בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אמפריות נופלות: הדעיכה של השוטר האמריקאי נמשכת...

אמפריות נופלות: הדעיכה של השוטר האמריקאי נמשכת

,
במהלך הקדנציה של הנשיא אובמה, האמריקאים נסוגו מהשליטה העולמית והפקירו אותה לטובת מעצמות אחרות. אולם כעת, בשעה שהם מראים רצון לחזור לעמדת הפיקוד, אין זה מפתיע שהעמדה כבר מאוישת. אימפריה בקריסה – קווים לדמותה.

בעשור האחרון, הנסיגה של ארצות הברית אינה עניין של מה בכך. המעצמה הגדולה מיתנה את פעולותיה המדיניות, ולעיתים קרובות מצא עצמו העולם מתמודד עם בעיות, ללא מעורבות אמריקאית. לאחרונה, גילינו שכאשר האמריקאים מראים נכונות לחזור לזירה, העיתוי כבר מאוחר מדי. בשירם המפורסם, חמי רודנר ודן תורן טענו שאימפריות נופלות לאט. ובכן, אם נבצע סקירה היסטורית ונשים את האצבע על אימפריות שעלו ושקעו, כל אחת בתורה, הרי שנוכל לאשר את טענתם הפואטית של רודנר ותורן; אימפריות אכן נופלות לאט. השאלה היא, אם כן, האם הן מודעות לתחילת הקריסה שלהן עצמן ולעיתוי בו הדבר מתרחש.

ניתן להכתיר את ארצות הברית כאימפריה ששלטה בסדר עולמי לאורך מרבית המאה ה-20. היא לקחה על עצמה את תפקיד השיטור העולמי, והוכיחה פעם אחר פעם שבכוחה להכתיר שליטים ולהדיחם, בהתאם לרצונה ולאינטרסים שלה. ארצות הברית הצליחה לבסס עצמה ללא עוררין כמושיעה הבלעדית של מדינות העולם וכמקור העזרה הראשוני והמהימן ביותר – לטוב ולרע. בראיון שהעניק לאילנה דיין, הנשיא לשעבר אובמה אישר שבעת אסון עולמי – מסכסוך אלים, דרך רציחות פוליטיות ועד סופות טייפון משתוללות – הטלפון הראשון לישועה תמיד יהיה לוושינגטון; לא לאף עמותה או גוף אחרים בעולם, לרבות האו"ם.

למעשה, לאחרונה חווינו את גודל הבור שהותיר אובמה ליורשו, כאשר שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, טען כי הנוכחות האמריקאית בסוריה היא "לא לגיטימית", ובמקביל הצדיק לחלוטין את הנוכחות האיראנית במדינה. כלומר, כעת, בשעה שהאמריקאים החלו להתערב בזירה הסורית באופן משמעותי, העיתוי הוא מאוחר מדי; במידה מסוימת האמריקאים אף כפופים לרוסים, אשר חולשים על האזור כבר מספר שנים.

הפרשן הפוליטי – זוכה פרס הפוליצר, צ'ארלס קראוטהאמר – אינו מהסס לקרוא לכל התהליך "התקפלות". קראוטהאמר טוען שהתופעה אפיינה את הקדנציה של אובמה, בה  נהגה ארצות הברית באיפוק סתמי, ופעמים רבות נמנעה מלהתערב, גם בזמנים קריטיים. מעורבות של ארצות הברית באותם הימים עשויה הייתה למניעת את קריסתן של מדינות, ועשויה הייתה לשמור על האיזון העולמי, לפחות בכמה חזיתות. אולם בשעה שאובמה בחר להעלים עין מהתרחשויות עולמיות רבות, האחיזה האמריקאית ברחבי העולם נחלשה, והתערער האמון של שאר מדינות העולם ביכולת האמריקאית להשליט סדר.

קראוטהאמר המשיך וטען כי אובמה הסב יותר נזק ממה שהתכוון, ברגע שכינס את הכוחות האמריקאים מאזורי הסכסוך – עיראק, אפגניסטן, תימן וכיוצא באלה – והחזירם הביתה; וזאת, למרות שאחריות המעצמה כלל לא הסתיימה. בפעולת הכינוס, אובמה בעצם סימן לשאר מדינות המערב להסיג גם הן את כוחותיהן ולהפסיק את ההתערבות בסכסוכים. כפועל יוצא, האמריקאים אינם יכולים לצפות עוד לקבל את המושכות, במידה שיחליטו לפתע לחזור לזירה.

במילים פשוטות, ההיחלשות האמריקאית ממשיכה – למרות חילופי הנשיאים, הממשל, מפלגות השלטון, ועל אף השקפות העולם המנוגדות לחלוטין של אובמה וטראמפ. הלכי הרוח העולמיים העכשוויים, מחזירים את ארצות הברית אחורה לתקופת המלחמה הקרה, שבמסגרתה נאלצה להיאבק על כוחה ועל השפעתה בעולם.

יתרה מזאת, כאשר ארצות הברית נטשה את תפקידה כמבוגר האחראי וחסכה עצמה מהתערבות, שדה המערכה הופקר בידיהן של מדינות בעלות משטרים רודניים ודכאניים, שהשכנת השלום בעולם אינה עומדת בראש מעייניהם. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא, כאמור, סוריה. בשנים האחרונות מדינה זו הופקרה באופן בוטה על ידי המערב לטובת הרוסים, שכעת עושים באזור כבשלהם, וכמות פשעי המלחמה גואה בהתאם. ההצהרות האחרונות של שר החוץ הרוסי בנוגע לנוכחות האיראנית בסוריה, מוכיחות כי רוסיה לא באמת סופרת את האמריקאים בכל הקשור לסוריה. מבחינת הרוסים, ארצות הברית איבדה את המומנטום באזור, ולאחר שנים של בדלנות אמריקאית התערבות מצידה אינה לגיטימית עוד. הוואקום שהאמריקאים הותירו בסוריה התמלא במהירות, עמדת המפתח אוישה והנזק נעשה. כעת, יהיה לאמריקאים קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחורנית.

דוגמא נוספת להפקרות האמריקאית היא הסכם הגרעין עם איראן – הנשיא אובמה חתם על הסכם גרוע ביותר. אולם עתה, בהגיע רגע האמת, גם טראמפ מגמגם עתה, וזאת על אף קמפיין הבחירות הצעקני בו הרבה להשתלח ביכולת קבלת ההחלטות של אובמה. אמנם טראמפ הצהיר שאיראן תומכת טרור ושיש לשנות את ההסכם, אך כעת, לאחר שהפער כבר נוצר, תהליך השינוי יהיה סיזיפי, וכלל לא בטוח שיתחולל. כל הדברים הללו מעמידים את העולם בפני תקופה לא יציבה. הנסיגה האמריקאית מן השליטה הגלובלית – נסיגה שנראה כי רק הולכת וגוברת – היא לא רק טעות היסטורית, אלא איוולת פרקטית.

עוצמתה של מדינה כמו ארצות הברית היא הכרחית, כאשר מדובר בשמירה על הסדר העולמי. הכרחי שתהיה מדינה שדוגלת בחירות הפרט ובליברליזם, לטובת שימור העולם כפי שאנו מכירים אותו וכפי שאנו רוצים שייראה; הרי אלו שטעמו את טעם החירות אינם רוצים לחזור אחורה לתקופה שהייתה לפני כן. במהלך המאה ה-20, כאשר ארצות הברית תפסה פיקוד על הנעשה בעולם, זה האחרון הפך למקום דמוקרטי, ליברלי וחופשי יותר.

עכשיו תארו לכם מה היה קורה אילו סין או רוסיה היו בעמדת המפתח שבה נמצאת ארצות הברית; דמיינו מה היה קורה אילו לאחת המדינות הללו הייתה את ההשפעה כפי שלארצות הברית יש. העולם לבטח היה נראה שונה, ולא לחיוב. ארצות הברית הגדולה הלכה לאיבוד, ובימים אלה היא נחלשת וקורסת באיטיות. הבעיה הגדולה ביותר נובעת מוסר המודעות שלה לכך – בוודאי שלא תחת ממשל טראמפ, שבעיקר מתמחה בעשיית רעש וכותרות, אך פחות בעשייה ממשית. השאלה לסיום היא האם ברגע שארצות הברית תכיר במצב, היא תצליח להציל את כבודה?


אלי הרשקוביץ

ירושלמי גאה, בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות מאוניברסיטת אריאל ובוגר תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן. ליברל ימני, פריק היסטוריה, מאמין בשוק חופשי, כותב בעיקר על פוליטיקה מקומית ובינלאומית. משמש כע. רמ"ט שר התחבורה והמודיעין.