בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אם לעולם יש לב: מאמר לזכר אלחי טהרלב...

אם לעולם יש לב: מאמר לזכר אלחי טהרלב

,
מחשבות שצפות שוב בעקבות הפיגוע ליד עפרה בו נהרג סמל אלחי טהרלב. אהד וילק ברשומה מרגשת ואינטימית על חטיפת הנערים בקיץ 2014.

דברים שכתבתי לעצמי עם היוודע דבר מותם של שלושת הנערים בתמוז תשע"ד. היום, לצערי, חזרתי אליהם והם רלוונטיים מתמיד. אלחי טהרלב, בוגר ישיבת מקור חיים, שם למדו שניים מתוך שלושת הנערים ושם למדתי ולימדתי גם אני. אלחי, חבר קרוב של אחי הקטן בנימין, ואחיו הקטן של חברי הטוב איתם, נרצח ביד בן עוולה ביום חמישי שעבר והכאב איננו מרפה. אלחי, לא הכרתי אותך מספיק אבל דע לך שאם לעולם יש לב, אתה הוא לבו. שיהו הדברים לזכרך.

אלחי טהרלב ז"ל

אשר יגורנו בא לנו

עם קבלת הבשורה מתחילים כולם, כולנו, להתכנס לישיבה: המדריכים שכבר היו באזור, בטיול סוף שנה, מגיעים ראשונים; אנחנו, תלמידי הישיבות הקרובות, מבוגרי ומצוות הישיבה; תלמידי הישיבה מהישובים הסמוכים; תלמידים ורבנים מירושלים; מהמרכז; מדרום הר חברון; מרחוק יותר ומרחוק פחות. אט אט זורמים לישיבה כפרפרים הנמשכים לאש. חלקנו סהרוריים כפרפרים, מבולבלים, לא בטוחים. אך כולנו חשים אף יודעים היכן נמצאת הלהבה. דבר מה לוחש שרק שם אפשר להיות. רק שם יבינו.

תוך רבע שעה אני בישיבה. שבצי כבר שם, עם חיוך משונה על הפנים, ואני לא ממש יודע מה לומר. חיבוק ארוך. החלפת מבטים. חיבוק נוסף. שתיקה ארוכה. קבעתי איתו חברותא, הוא מספר. עם גיל-עד. מזמן, לפני פורים, וזה נדחה ונדחה. אמרנו שלפני סוף שנה נשלים. והנה נגמרה השנה וזהו, כבר אי אפשר. גם אהוד שם, זז ממקום למקום, עושה טלפונים לכולם, מנסה לדאוג למה שאפשר. העיקר לעשות משהו, שהעולם הכה שברירי שלנו לא יתפרק.

עם הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים. תלמידים, בוגרים, אנשי צוות. בעיקר שותקים. מידי פעם מחליפים כמה מילים. ברקע, פתאום אני שם לב, יש שירי חתונה; באור הרחוק שליד הבית-ספר שדה מתחתן זוג. סוריאליסטי משהו, אנחנו מעירים במעין חצי חיוך, לא קשור. הרב דוב חיתן, אני שומע מישהו מאחורי אומר, החתן הוא בוגר הישיבה. באמצע החופה נודע לו, ומאין שאב את הכוחות להמשיך כרגיל? לפתע השירים, ואני לא  יודע איך ולמה, יותר קשורים, משתלבים בניגון הנוגה והכה כואב שעוד מעט ננגן בבית המדרש.

שניים מבנינו אבדו לנו; הבנים שהיו בדרך הביתה להוריהם; התלמידים אותם לימדנו ואשר מהם למדנו תורה; חברינו ואחינו לבית המדרש, שהרי שבועים וחצי ידענו שעד שלא ישובו, נפקד מקומם. שעד שכל השלושה לא ישובו, חסרים שלשה מאותיותיו של ספר התורה. הערב נודע שאלו לעולם יהיו חסרים, שלדאבוננו מקומם לעולם יפקד. אז כולנו נמשכנו פנימה, אל בית המדרש. לעולם יש לב, אומר לנו הרב דוב פעם אחר פעם, ואם אכן יש לעולם לב, אני מהרהר ביני לבין עצמי, אזי כאן הוא הלב. בלבם של תלמידים יקרים אלו, בלבו של בית המדרש של ישיבת מקור חיים. הלב הזה שבור; וככל לב שבור, הוא קורא ללב שבור חברו.

אדם בלי תפילה

אשר יגורנו בא לנו, פותח הרב דוב אחרי דקות ארוכות של ניגון בדממה; ומשום מה נדמה לי כי מעטים מקשיבים לדבריו. אני שומע את נימת קולו, את הקול העמוק והחודר שכולנו מכירים; אך הקול שבור. פגעו בנו, אומר הקול, ואכן נפגענו. ביקשו זדים להורגנו, ואכן הורגנו. נפתלי, גיל-עד ואייל כבר לא ישובו אלינו. נסתרים אף נוראים דרכי אלוקינו. ובכל זאת כולנו תפילה. ולא, תפילתנו אינה תפילת שווא על בנים שישובו, אייל, גיל-עד ונפתלי כבר לא ישובו להתפלל עימנו. כבר איננו מתפללים על, אנחנו מתפללים יחד, אנחנו מתפללים אל מול, אנחנו מתפללים כי זאת עמידתנו לפני אל נורא עלילה.

איך נוכל לדעת שתפילותינו יעזרו בעתיד, שואל אחד התלמידים בשישית את בני כיתתו, הרי התפללנו כולנו, באמת התפללנו, והתפילות לא עזרו! והשתיקה מבלבלת, והתירוצים שבכל זאת נאמרים מגומגמים, כאילו הם עצמם אינם רוצים להיאמר. עזוב, אומר אחד התלמידים, לא שואלים שאלות כאלה. ולא, הוא לא יכול להסביר למה לא. אולי אני כופר, אומר להם רבם, אולי, אני לא יודע, אבל חייב להיות מקרה בעולם. לא הכל מובן, לא לכל דבר יש פשר, כן, אולי אלוקים לא שמע. אך בכל זאת, אני חושב אך מפחד לומר מה שישמע כתירוץ, התפללנו. ברגעי משבר חסינו תחת צילו, והאין זאת תפילה? בהד שמצאו תפילותינו בלב חברינו, בלב אחינו, מצאנו את מקומנו, הללנו את בוראנו.

באמונה כמו בחיים, אין הבטחות מוחלטות. אלוקים, הזכירה לנו אם בתעצומות נפש שאין כדוגמתן, לא עובד אצלנו. את אלוקים לא ניתן לגייס. כי התפילה אינה רק בקשה, היא אינה דרישה, התפילה היא ראשית כל, מקום. מקום בנפש, מקום במרחב. וברגעים אלו עולה בי משפט קצר של אחד מסופרי זמנינו – 'שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם'. התפילה היא הצלם אלוקים שבנו, כיחידים, כמשפחה, כקהילת בית הישיבה, ובסופו של דבר גם כעם. לב זה עדיין קיים בנו, את מענה זה לתפילותינו אף אחד לא יכול לגזול.

עדינות ואלימות

לפני פחות משלשה שבועות, ימים ספורים אחרי החטיפה, עמדנו כולנו כאן, בבית המדרש, וזעקנו. אז היו כאן תקשורת, אנשי ציבור, אנשים רבים שבאו במחוץ, רק בשביל להתבונן. ובתוכם הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי. הוא שמע יחד עמנו את דבריו של הרב דוב, דברים על פחד ותפילה, על חולשה ועבודת ה'. אני מכיר את הרב דוב משכבר, פתח הרבצ"ר את דבריו, אני מכיר את העדינות בה הוא מחנך את תלמידיו. אבל, ואת אבל זה הוא לא אמר אך כולנו היטבנו לשומעו, כולנו, כולכם, למעשה חיילים במערכה. אל לכם להיות עדינים, אל לכם להיות פגיעים, מכאן תשאבו רק כוח: כוח מדיני להביס את צרינו; כוח לאומי המאחד את כל קצוות העם; וכוח דתי להמשיך ולהאמין בדבקות אין קץ בדרכנו.

אך דבריו, חוששני, נפלו על אוזניים ערלות. אנו איננו חיילים, ולא, לא כי רובנו עדיין לא הגענו לגיל הגיוס, אלא בעיקר כי לא כך בחרנו לעמוד לפני מלכנו. אם על שלשה דברים העולם עומד, הזכיר לנו הרב דוב השבוע, הרי שאנו בחרנו בנתיב העבודה, נתיב עבודת ה'. כי הלהבה שבוערת בין קירות בית המדרש שלנו, יש בה משהו, או לפחות אנו מבקשים שיהיה בה משהו, לא כוחני, משהו בלתי-אלים. אנחנו לא רוצים להיות חיילים בצבאותיו של הקב"ה, אנו מבקשים להיות בנים בביתו, וכן, גם לעיתים להכיר בכך שאיננו אלא עבדים בהיכל קודשו.

חוסר אונים ותפילה

יום שישי, כבר יותר משבוע אחרי החטיפה, דברתי ארוכות עם חבר מישיבת מעלה אדומים שמשרת עתה בצבא. הגדוד שלו, יחד עם רבים מחיילי צה"ל, הוקפץ לגזרה. הוא סיפר לי כיצד עברו באותו יום בית בית, הפכו אבן אבן, בחיפוש אחר הבנים האובדים. כל חייו, אמר, חלם להתגייס עבור רגעים כאלה, האמין שכאשר יהיה בצבא, יהיה לו משהו לעשות חוץ מלעמוד כמו גולם ולהתפלל – כי בצבא לא מתפללים לישועה אלא לוקחים חלק בהבאתה. אך הנה הגיע היום והוא מגלה שגם כאן, על אף היותו על מדים, על אף הנשק שבידיו, גם כאן בצה"ל, לא נותר לו דבר מלבד תפילותיו. גם כלוחם הוא חסר אונים.

כי המרד של תקומת עם ישראל בארצו אכן צלח. המעפילים הציוניים המתיקו את הכשלון של בני דור המדבר, והפעם אנו מאמינים שארון ברית ה' מש מתוך המחנה, שהוא עלה יחד עמנו לארצנו הקדושה. אנו מאמינים בעוצמתנו הצבאית, בכוחנו המדיני, בחוסננו הלאומי, מאמינים כי אלוקים הוא שדרש מאיתנו לקום ולהתנער, לקום ולמרוד בגלות. אך אעז ואומר שימים כאלה, כאותם שבועיים וחצי של חוסר אונים, מזכירים לנו שאת התפילה זנחנו. את תפילת המדבר, את התפילה לה הורגלנו שנית בגלות. כי יש ימים בהם לא ניתן לעשות, ואולי גם אסור לעשות, דבר מלבד להתפלל. לעמוד מול בוראנו ולהתוודות על אפסיותנו. לזכור שהמרד של בני דור המדבר לא צלח, שאנו כאן בארצנו למען נעבוד את מלכנו, ואין מלכנו כאן כדי שנישאר לעד על אדמתנו.

 

(קרדיט: נחלת הכלל)


קרדיט תצלום:
מימין: סמל אלחי טהרלב ז"ל.
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.