.

רצוני כעת להציע נקודת מבט מסוימת בהקשר הרשעתו של אזריה, שתוכל להסביר את תחושתי זו ואולי גם את זו של אחרים. לא אתיימר לגעת כאן בכלל הסוגיות והשיקולים הנוגעים לפרשיה, אלא כוונתי היא להציג ממד נוסף לדיון שעל פניו לא קיבל התייחסות רבה. בשולי הדברים אציין שאין זו ביקורת על עצם מסקנות בית המשפט, אשר לא מצאתי בהן פגם מיוחד בפני עצמן. כך גם אבהיר דבר שלצערי אינו מובן מאליו: ביקורת על עצם ההרשעה אינה הצדקה של המעשה. כך גם רבים בציבור הישראלי שסוברים שנעשה עוול, אינם תומכים במעשה של אזריה ואינם מבקשים להצדיק את מעשיו.

מעשה פסול; הליך פגום

נתחיל מהאמת הפשוטה: אזריה הרג מחבל מנוטרל ללא הצדקה מבצעית. בית המשפט לא קיבל את גרסתו של אזריה שחשש שהמחבל נושא מטען נפץ, ולא מצאתי יסוד לערער על מסקנה זו (הגם שברמה האישית גרסה זו מעולם לא נראתה לי משכנעת במיוחד). מדובר בכשל מבצעי ברמת החיילות והמקצועיות הנדרשת מחייל קרבי; מדובר בסתירה של הדין הפלילי הישראלי שאינו מתיר עונש המתה ושדורש משפט באמצעות רשות מוסמכת והליך הוגן לפני הטלת עונש (אכן – משפט  הוגן גם לטרוריסטים); מדובר בעבירה על דיני המלחמה האוסרים על הריגת שבוי (לרבות פצוע) ככל שאינו מהווה סכנה. החלטתו של אזריה לטעון כדור ולירות במחבל המנוטרל, נעה על הרצף בין שיקול דעת גרוע, לטיפשות, לעבירה זדונית, לרשעות גרידא. מרגע ביצוע המעשה היה על אזריה לתת על כך את הדין.

מנגד, לא חסרים פגמים באופן התמודדות המערכת המשפטית והציבורית עם הפרשייה. דיון מעמיק באלו, יהיה כנראה רפטטיבי ומכל מקום יחרוג ממגבלות היקף המאמר, אך בכל זאת, אמנה בקצרה את חלקם: ההשפעה הרבה שהיתה (וישנה) לרקע ולמוצאו של אזריה כמזרחי מהפריפריה, כפי שציין פרופ' יובל אלבשן, והספק הגדול אם הדברים היו מתנהלים באותה צורה לו היה מדובר ב"עידו גולדמן" מהוד השרון; התבטאויות הדרג הצבאי והפוליטי הבכיר עוד במהלך החקירה הראשונית ולפני שהיו ממצאים כלשהם, והשפעתן על השתלשלות האירועים ולכל הפחות על יחס הציבור לאירוע, ואכן שופטי בית הדין הצבאי מצאו מקום למתוח ביקורת חריפה בנושא; וכן הבעייתיות החמורה לכתחילה במבנה עבירות ההמתה בדין הפלילי בישראל, הכוללות שלוש דרגות חומרה בלבד בעוד שברוב המדינות המפותחות עבירות ההמתה מגוונות ומורכבות בהרבה, באופן המשקף את מגוון הנסיבות והחלופות בהן אדם גורם למותו של אדם אחר.

כן נדמה שישנו צורך להזכיר את המובן מאליו: שאזריה הינו חייל קרבי המוצב בחזית מול גורמי טרור עוינים; שהאדם שהרג היה מחבל שביצע פיגוע דקות ספורות קודם לכן; שזירת הפיגוע הייתה טעונה, מתוחה ומבלבלת; שהמקרה אירע בתקופה של שפע אירועים דומים, ובמיוחד – שנהלי הצבא עצמם כוללים "וידוא ניטרול" הדורש הריגת אויב במקרים מסוימים, גם כאשר זה חודל לכאורה מלהוות סכנה מיידית.

הווה אומר – מי שסובר שזהו מקרה שחור/לבן, מי ש"ברור" בעיניו שאזריה פעל ללא דופי או שמא "ברור" לדידו שאזריה הוא פושע שפל, כתבה זו אולי אינה בשבילו. נקודת המוצא היא שהסוגיה הינה אפורה, מורכבת, סבוכה, עם היבטים רבים וצדדים לכאן ולכאן (ופסיקת בית המשפט יחד עם הסערה הציבורית הנלווית לפרשה יעידו על כך).

האחריות והאשמה

המפתח להבנת הטעות הנפוצה בעניין אזריה, מצוי בקטגוריה של ביטויים מוכרים כגון: אלאור אזריה הינו "הילד של כולנו", אנחנו "תפרנו לו מדים", "שמנו לו נשק ביד", "שלחנו אותו לשם" וכן הלאה. טיעונים אלו מהווים הסחת דעת גדולה שנועדה לפטור כביכול את אזריה מאחריות למעשיו, מאחר והוא אינו יותר מאשר "שליח" של החברה והמדינה. מבלי להכנס לטיב טיעונים אלו (ואני מתקשה להשתכנע מהם), הם נובעים כולם מפספוס מוחלט של עיקר הסוגיה ומשקפים את לב האבסורד בהרשעת אזריה בהריגה.

במובן החשוב באמת, לא אנחנו "שלחנו" את אזריה לשדה הקרב. אכן, תפרנו לאזריה מדים; אכן, הכשרנו וחימשנו אותו. אך כל זאת מתוך אילוץ, בלית ברירה, במסגרת מלחמת תרבויות בין-דורית שנכפתה עלינו. ישראל נתונה למתקפה מיום היווסדה, ובמיוחד בשלושת העשורים האחרונים הינה תחת איום תמידי של טרור פלסטיני רצחני. לא ישראל נושאת באשמה למתקפות אלו והיא אינה האחראית להן, גם אם ניתן לחלוק על מדיניות כזו או אחרת – כך סובר רובו המכריע של הציבור הישראלי (ובצדק). ישראל כבשה את הגדה המערבית ב-67' מידי ירדן במלחמת הגנה שנכפתה עליה; מאז ועד היום ישראל לא יכלה להתנער מהגדה ללא נטילת סיכון אסטרטגי עצום, גם כאשר רצתה בכך ואפילו למרות ניסיונות יקרים לעשות זאת. לא הכיבוש ולא ההתנחלויות הולידו את הטרור הפלסטיני, אלא טירוף של שנאה גזענית, אנטישמית, (ולרוב) איסלאמיסטית, טירוף שהיה קיים זמן רב לפניהם.

לא "אנחנו" שולחים את החיילים אלא שליחתם הינה תוצאה ישירה והכרחית של הטרור הפלסטיני הרצחני. תמיכת ההנהגה הפלסטינית בטרור וההסתה הפלסטינית היומיומית, היא זו המאלצת את ישראל להכשיר חיילים צעירים ולהציבם במצבי-קצה מסוכנים ומאתגרים. האלימות הפלסטינית היא זו המביאה לכתחילה לכך ש"ילד" חמוש נדרש לקבל החלטות גורליות של חיים ומוות בשבריר שניה. כאשר עבד אל־פתאח א־שריף יצא מביתו חמוש בסכין במטרה לרצוח יהודים, הוא העמיד את חיילנו ואת אלאור אזריה במצב בלתי-אפשרי, להתמודד עם הבלתי-נתפס.

אין צל של ספק – במצבים אלו היו ויהיו טעויות בשיקול דעת, שגיאות, ואפילו "חיילים סורחים". זהו טבעו של מצבי קיצון מורכבים ואפורים, זוהי מציאות בלתי נמנעת כחלק ממצב בלתי נסבל שלא אנחנו יצרנו אותו אלא שאנו נדרשים להתמודד עמו, מצב אליו הטרור הפלסטיני גורר אותנו ואת חיילינו. אין ולא יכולה להיות הצדקה להתעלם משגיאות, ויש להעניש חייל הסוטה מהנורמות המצופות ממנו – אך מנגד, יהיה זה אבסורד גרוטסקי להעמיד פנים ששגיאה מסוג זה הינה בגדר עבירה "רגילה", כאילו חייל החליט על דעת עצמו להרוג אדם אקראי.

קשה שלא לחשוב על אותם מקרים מהשנים האחרונות בהם הועמדו לדין חייל בריטי וחייל קנדי (במקרים נפרדים) בגין הריגת לוחמי טליבאן פצועים באפגניסטן. על אותם חיילים ניתן היה לומר ש"נשלחו" על ידי מדינתם לקרב, בצידו השני של העולם. דווקא לאור הדימיון בין מקרים אלו למקרה של אזריה, בולט ההבדל המכריע – אזריה לא נשלח לארץ רחוקה, אלא נגרר להגן על משפחתו ועמו מפני איום ממשי ומיידי. בשונה מקנדה ובריטניה במזרח התיכון, ישראל מוצאת עצמה נשאבת פעם אחר פעם לתוך סכסוך שאינה רוצה בו.

והנה ודאי יש שיטענו שאנחנו בוחרים מיוזמתנו להציב חיילים במצבים אלו – כתוצאה מתמיכת המדינה במפעל ההתנחלויות, מהמשך הפעלת והנצחת הכיבוש, וכן הלאה. "הרי צה"ל לא צריך היה להיות בחברון מלכתחילה, וכל עוד הם שם אנו מביאים מצבים אלו על עצמנו", כך יאמרו. טענה זו מגוחכת ואינה עושה כבוד לטוען אותה. תחילה יוזכר שפיגועים אלו ודומים להם מבוצעים גם בתחומי "הקו הירוק" – לו אזריה היה יורה במחבל שתקף לאחרונה בפתח תקווה, ולא בחברון, האם היה זה פחות חמור בעיני אותו הטוען? האם המעשה היה מוצדק? ודאי שלא. האם המצב בפניו ניצבים החיילים הינו פחות מורכב וסבוך כאשר מתממש בתחומי הקו הירוק? גם לא.

כפי שגם כבר נכתב לעיל, לא ההתנחלויות ולא הכיבוש יצרו את הטרור, ודווקא חברון ממחישה זאת היטב. ב-1929 יהודי חברון נטבחו על ידי שכניהם, והרוצחים לא נזקקו לתירוצים כמו אלו הנטענים היום בשמם. אהיה גלוי – אני בעצמי איני תומך בהתיישבות היהודית בחברון. ועל אף זאת, מי שמוכן לייחס את האלימות הפלסטינית להתנחלויות בשטחים; מי שקושר בין כוונתו הרצחנית של עבד אל־פתאח א־שריף לבין היהודים בחברון (עיר בה התגוררו יהודים במשך אלפי שנים) – אינו אלא הוזה.

ההרשעה והעונש

אלאור אזריה הפר את הכללים בזדון ועליו לתת על כך את הדין. חוק השיפוט הצבאי מלא בעבירות צבאיות המתאימות למצב זה ובהן היה ניתן להרשיע את אזריה – חריגה מסמכות, שימוש בלתי חוקי בנשק, התרשלות, התנהגות מבישה, התנהגות שאינה הולמת, פגיעה במשמעת, ועוד. לבסוף, הורשע אזריה בשתי עבירות – "התנהגות שאינה הולמת" לפי חוק השיפוט הצבאי, ו"הריגה" לפי חוק העונשין. בהמשך נגזרו על אזריה שנה וחצי של מאסר בפועל.

הרשעת אזריה בעבירת הריגה הינה מעין הודאה אומללה כאילו אזריה נטל חיים על דעת עצמו, בדומה לכל אדם אחר הנוטל חיים מתוך רוע וכוונה אלימה ושרירותית גרידא. זוהי "הודאה" מלאכותית המתעלמת מקיומו של צד נגדי, המעמיד בכוונה תחילה את חיילנו במצבי קיצון והנושא באחריות העיקרית לתוצאות אותם מצבים. ככל הנראה גם בית הדין הצבאי והפרקליטות הצבאית יודעים זאת היטב – הרי לבסוף נגזר על אזריה עונש "קליל" ביחס לעבירת ההריגה החמורה, עונש חריג בקלותו ובעדינותו בכל קנה מידה. לו האמינו השופטים באמת שאזריה אשם בעבירת ההריגה, מדוע לא גזרו עונש תואם לעבירה חמורה זו?

התפקיד הבסיסי ביותר של הדין הפלילי בחברה המודרנית היא בירור מידת האשמה של הנאשם. השאלה ביסוד המקרה של אלאור אזריה הינה אפוא – מיהו האשם במותו של עבד אל־פתאח א־שריף? החייל המוצב בלית ברירה כאמצעי הגנה נגד מתקפות טרור תדירות? או שמא המחבל היוצא לבצע אותן מתקפות, והתרבות המעודדות והמתמרצת אותן? בנסיבות אלו,  נכון היה לקבוע שעל אף שאזריה ביצע מעשה פסול, אין מדובר במידת אשמה מספקת העולה כדי הריגה, שעה שזהו ה"קורבן" שיזם את המצב האומלל שהביא למותו.

ואולי זוהי הפארסה הגדולה מכולן. ניתן היה להטיל עונש של שנה וחצי בקלות רבה באמצעות שלל העבירות שנמנו לעיל לפי חוק השיפוט הצבאי, אלא שהפרקליטות ובית המשפט התעקשו להשיג הרשעת "הריגה" מתוך עיוורון והיבריס, על אף שהגיעו בסופו לאותה התוצאה בפועל – אותו עונש קליל התואם עבירה "צבאית" ולא עבירה פלילית חמורה. אפילו השופטים לא הצליחו להעמיד פנים עד כדי הטלת עונש משמעותי התואם את חומרת העבירה בה הורשע אזריה. לפיכך ההרשעה בעבירת ההריגה חסרת משמעות מלבד השקר העצום שטומנת בתוכה – שקר האשמה המוטלת על חייל ששגה, ועל עוד חיילים רבים לעתיד לבוא שימשיכו לשגות, כתוצאה בלתי נמנעת של גלי האלימות הרצחנית תוצרת הרחוב הפלסטיני.


ג'וני גרין

ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.