אמירות בין סיסמאות: למה בכל זאת לשקול בחירה בגנץ?

נאיבי ככל שאהיה, אני עודני נוטה לתת חשיבות להצעות שמביא פוליטיקאי לשולחן. זאת בייחוד כאשר מדובר בדמות חדשה בסצנה הפוליטית. וכנראה אני לא היחיד – הרי מה עוד יסביר את העיסוק הגדול של השיח הפוליטי בשתיקה שהפגין בני גנץ עד כה? מה צרם יותר מהשקט, מחוסר האמירה? אז הנה, השבוע סוף כל סוף פצח גנץ בנאום ראשון, אשר לווה בשורות מחץ שהוקרנו על מסכים גדולים בגני התערוכה. שורות אלו הוקרנו על גבי צבע פנים מלחמתי – ירוק צה"לי – על מנת להדגיש את "האופי הגנרלי" שכולנו למדנו לאהוב, וחזרו על אותן אמירות ריקות של "בעד מה שטוב ונגד מה שרע". אלו גם חלקי הנאום אשר נבחרו להיות משודרים במהדורות החדשות. אם נתגבר על הלעג הראשוני, נראה כי ניתן למצוא בדברים תפנית ביחס להתמודדויות קודמות מול נתניהו, כאשר הדגש העיקרי של גנץ ניתן על מסרים פוזיטיביים בנאום, ולא על ביטול הלגיטימיות של המועמד הליכודניק. אך מעבר לכך, שורה שלמה של מסרים חשובים כמעט והתפספסו, ואלו עשויים להיות יעילים ביותר עבור הבוחר החושב. דווקא במשפטים קצרים וחסרי פאוזות דרמטיות שנאמרו בין סיסמת "העם צריך להתאחד" לסיסמת "מחבלים, היזהרו!", דווקא נמסרו הצעות קונקרטיות. היו אלה עמדות ברורות של הרמטכ"ל לשעבר, אשר מציבות אותו כאלטרנטיבה פוטנציאלית ראשונה לנתניהו מזה שנים רבות. אבקש לעמוד כאן על שתי סוגיות בהן אמירותיו של גנץ אינן רק ברורות, אלא גם נבדלות מאוד מנתניהו, ומזוהות עם חלקים נרחבים מהחברה הישראלית.

  1. הסכמי שלום וגבולות

אחד הדברים החשובים שאמר גנץ בהקשרים אלו, אשר צריכים להיות מעודדים ביותר לאנשי המרכז (הנוטים לכאן ולכאן), מצוי באי התעקשותו של גנץ לנהל משא ומתן מדיני בכל שעה ובכל מחיר. ההבנה כי ייתכן והסכסוך אינו פתיר היום אינה מוכרת לשני קצוות המפה הפוליטית: מימין, אלו הרואים בחלום הסיפוח את הפתרון, ומתעלמים מן השאלה על פתרון דמוקרטי והומאני למילוני הפלסטינים החיים בגדה; ומשמאל, אלו הרואים בהקמת מדינה פלסטינית עכשיו הבטחה לשלום, ומתעלמים מן היחס העוין של מדינה זו למדינת ישראל, קרבת גבולותיה לאזורים אסטרטגיים במדינת ישראל, וגם מן ההזנחה הפושעת שתיעשה לאלפי ערבים, אשר חיו עד עכשיו במדינה ליבראלית, וחירותם תיפגע קשות, כקורבן לזהותם הלאומית.

בנוסף, גנץ מבהיר אילו אזורים יהיו נתונים למשא ומתן עתידי – יהודה ושומרון, ואילו נמצאים מחוץ לשולחן – רמת הגולן, בקעת הירדן, ירושלים, וגושי ההתיישבות. בכך, גנץ מציע עבודה בשני מישורים מעניינים – מצד אחד ניהול הסכסוך, ומצד שני הכנה להידברות עתידית. לפיכך, הוא יעודד בניה בגושי ההתיישבות, על מנת להותיר אותם מחוץ לעסקאות עתידיות, אך יכין את הקרקע בשאר שטחי יהודה ושומרון לפינויים פחות מאסיביים בעתיד. זוהי עמדה חכמה, אשר רבים מאנשי הימין והשמאל כאחד יכולים לראות בה תקווה, גם אם כואב להודות בכך.

  1. ענייני חברה

בהזכירו את החרדים, הערבים והדרוזים, גנץ הציע להקים מסגרת שירות אזרחי-ממלכתי הפונה לקהלים אלו. הצעה זו מבקשת לתת פתרון, אשר נשמע דומה למתכונת הקיימת של שירות לאומי, אך כזה שיהיה נגיש יותר לאוכלוסיות קצה של החברה הישראלית, אשר עשוי להיות ביניהן לבין השירות הצבאי מכשול ערכי. הצעה זו תעודד את אותן אוכלוסיות לתרום ולהשתלב בצורות אחרות במאמצים קולקטיביים ולאומיים. גישה זו יכולה להקל ולשבור את היחס, הקרוב לבלעדי, הקיים בין שירות צבאי לתרומה לחברה, כמו גם בין התרומה לחברה לרגש לאומי.

בענייני דת ומדינה, גנץ הביע באופן ברור תמיכה וחתירה לפתרונות אלטרנטיביים לחתונה האורתודוקסית – רק ברית הזוגיות צוינה בשמה, אך עידוד פרויקט זה על ידי הממשלה מראה על תמיכתה באפשרויות נוספות לנישואים פרט למוסד הרבנות. בנקודות נוספות פנה גנץ אל הקהל הליבראלי כאשר הבטיח שיחתור לתחבורה ציבורית בשבתות במקומות בהם הצביון החילוני מאפשר זאת (צעד ראשון בדרך למהלך גורף שכזה), ותמיכה במתווה הכותל. ללא קשר להשתייכות כלשהי לזרם חילוני, רפורמי או קונסרבטיבי, בעמדות אלו מובאת קבלה של צורות שונות של זהות יהודית והיחלשות מעמדה של האורתודוקסיה בעניינים אזרחיים. הדרך עוד ארוכה, אך יש כאן הצבעה אל עבר כיוון חיובי בהחלט.

לסיכום, אמנם גנץ חדש בזירה הפוליטית וערפל גדול עדיין עומד בינינו לבין הכרה אמיתית של דעותיו – ואף חשוב מכך, בינינו לבין הנכונות שלו להוציא לפועל תכניות אופרטיביות, ולא להתרווח על אחת מכורסאות הכנסת. אבל מן המעט שהוא אמר בנאום ראשון זה, יש לפחות מקום עוד להמתין בציפייה לצעדיו הבאים. אם נחבר את המסרים שבין הסיסמאות, לחיבורים שעשה עד כה, בראשם החיבור עם משה יעלון, נראה שקיים כאן ניחוח של פיתוח עמדות מעשיות, וזוהי רוח אשר מזמן לא נשבה במחוזותינו.