אמת להמיתה: האם הבריחה מן האמת היא מחלה חשוכת מרפא?

בימים הקרובים תגיע לקיצה מערכת הבחירות בישראל, שהייתה באופן צפוי לחלוטין עמוסה בהטלת רפש, בשקרים ובסילופים, כאשר הן מימין והן משמאל השתתפו ב"חגיגה". אולם ראוי להדגיש כי מערכות בחירות, כמעט מאז שהוחלט לאפשר לעם לבחור את נציגיו בשלטון, התאפיינו בניסיונות של המועמדים השונים להטיל דופי ביריביהם הפוליטיים – החל מיוון ורומא בעת העתיקה, וכלה במערכות הבחירות ברחבי העולם כולו בשנים האחרונות. במערכת הבחירות הנוכחית בישראל נראה גם שהמאבק בין הימין והשמאל אינו נוגע בהכרח לשאלות אידאולוגיות הרות גורל כפי שהיה בעבר, אלא פעמים רבות סובב סביב היכולת הפשוטה להתמודד עם האמת. במאמר מוסגר אציין כי בעיניי, ומובן שדבריי מושפעים מהשקפתי הפוליטית, השמאל הוא זה שלוקה ביכולת ההסתכלות על המציאות כהווייתה, והוא הדין לא רק במה שנוגע לישראל, אלא גם בחלקים ניכרים של העולם המערבי כולו.

כך, למשל, קמפיין הבחירות של מפלגת כחול-לבן עסק רבות בפרשת הצוללות, תוך הצגת טענות לפיהן ראש הממשלה נתניהו "אישר" מכירת צוללות מגרמניה למצרים לטובת רווח כספי אישי. זאת, אף על פי שכל הנתונים, המסמכים והעדויות מוכיחים שגם אם נתניהו היה מפיק רווח מעסקה שכזו הרי שהוא היה אפסי; ובנוסף, ראוי לזכור שמדובר בעסקה בין שתי מדינות ריבוניות, ולכן הן כלל לא נזקקו ל"אישור" של נתניהו. על פי טענת הנגד להאשמות המופרכות, נתניהו דאג שישראל תקבל פיצוי מגרמניה תמורת עסקת הצוללות, שאותה אין הוא יכול לחשוף בפני הציבור מטעמי סודיות הנוגעים לביטחון המדינה. השאיפה לשוות לעסקת הצוללות נופך פלילי היא ניסיון מגושם להסתיר את האמת מן הציבור תוך זלזול באינטליגנציה שלו. יתרה מזאת, בימים האחרונים טענו אנשי כחול-לבן, לאור תחקיר חובבני שבוצע על ידי ידיעות אחרונות, כי הליכוד מפעיל חשבונות מזויפים באמצעות רובוטים ברשתות החברתיות על מנת להפיץ דברי תמיכה במפלגה. תוך מספר שעות הופרכה הטענה, כאשר נחשפו פניהם של חלק מאותם "רובוטים" במסיבת עיתונאים ובראיונות לערוצי חדשות שונים.

מעבר לכך, הסתרת האמת אינה באה לידי ביטוי רק בניסיונות לפגוע בתדמיתו של ראש הממשלה, אלא גם בשאיפה לשפר את תדמיתו של יריבו המרכזי, בני גנץ. בימים האחרונים מנסה התקשורת הוותיקה למזער נזקים תדמיתיים עבור גנץ, בעקבות העובדה שכשל ולא עמד בלחץ במספר ראיונות טלוויזיוניים בעבר. לאחר שנכווה ברותחין על ידי יונית לוי וטלי מורנו, טבל גנץ בצוננין בתוכנית "שש עם עודד בן-עמי", שהעניק לו ראיון מלטף, מחמיא ולא מאתגר בעליל. ובכן, גם כאן מדובר בניסיון להדחקת האמת הזועקת לשמים – בני גנץ אינו מתאים לראשות הממשלה.

האמת על מערכת אכיפת החוק והמשפט בישראל: מדובר בשחקן פוליטי מובהק

אחד הוויכוחים המרכזיים שאותם אני מנהל בשנים האחרונות, הן ברשתות החברתיות והן בשיחות פרונטאליות עם אנשים בעלי דעות שמאל, נוגע לשאלת האמינות של מערכת אכיפת החוק והמשפט כאשר היא מעורבת בסוגיות בעלות משקל פוליטי. רבים מחבריי המזוהים עם השמאל גורסים כי הטענות כנגד מעורבותו המוגזמת של בית המשפט בהליכים הפוליטיים – תוך ששופטיו מקדמים את האג'נדה שלהם בשבתם בבית הדין הגבוה לצדק או בערכאת הערעור העליונה – הן בגדר תיאוריות קונספירציה חסרות בסיס. אולם המציאות מוכיחה אחרת, כפי שיפורט להלן. בשבועות האחרונים החליט בית המשפט העליון לפסול את מועמדותו של מיכאל בן-ארי בטענה שמדובר באדם בעל דעות גזעניות; אך במקביל, אישר את מועמדותו של עופר כסיף, מרצה לשעבר באוניברסיטה העברית, שהתבטאויותיו המפוקפקות כנגד המדינה, ערכיה היהודיים וחייליה היכו גלים.

גם אם לצורך העניין נקבל את הטענה לפיה בן-ארי הוא גזען וחותר תחת היסוד ה"דמוקרטי" של המדינה, הרי שכסיף חותר תחת יסוד אחר שלה, זה ה"יהודי". לפיכך, נאלץ בית המשפט העליון להציג פרשנות אקרובטית למדי על מנת שיוכל להצדיק את פסילת בן-ארי ובמקביל את הכשרתו של כסיף. אולם אין הדבר מפתיע משום שכפי שטוענים בימין לא פעם, בהינתן שבמקרים רבים לכאורה נוצרת התנגשות בין שני עקרונות היסוד של המדינה, ברור הרי איזה מהם יועדף על ידי בית המשפט, גם אם משמעות הדבר היא התכחשות לאמת וויתור על היושרה.

מעבר לכך, בתחילת חודש מרץ, אסר השופט מלצר, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, לשדר נאום של ראש הממשלה בשידור חי, אלא רק בהשהיה של עשר דקות; זאת, בטענה שבזמן זה יוכלו עורכי החדשות להחליט אם מדובר בתוכן חדשותי או בתעמולת בחירות, תוך התעלמות מכך שבימים אלה מתנהלת, כידוע, מערכת בחירות, כך שלא ברור מה הייתה כוונתו של מלצר בפסיקתו. העניין הוא שבבואו לפסוק באופן זה התבסס מלצר על שני תקדימים מהשנים האחרונות, שכולם אסרו שידורים ישירים של אדם אחד – בנימין נתניהו.

דוגמה נוספת היא דו"ח מבקר המדינה בנוגע להליך ההתקשרות הלקוי, בלשון המעטה, בין חברת "הממד החמישי" של גנץ ובין המשטרה בשווי של 50 מיליון ₪. על פי החשד, החברה של גנץ עמדה על סף פשיטת רגל, כאשר המשטרה והעומד בראשה, רוני אלשיך, החליטו לקבל את שירותי החברה ללא הליך מכרזי תקין על מנת להעניק לה אוויר כלכלי לנשימה. לאחר שהמכרז הוטה לטובת "הממד החמישי", קיבלה החברה 4 מיליון ₪ עוד בטרם העניקה שירות כלשהו למשטרה. במקרה זה עולות, כמובן, השאלות: מדוע לא נפתחת חקירה פלילית? והאם מערכת אכיפת החוק נמנעת מלעסוק במועמדים מהמחנה ה"נכון"? במילים אחרות, ייתכן שכדי לשמר את הסוס החזק ביותר של השמאל במירוץ הקרוב, רצוי להימנע מעיסוק בעניינים שעלולים להוריד את קרנו בעיני קהל המצביעים. האמת יכולה לחכות או לא להתגלות כלל.

לבסוף, אל לנו לשכוח כי בג"ץ, בראשותה של השופטת אסתר חיות, מתכוון לדון בתקפותו של חוק יסוד: הלאום. מדובר בצעד שמהווה שבירת כלים ביחסים שבין הרשויות השונות, וזאת משום שהכנסת בהיותה הרשות המחוקקת היא זו שקובעת את החוקים הללו המהווים יחד מעין חוקה, ובית המשפט מצידו דן בחוקיותם של חוקים רגילים לאורם של חוקי היסוד. משמעות הדבר היא שבית המשפט, אשר מעורבותו בפסילת חוקים ובביטול פעולות והחלטות ממשלה חצתה מזמן את גבול הטעם הטוב, מעוניין גם לקבוע את כללי המשחק שעל בסיסם ידון בחוקים רגילים ובהחלטות ממשלה. לתדהמתי, לאחר עיון באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, קראתי את הדברים הבאים של פרופסור יובל שני: "במציאות שבה חוקי היסוד אינם מבטאים הסכמה רחבה על העקרונות שלאורם פועלת מדינת ישראל, ושבה הליך חקיקת חוקי יסוד אינו שונה למעשה מהליך חקיקת חוק רגיל, קיים חשש ממשי לשימוש לרעה בכלי של חקיקת חוק יסוד באופן שמהווה ביטוי של עריצות הרוב או אשר נועד לביצוע מניפולציה בכללי המשחק הדמוקרטי". כלומר, עבור אנשי המכון, שעל פניו אמורים להבין את המנגנון הדמוקרטי, חוקי היסוד הם בכלל לא חוקה משום שהם "אינם מבטאים הסכמה רחבה", כלשונו של שני. אם כך, ניתן לומר שגם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא בגדר המלצה, ושכלל אין צורך בבג"ץ המהווה בית משפט לחוקה.

מכל מקום, כל סטודנט לתואר ראשון במדע המדינה מבין שהרשות המחוקקת קובעת את חוקי היסוד, שלאורם פוסק בית המשפט בבואו לדון בחוקיותם של חוקים רגילים והחלטות ממשלה, אבל גם במקרה זה ניתן לעקם את האמת כך שתתאים לקונבנציה; יתר על כן, בשמאל עוד סבורים כי בית המשפט אינו אקטיביסטי מספיק תוך התעלמות ממנגנון האיזונים והבלמים בין הרשויות, אשר נראה כי הוא משרת רשות אחת בלבד מבין השלוש.

האמת על ההגירה המוסלמית לאירופה: היבשת בסכנה

ההתכחשות לאמת איננה מונופול של השמאל בישראל, אלא נוגעת גם לשמאל במערב אירופה. במסגרת לימודיי לתואר שני באוניברסיטה, עסק אחד המרצים בנושא לאומיות וסכסוכים אתניים, כאשר במהלך הדיון שהתפתח בכיתה הציג את סוגיית ההגירה המוסלמית לאירופה ואת השפעותיה על הנושאים האמורים. לטענת אותו מרצה, תופעת ההגירה המאסיבית מהמזרח התיכון ומאפריקה ליבשת אירופה אינה ייחודית בהיסטוריה האנושית, שלדבריו עמוסה בדוגמאות להגירות המוניות בתקופות שונות. אולם אותו מרצה "שכח", כמובן, שבניגוד להגירות המוניות אחרות, שאכן התרחשו לא אחת בהיסטוריה, ההגירה המוסלמית ההמונית לאירופה כוללת חדירה של אוכלוסייה בעלת דת, תרבות וערכים השונים משמעותית בהשוואה לאלו שבמדינות היעד. מדינות מערב אירופה נאלצות להתמודד עם עשרות אלפי מהגרים הנכנסים בשעריהן בכל יום. המשמעות היא שהגירה זו מסכנת את שלום היבשת, את הכלכלה שלה ואת זהותה המערבית, כפי שגובשה במשך אלפי שנים.

דעותיו של המרצה, שהוא אדם מוערך ובעל ידע רחב, אינן רלוונטיות ליבשת ובוודאי שאינן מסכנות אותה. אולם בניגוד אליו, דעותיהם, השקפותיהם ובריחתם מן האמת של פוליטיקאים, אקדמאים ואנשי תקשורת אירופים דווקא מהוות סכנה לשלום היבשת. בביקורת שנכתבה באתר זה על הספר על אודות "המוות המוזר של אירופה" מאת דאגלס מאריי (Douglas Murray), הוצגו מספר שקרים שהאירופים מספרים לעצמם בנוגע לסוגיית ההגירה. כך, למשל, גורמים בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה, המזוהים עם השמאל במדינות מערב אירופה, סבורים כי ההגירה אינה מהווה נטל שעלול למוטט את הכלכלה, ואף טענו כי היא עשויה להביא לשיפורה, תוך הצגת נתונים מעוותים ומסולפים שעל פיהם תשלומי המיסים שעתידים המהגרים להעביר למדינות השונות יעלו על גובה ההוצאות הדרושות לטיפול בהם; אף על פי שהמציאות הוכיחה כי קיים פער של מאות מיליארדי יורו בין ההכנסות ממיסי אוכלוסייה זו ובין ההוצאות העצומות הכרוכות בטיפול בהם, הכוללות דיור, חינוך, בריאות ורווחה. מדובר בדוגמה מובהקת, אם כי על קצה המזלג, ליצירת "אמת" אלטרנטיבית שתתאים לאג'נדה הדוגלת בפתיחות כלפי הגירה.

יתרה מזאת, גורמים בפוליטיקה ובתקשורת האירופית נמנעים מסיקור אירועים המציגים באור שלילי את המהגרים. כך, למשל, במהלך חגיגות חג המולד בעיר קלן שבגרמניה 2,000 מהגרים תקפו מינית ושדדו 1,200 נשים גרמניות, כאשר התקשורת והשלטונות במדינה נמנעו מלפרסם זאת לציבור על מנת שלא לעורר אנטגוניזם כלפי אוכלוסיית המהגרים. במילים אחרות, מדובר בבריחה בוטה מן האמת בשל חוסר הרצון לפתוח תיבת פנדורה על אודות המתח בין אוכלוסיית המקומיים לבין המהגרים ומתוך הבנה לפיה אי-ההודאה באמת תגרום לבעיה להתנדף מעצמה.

מעבר לכך, פוליטיקאים, עיתונאים, ואף מהגרים ותיקים יחסית, אשר מצביעים על הסכנות שבפניהן ניצבת היבשת כתוצאה מההגירה המאסיבית, מוקעים כגזענים וכאסלאמופובים. נראה, אם כן, שמהזעקה מחרישת האוזניים העולה מן הציבור מתעלמות המערכת הפוליטית והתקשורת שוב משום שהאמת אינה מתאימה לאג'נדה הדוגלת בפלורליזם, ברב-תרבותיות ובקבלת ה"אחר", גם אם הוא מהווה סכנה לשלום היבשת; לחלופין, ייתכן כי בשל ההשלכות כבדות המשקל של סוגיה זו אין רצון או יכולת להתמודד עימה כדי שלא להחמיר את המצב הגרוע ממילא.

האמת על טראמפ: הנשיא ה"מפוקפק" טוב לארצות הברית

הנשיא האמריקאי מכהן בתפקידו קצת יותר משנתיים, כאשר כבר כעת ניתן לומר כי מדובר באחד מהנשיאים שדאגו לקיים בנחישות את מירב הבטחותיהם. טראמפ, הדוגל בניהול דיפלומטיה המבוססת על הגישה הריאליסטית, פועל רבות בזירה הבינלאומית, כאשר בין היתר פרש מהסכם הגרעין עם איראן ודאג להגביר את הסנקציות כנגדה; הוא פעל לריסון התוקפנות של צפון-קוריאה וכמעט הוביל לנטרול הנשק הגרעיני שברשותה; נאבק בעוצמה ההולכת וגוברת של סין, תוך שהוא נוקט בצעדים המאיימים על כלכלתה של האחרונה; והוא מתמרן היטב מול רוסיה, על אף האינטרסים הסותרים של שתי המעצמות הללו.

גם בענייני הפנים פועל טראמפ רבות על מנת לעצור את ההגירה הבלתי-חוקית ממקסיקו ולשקם את כלכלת המדינה לאחר התקופה הקשה של אובמה. במאמרו של גדעון ישראל באתר מידה נכתב כי האפקטיביות של טראמפ בשנתו הראשונה לנשיאות הייתה כה גדולה, עד כי היחיד שהיה מסוגל להתחרות בו הוא רונלד רייגן. טראמפ פועל רבות לצמצום נטל הרגולציה, לקיצוץ המגזר הציבורי הפדרלי השמן, לצמצום שיעורי האבטלה בקרב כלל האוכלוסיות במדינה ולהקלות בתחום עשיית העסקים. בדומה לנתניהו בישראל, טראמפ שנוא על השמאל בארצו ועל התקשורת – המהווה שופר של מחנה זה – דווקא משום שהוא מצליח. השמאל בארצות הברית מתקשה להאמין כיצד אותו איש עסקים פרוע מצליח להוביל את המדינה בבטחה, ולשקם את מעמדה כמעצמה החזקה בעולם, בניגוד לכל ה"תחזיות" שצפו את התדרדרותה לתהום.

כפי שכתב גדעון ישראל במאמרו, בנוגע לטראמפ קיימים הישגים אובייקטיביים והישגים סובייקטיביים; הראשונים משקפים כמובן את המציאות, ואילו האחרונים משקפים את האופן שבו היו רוצים השמאל והתקשורת בארצות הברית לראות את מצב המדינה תחת טראמפ.

לסיכום, מטרתו של מאמר זה הייתה לסקור את שאלת הבריחה מן האמת, האופיינית כנראה לחברה האנושית בכללותה, אך בולטת במיוחד בעולם המערבי של ימינו. הדוגמאות שהובאו במאמר הן על קצה המזלג, ונועדו להמחיש את המסר לפיו חלקים בחברה המערבית המשכילה והמתקדמת, לרבות ישראל – שהיא אמנם בעלת סממנים מערביים, אך אינה באמת מדינה מערבית – נוטים לסלף את האמת כך שתתאים לאג'נדה שלהם. הדבר משול, בעיניי, לכתיבת מילותיו של שיר כך שיתאימו ללחן, ולא להפך.