בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד": על ה...

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד": על התפילה, בעקבות "תיכון תפילתי" מאת הרב דוב זינגר

,
התרגלנו לכך שהתפילות שייכות למאמינים; שבשביל להתפלל יש לדעת קודם כל אל מי אנחנו פונים. ספר חדש של הרב דוב מזכיר לנו את האמת שיהודה עמיחי כבר עמד עליה לפני מספר עשורים: "התפילות קדמו לאלוהים". לא משנה מי האלוהים שלנו, העיקר שנשתייך לקהילה של מתפללים.

לפרש את התפילה

לפני מספר שנים, בפתח הימים הנוראים בזמן לימודיי בישיבה, החלטתי להבין על מה ולמה אנו, כיהודים דתיים, כל הזמן מתפללים. לשם כך הוצאתי ספרים רבים מארון הספרים היהודי – ספרי מחשבה ומוסר, ספרי חסידות והגות מודרנית, ומצאתי שיש לשאלתי תשובות רבות ומגוונות. אני מודה כי רוב התשובות לא סיפקו אותי, אך מפעם לפעם מצאתי תשובה שכן נגעה לליבי. עם הזמן גם עלה בידי למצוא עומק ומשמעות במילות התפילה, להבין על מה אני מתפלל, ולחוות את המפגש של המילים העתיקות עם היום-יום הצנוע שלי. כך יצא שמלמלתי, במשך תקופה ארוכה, לא את מילות התפילה, אלא את הפירוש שמצאתי בהן; מלמלתי "ה' שפתי תפתח", אך למעשה ביקשתי שייתן לי האל את היכולת לומר דברים הנשמעים. בברכת אבות לא חשבתי על האבות התנ"כיים, אלא על הפרטיקולאריות של החוויה היהודית, של האל הגואל אותי, האל הפונה אליי ואל בני ביתי הנמצאים במיצר; ובברכת גבורות חשבתי על האוניברסאליות של האל המתגלה בטבע – תחיית המתים לא כהבטחה לאחרית הימים, אלא כטל היורד משמים ומחייה את האדמה, כתלמיד צעיר המצליח לראשונה לחדש חידוש בפני רבו.

אך בני האדם משתנים. ההווה החי הופך להיות העבר הנזכר, ומבלי ששמתי לב חלק מהדברים שבעבר היו עבורי עמוקים ומשמעותיים הפכו היום למובנים מאליהם. הפרשנות לתפילה נשארה, אך לעיתים קרובות היא הפכה להיות מתה בדיוק כמו המילה הכתובה. הדבר מזכיר לי את כוונות התפילה, המודפסות בחלק מהסידורים, ואת חלק מהביאורים הרבים של נוסח הווידוי ביום כיפור, אשר נכנסו לשימוש נרחב בשנים האחרונות. כוונות וביאורים אלו – אשר נועדו להחיות את המילה הכתובה, ולסייע בידנו להפנים את העומק של התפילה ואת החיות שניתן להפיק ממנה – הופכים לא פעם לעוד דבר מה שנדרש לומר בתפילה: פירושים המחליפים מילה אחת במילה אחרת, וכך מתמוססים אל תוך התפילה בלי להשאיר רושם. אני רוצה להבהיר, איני מתנגד לבחירת פרשנות המתאימה לנו בהווה – התפילה צריכה לגעת בקיום היום-יומי הפשוט שלנו כפרטים וכקהילה. אולם לאחרונה גיליתי כי לפרשנות זו יש מחיר, משום שהיא מקבעת את התפילה עד כדי כך שכיום אני מוצא עצמי קרח מכאן ומכאן, עם פרשנות ששוב אינה רלוונטית ותפילה שאיני מצליח באמת להתפלל; המילים אמנם מבוארות, אך במובן מסוים קברתי את התפילה.

תיכון תפילתי – מתכוני תפילה

את המקום שלי ביחס לתפילה הצלחתי להבין טוב יותר, בעקבות ספרו החדש של מורי ורבי, הרב דוב זינגר – "תיכון תפילתי". הספר נפתח בהקדמה קצרה על מהי התפילה, ומתוך כך גם על הרעיון שמאחורי הספר, אך רובו ככולו מורכב מ"מתכוני" תפילות: מדובר בעצות של שניים-שלושה עמודים על האופן בו ניתן לעבד, לפתח או לשפר היבטים שונים של התפילה. כל "מתכון" כזה נפתח בציטוטים מן המקורות, המדגישים פן מסוים של התפילה; לאחר מכן, המחבר מוסיף מספר מילים בסגנון שירי, כאלו המעניקות נדבך נוסף לרעיון, ולבסוף מובאות עצות פרקטיות ליישום היבט זה בתפילה שלנו. כפי שניתן להסיק ממבנה הספר, אין הוא מסוג הספרים שקוראים מכריכה לכריכה או מסוג הספרים שיש להם מהלך ברור, אלא שמדובר בספר עצות, אשר מומלץ לשמור בארון ולשלוף בכל פעם שמתאים לנו להתבונן ולפתח היבט חדש של התפילה.

על רקע עושר העצות והרעיונות שבספר, לא ניתן לעמוד באופן חד-ממדי על המגמה של הספר או על האופן בו רואה הרב דוב את התפילה, אך את המעט שכן אפשר לומר כותב הרב דוב בהקדמה הקצרה. ראשית, הספר מבטא את האמונה העמוקה לפיה מילים, רצונות וכיסופים יכולים להשפיע על המציאות. המציאות, במילותיו של הרב דוב, אינה אטומה – ניתן להשפיע עליה, לשנות אותה ולעצב אותה, ולא רק בעזרת מעשים. הרצון לבנות עולם מתוקן, התקווה שבעתיד יהיה כאן טוב – ואולי בעיקר המילים היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב – כל אלו בונים עולם אחר, עולם מתוקן, קהילה קדושה. שנית, הרב דוב מאמין כי האדם הוא יצור מתפלל; זהו הייחוד של האדם על פני מינים אחרים: האדם רוצה, משתוקק, מקווה, מודה ומבקש סליחה. המציאות מלאה ברצונות אלו, בפוטנציאל תמידי לדו-שיח, וזהו האדם שבידו לממש פוטנציאל זה ולהקים לתחייה את הרצונות הגנוזים במציאות.

המטרה המוצהרת של הרב דוב היא "לשחרר אותנו מן הצורך להסביר לעצמנו מהי תפילה, מיהו אלוהים והאם מועיל להתפלל אליו או לא". זאת הצהרה דרמטית: בלי תלות במה אתם מאמינים, העיקר, בעיני הרב דוב, היא היכולת להתפלל. זו יכולת שחלקנו, לעיתים אפילו באשמת התיאולוגיה, איבדנו, והרב דוב מבקש לעזור לנו לרכוש אותה בחזרה. התרגלנו לכך שהתפילה היא אמצעי, לשם ריצוי הבורא, לשם בקשת סליחה או לשם המלכת המלך, כאשר למעשה התפילה יכולה להיות התכלית כשלעצמה: הדו-שיח, הבעת הרצון, וגילוי הרצונות הכמוסים במציאות. לא מדובר בעוד פירוש לתפילה האורתודוקסית המקובלת, אלא בהזמנה פתוחה לגלות מחדש מהי תפילה. מי שיירצה יגלה מחדש גם את הממד המוכר של חובה והכנעה, אך אחרים יוכלו לגלות כיצד ניתן להפוך שיחת רעים לתנועת בקשה וכיסופים, או לחילופין – כיצד הליכה מהירה ברחוב סואן הופכת להיות גילוי של קדושה. זה היופי בספר מתכונים, ניתן לבחור את מה שהכי ערב לחך.

תפילה אינסופית

מעבר לעצות הפרקטיות שבספר, אני כעת מבין טוב יותר את כשל הפרשנות עליו הצבעתי קודם. ראשית כל, צריך להפנים שתפילה היא דבר מורכב; לנסות להבינה במלואה יהיה כמו לנסות להבין למה אני אוהב את מה או את מי שאני אוהב. התפילה היא תכלית ולא אמצעי, ואולי בדרך לתפילה כנה יותר אפשר באמת לוותר על השאלה האחת: מה אני עושה כשאני מתפלל? ולחשוב, בכיוון אחר לחלוטין, על השאלה השנייה: מדוע איני מצליח כיום להתפלל? מעבר לכך, נדמה כי רוב הגישות שהכרתי עד היום היו כאלה שניתן לכנותן "גישות סוגרות": גישות התוחמות את התפילה לאור הפרשנות שהן בוחרות לתת לה. גישות אלו הפכו למעשה את התפילה לתיאולוגיה, לחלק ממערך גדול יותר של אמונה באלוקי ישראל – וגם כאן, לאלוקי ישראל מאוד מסוים, ועל כן גם מאוד מוגבל. אך גם כאשר התפילה לא הפכה לתיאולוגיה של ממש היא הוגבלה על ידי תיאולוגיה זו: לא ניתן לשוחח בגובה העיניים עם אל רם ונישא, ולא ניתן לראות ברחוב באמצע יום סגריר אל אשר מקום משכנו בעליונים. אם אנו רואים עצמנו כאנשים מתפללים, ואם אכן התפילה היא תכלית ולא אמצעי, אזי הבחירה של מערך אמונות אחד או של דרך חיים אחת על פני אין-ספור אמונות ודרכים, היא בחירה שרק סוגרת את התפילה בפני כל מה שהיא יכולה להיות.

על פי הקבלה והחסידות מקובל לומר כי במילה הכתובה ניתן למצוא חידושים עד אין-סוף; דווקא משום שהמילה סתומה ולא מפורשת ניתן למצוא בה עומקים שאפילו מי שכתב אותה לא ידע על קיומם. אולם למעשה התפילה שמציע לנו הרב דוב היא יותר מהמילה, היא תנועת חיים בסיסית. מהיכרותי עם הרב דוב נראה לי כי הוא יסכים אם אתאר את התפילות השונות כאטומים המרכיבים את מה שאנו קוראים "החוויה האנושית". ישנן תפילות פשוטות, כגון אמירת תודה ובקשת סליחה – כאלו שניתן למצוא בכל מקום, והמרכיבות רבות מחוויות היום-יום – אך ישנן גם תפילות מורכבות, כגון תפילה של ציבור או תפילה כמסורת, שגם הן חלק בסיסי של החוויה האנושית לגווניה. על כל פנים, התפילה שהרב דוב מציע לנו היא תפילה פותחת, תפילה שאפשר להכניס לתוכה הכל, ולכן גם יש בה הכל. המתכונים אינם מתיימרים לייצר שפה, אלא רק לסייע לנו לייצר לעצמנו שפה כזאת, שפה פתוחה של תפילה.

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד"

מילים אלו, אותן גם שמתי בכותרת למאמר זה, הן הכותרת של השיר הפותח את "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי. כמו הרב דוב, גם עמיחי מזהה תפילות במקומות לא צפויים: בעקבות רגלי ציפורים בחול אשר על שפת הים, באישה שכתבה מילים על נייר פרוש על דלת עץ נעולה, ובאבן שכתוב עליה "אמן". את התפילה הפשוטה ניתן למצוא בכל מקום, ויחד עם זאת התפילות שלנו ביום-יום טעונות במטען שלא תמיד אנו יכולים להבין. אני, לעיתים, מאמין כמו עמיחי "שהתפילות קדמו לאלוהים", ולאחרונה אני רוצה להאמין שגם הרב דוב צודק – שהתפילות אכן פועלות בעולם, ושהרצונות שלנו חשובים לא פחות מהמעשים. התפילה, וזאת חשוב להטמיע, אינן נחלתם הבלעדית של המאמינים; התיאולוגיה אינה תנאי לתפילה. התפילה נמצאת בכל מקום סביבנו, ואולי באמת כל מה שצריך לעשות זה ללמוד את שפתה. שפת התפילה.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.