בחירת העורך

אל תחכו ליום השואה

,
בניגוד להפטרות המקובלות המבקרות את היות השואה גרעין מהותי בתודעה הישראלית, מפציר מורדי מילר לזכור ולהנציח. לזכור ולהנציח. לזכור ולהנציח. כל יום מימות השנה.

"ששה מיליונים – אבות האומה וגיבוריה – נכרתו מן האדמה, ויש סכנה שייכרתו מן הזיכרון, מחיי האומה. האם נגזרה עליהם כליה פעמיים?". כך התריע אברהם יהושע השל ז"ל ב-1957, קצת יותר מעשור אחרי תום מלחמת העולם השנייה. אזהרתו של השל לבל נשכח את השואה הולכת ונעשית דחופה ככל שנוקף הזמן. בכל שנה מתרחקת השואה, בזה אחר זה נפטרים אחרוני הניצולים והזיכרונות החיים נעלמים יחד איתם.

עלינו לדבר ללא הרף את שתיקת דור השואה. פרופ' דוד הלבני, ניצול שואה בעצמו, כתב כי חמישים שנים אחרי השואה התמיד בשתיקה משום ש"עמוק בתת ההכרה שלי עדיין לא נרפאתי, הפצע לא העלה ארוכה, הטראומה נשארה. במעמקים קיים עדיין פחד שהכל עלול לחזור, שחיי עדיין בסכנה והשיחה על כך תעצים את ההופעה מחדש". סבא שלי, שמרבית בני משפחתו נרצחו באכזריות, שתק אף הוא. קולו נשמע רק בלילות כשהתעורר מחלומות האימה בצעקות.

רק לאחר עמידה חסרת אונים אל מול השואה ניתן לצקת משמעות לחיי ההווה. המשורר אצ"ג (אורי צבי גרינברג), שנמלט מפולין לישראל ברגע האחרון ואיבד את הוריו אחיותיו ובני משפחותיהן, מתאר את הניגוד הבלתי נתפס בין הטבע בלבלובו ובין היהודים הנרצחים בשיטתיות ובמיתות משונות ואכזריות. איך עמדו עירומים על פי הבורות, נרמסו ונחנקו בתאי הגזים, נקברו, נתלו, נשרפו, הוטבעו והוכו למוות – וסביבם תכול שמיים וקול ציוץ ציפורים. בעולם הבתר-שואתי חש אצ"ג שניטל הטעם האסתטי, ובעצם ניטל טעם הכל:

איך אשב לסעודה ואיך גוף אחבק / איך אצחק בקולי ואשמע קול צוחק / איך אחיה את חיי כמו עגל מרבק / עד אובא אל בור ריק / ותחתי ניר דמם ושלדם השותק / איך אשיר ממלוא לב / איך אומר מילה הוד / ואין טובי העולם – הם יהודי היקוד! / מה קדוש אחריהם, מה יקר לי מאוד?

רק מתוך הזעזוע העמוק והעיסוק הבלתי פוסק בזיכרון, מניס אצ"ג את הייאוש, הגם ש"ליבי בקרבי משתבר". רק מעומק התהום מצליח אצ"ג לקרוא "לא להיות בשום פעם כגויי הצלם", ולפתח "חכמת נפש עם קשת דרוכה". מאופל השואה יסיק כל אחד מסקנות משלו: מי אמונתו בצדקת האל התחזקה ומי אבדה, מי ירבה חמלה ומי ירבה בהגנה עצמית. אך על מנת לעסוק בבניין, יש צורך לשהות עם החורבן, לגעת בעצם התהום. עד כמה שמתאפשר לנו ממרחק הדורות, להזדעזע ולשפוך דמעות כמי נהר. השואה טרייה מדי מכדי שנוכל לדחוק אותה לפינת 'יום השואה'. על השואה להיות נלמדת ומדוברת עוד ועוד. אל תדחקו את הקץ. ואילו הקדשנו לכל אחד ממיליוני הנרצחים יום אחד לזכרו, אין אנחנו מספיקין להתאבל.

הטכנולוגיה מאפשרת לנו לגמוע מרחקים בזמן קצר. המידע נגיש במרחק טפיפת אצבע על מסך הסמארטפון, הכל זמין לנו ובכל גודל וצורה שנבחר. מתוך כך יש מי שמבקשים למהר הלאה; השואה מהווה עבורם נטל. הללו רוטנים על ריבוי אזכורי השואה בנאומים פוליטיים, על היותה מוטמעת בתודעה היהודית. אלא שאת השואה לא ניתן להניס באמצעות הסטת המבט. השואה כאן, צלה עוד מרחף מעלינו, וכנראה ימשיך לרחף עוד זמן רב. התעלמות לא תשכך את כאב הצלקת החרוטה בעם היהודי. נאקות המעונים עוד מהדהדות בעולם. עוד לא יבש הדם, עוד לא קמלו העצים הנישאים ביערות ההרג. "השואה", כדברי הלבני, "היא ייחודית בהיסטוריה האנושית (…) הטרגדיה, ההיקף, השיטתיות, האידיאולוגיה, ומעל לכל – חוסר האונים שנלווה אל השואה הופכים את השואה לחסרת תקדים: שלא כמו במקרי רדיפות אחרים, לא היה דבר שיהודים יכלו לעשות לנוכח השואה כדי להמתיק את דין מותם. אם נולדת יהודי הרי שנולדת להירצח". וכדברי אליעזר ברקוביץ "הפשע של גרמניה בגטאות ובמחנות ההשמדה ניכר בייחודו בכל תולדות אנוש כפשע המתועב ביותר, המחליא ביותר, האכזרי ביותר". לא לחינם צורפה השואה לקינות תשעה באב "מיום גלינו מארצנו לא היה כזה כיליון נורא". נכתב באחת הקינות (של האדמו"ר רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב ז"ל),"זכרנו נא וקוננו כל ישראל, קולכם ישמע ברמה. כי השמידה גרמניה את עמנו בימי זעם המלחמה. במיתות משונות, אכזריות, ברעב ובצמא. אל תשכחו בכל הדורות, עדי תזכו לראות בנחמה".

עלינו לדבר בשם הנרצחים, ובשם הניצולים שלא עמד להם כוחם לדבר. הזמן העובר יכול לשמש בידינו כהזדמנות להעמקת העיסוק בשואה מפרספקטיבות מרובות. "אל תשכחו בכל הדורות", מפציר האדמו"ר מבאבוב, אל נא נשכח מי אנו, כיצד ועל מה הורגנו. אל נא נפסיק ללמוד על הטירוף, על אבדן המוסר ותעתוע התרבות, על שתיקת העמים והדתות, על השנאה שעודנה רוחשת – כלפינו וכלפי אחרים. על הרציחות והרדיפות שלא חלפו מן העולם. למען הנרצחים, ולמעננו – שנוכל להיבנות – עלינו להשתהות עם השואה כמה שמאפשר לנו כוחנו. 'שימו לב אל הנשמה' אומר הפייטן, ואני מבקש 'שימו לב אל השואה'. אל תחכו ליום השואה בשביל להיזכר.


קרדיט תצלום:
44b
שתף:
 
  • מורדי מילר

    סטודנט לפילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי 'שלם', ומנחה ב'גשר'. כותב בענייני ספרות, דת והיסטוריה.