בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אמנון לוי והסיפור המופלא על תאוריית גלגול הנשמות...

אמנון לוי והסיפור המופלא על תאוריית גלגול הנשמות

,
אמנון לוי הציג בתוכנית שלו 'פנים אמיתיות' מקרה מוזר לכאורה של ילד דרוזי שמדבר "אנגלית שוטפת" במבטא בריטי מושלם, ומסביר זאת תחת "תיאוריית גלגול הנשמות". זאת, תוך העדפה לרייטינג ואי התייחסות למדע ולאופן שבו הוא פותר "תעלומות" שונות מהסוג הזה.

אמנון לוי הציג בתוכנית שלו "פנים אמיתיות" מקרה "מוזר" של ילד דרוזי שמדבר "אנגלית שוטפת" במבטא בריטי מושלם. אמנון לוי מדבר בתוכנית שלו על גלגול נשמות, אך אני מציע לו לפתוח ספר בסיסי על רכישת שפה, וללמוד בעצמו כיצד תיתכן תופעה כזו. במקום לנצל את המקרה החריג הזה כדי להעשיר את הציבור בנושא של רכישת שפה, רכישת שפה שנייה וקונטקסט רב-לשוני, שהוא מקרה נפוץ בארץ, בוחר אמנון לוי, בשביל רייטינג, לתת לנו הסבר על-טבעי. אבל הפעם, בניגוד ל"סקובי דו", אמנון לוי לא מוריד את המסכה ולא פותר את התעלומה עבור הצופים.

התוכנית מתחילה כשהמצלמה עוקבת אחר הילד בחיי היום יום שלו. הם מראיינים אנשים בכפר וכולם מתפלאים ולא יודעים כיצד להסביר את התופעה. מראיינים את האחות שמלווה אותו, אחר כך את הוריו ואת קרובי המשפחה שלו. אף אחד לא יודע כיצד ה"קסם" הזה קרה. אף אחד לא מסוגל להבין. בהמשך התוכנית מראיינים שכן של הילד, שגר בלונדון שנים רבות, ותוהים אם משם הוא קיבל את האנגלית שלו, מהמגע היום-יומי עם אותו שכן. השכן טוען שכשהכיר את הילד, בערך בגיל שנתיים, הוא כבר דיבר באנגלית והרכיב משפטים. הטענה היא שאם הולכים לפי ההסבר המדעי, הילד אמור היה לדעת ערבית טוב יותר ממה שהוא יודע כיום.

מהר מאוד, גם לאחר רעיון עם נוירולוגית, הצוות של אמנון לוי מרים ידיים וקובע כי למדע אין תשובה. אז מה עושים? עוברים להסברים לא מדעיים, של גלגול נשמות, וקוראים לזה "תאוריה". לילד נכנסה נשמה של מישהו שחי באנגליה, ולכן הוא יודע אנגלית ולא ערבית, וכך "נאמני התאוריה של גלגול נשמות" כמו שקורא להם אמנון לוי בתוכנית שלו, מסבירים את התופעה. הדבר לדעתי, אין לו מקום בטלוויזיה הטוענת שהיא עושה תחקירי עומק.  לא ראיתי שעשו תחקיר שלם עם מדענים מובילים בתחום רכישת שפה ובלשנות, שליוו את הילד תקופה מסוימת ושהתקינו מצלמות בבית כדי להבין מאיפה הילד רכש את האנגלית שהוא רכש. מבלי לעשות זאת, לקפוץ לגלגול נשמות זו יריקה בפרצוף למודרניזציה.

אז כדי לתת ניסיון נוסף ל"מדע", הביאו קלינאית תקשורת שתסתכל על הילד וראיינו אותה. היא אמרה שהאנגלית שלו מתאימה לרמה של ילד בן שלוש-שלוש וחצי. הכתב מיהר לתקן אותה ל"ילד שנולד באנגליה", כדי לדחוף את הרעיון של גלגול נשמות. קלינאית התקשורת מהר מאוד מתקנת את הנאמר ואומרת ששפת האם של הילד היא אנגלית. הכתב שואל אותה אם היא ראתה מקרה שכזה, והיא אמרה שלא. ההבדל הוא לא שילדים אחרים לא מדברים עוד שפות, אלא שהם לרוב מתמודדים במקרים כאלו עם בעיות תקשורת, שהילד הזה לא סובל מהן. לבסוף קלינאית התקשורת אומרת שאין לה הסבר מדעי לתופעה הזו. אמנון לוי גורס כי "המדע ימשיך לחפש הסבר לתופעה".

מי שמבין מעט בתאוריה של רכישת שפה או של רכישת שפה שנייה, קיבל מספיק מידע מהתוכנית כדי להבין מה באמת מה קרה שם. אמנון לוי, בשביל הרייטינג, נמנע מלתת את ההסבר בצורה מפורשת ולדון בו בצורה מעמיקה, עם אנשים שמומחים ספציפית לא בלקויות תקשורת, אלא ברכישת שפה בקונטקסט רב לשוני. מספיק עיון חטוף בתיאוריות המסבירות כיצד רוכשים שפה כדי להבין שהמקרה הזה לא חריג, ושיש לו תקדימים רבים. ילדים רוכשים שפה בצורה מאוד פשוטה: הם רוכשים שפה כאשר הם נחשפים למלל בקונטקסט ברור. לרוב זה קורה הודות ל"דיבור המטפל", שזו הצורה שבה אנו מדברים לילדים: לאט וברור.

לדוגמא, כשהתינוק צמא, יתנו לו בקבוק ויגידו לו "הנה מים". לאחר תקופה ממושכת הילד, כשירצה מים, ימלמל דבר מה, ואז ההורים יאמרו לו "כן, מ-י-ם". לאחר זמן מה, הילד יתקן את הדיבור שלו למשהו שדומה למילה מים, לדוגמא "אַיִם", עד שבסוף ידע לומר "אני רוצה מים". התהליך הזה נעשה כל הזמן, בכל אינטרקציה עם השפה. הילד רכש את השפה האנגלית שלו מהטלוויזיה ללא ספק. כנראה לילד יש כשרון גדול מאוד לשפות, והוא יודע לחקות ולהבין מה נאמר בצורה יוצאת דופן. המילים שהוא השתמש בהן לא חורגות ואפילו דומות מאוד, באופן מחשיד, ללקסיקון שאני מכיר מתוכניות ילדים בטלוויזיה או ביוטוב. אני לצערי נאלצתי לצפות הרבה בהן שעות רבות. כמו כן, ניתן לראות שהילד הולך עם כובעי "מיקי מאוס", תיק "בוב ספוג" וחולצות בכיתוב באנגלית. ללא ספק הוא נחשף לטלוויזיה. כמה שעות ביום הן די והותר כדי שילד מחונן יקלוט ויתחיל להשתמש בשפה האנגלית.

ויש לי מקרה פרטי בבית, דומה מאוד בצורה מחשידה לאותו ילד. אחי הוא אוטיסט, וגם הוריי יום אחד גילו שהוא יודע אנגלית. הם ממש אמרו לי: "יום אחד קמנו וגילינו שהוא מדבר אנגלית". הם לא הלכו למגרש שדים, אלא למורה לאנגלית כדי שתעזור לו ללמוד עוד. הוא מעולם לא למד אנגלית בבית הספר, כי הוא היה בחינוך מיוחד, אז כמו בפרסומת – "מניין האנגלית שלי?" אני זוכר שכשהיינו קטנים ראינו תוכניות טלוויזיה כמו Candy can do it, שאמורות ללמד ילדים אנגלית. אני זוכר שרוב הסביבה הממוחשבת שלנו הייתה באנגלית, ואחי, שיש לו זיכרון פנומנאלי, פשוט למד אנגלית מהאינטרקציות הללו עם השפה. האם אח שלי בעצם עם נשמה מאנגליה? ומה עם כל אותן נערות שלמדו ספרדית דרך דרמות ארגנטינאיות? או המוני מעריצי סדרות יפניות שלומדים יפנית דרך אותן סדרות? האם הם גם נשמות תועות?

בתוכנית, הניסיון לסתור את הרעיון שהילד רכש מהטלוויזיה את השפה נעשה באמצעות השאלה: "אז למה הוא לא יודע ערבית טוב?" ההסבר הוא פשוט. אולי הילד לא רוצה לדבר בערבית? ערבית הוא מבין כי מדברים אליו בערבית, והוא עונה באנגלית. רק אם הילד יודע ערבית, הוא יכול לענות לשאלות בצורה הגיונית. דיבור והבנה של שפה לא קשורים אחד בשני, ויש סיכוי שהילד בוחר באופן מודע לדבר באנגלית, כי הוא אוהב את זה. יכול להיות שכולם מתפלאים כל הזמן מהעובדה הזו, ושהילד נהנה מתשומת הלב, אז הוא ממשיך לדבר באנגלית.

חבל לי. אמנון לוי יכול היה לקחת את המקרה הזה, להתעמק בו ולדבר על מדע בצורה ראויה, לתת במה לחקר הבלשנות, לנסות לתת מענה למשפחות שלמות שבהן ההורים מדברים בעוד שפה חוץ מעברית, ולתת טיפים כיצד לעזור לילדים ללמוד שפה שנייה. במקום זאת, אמנון לוי זורק אותנו לרעיון של גלגול נשמות ואמונות טפלות. לפעמים אני תוהה אם לא מגיעה לנו טלוויזיה קצת יותר איכותית.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.