בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אנחנו עם אחד, לא עם אחיד: אחיזת העיניים של הקריאה ...

אנחנו עם אחד, לא עם אחיד: אחיזת העיניים של הקריאה לאחדות

,
מארגני העצרת המרכזית לזכר רצח יצחק רבין החליטו השנה לקיימה תחת הכותרת 'אנחנו עם אחד'. מהי המשמעות של אותה האחדות? האם זוהי מטרה אליה אנו שואפים? האם ראוי שנשאף אליה?

מאת: נועם אורן ואיתי כהן

העצרת השנתית לזכר יצחק רבין תיערך במוצאי השבת הקרובה, תחת הכותרת "אנחנו עם אחד". המארגנים – תנועת "דרכנו" והארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" – מבקשים, לדבריהם, להעמיד את שלמות העם כערך עליון. לכן, כפי שנכתב באתר העצרת, השנה היא תתקיים תחת הדגל המאחד ולא המפריד; לא תהיה בה מעורבות של מפלגות, ולא יושמעו בה נאומים של פוליטיקאים מכהנים.

אופי העצרת, כפי שמצטייר השנה, מצטרף לשורה ארוכה של תנועות ואישים אשר שוטפים את השיח הציבורי במסרי אחדות, ובפרט מכיוון המרכז הפוליטי; אמירות בנוגע ל"קיצוניים משני הצדדים", היאחזות במנטרות של "לא ימין ולא שמאל", טשטוש עמדות ופנייה אל "הרוב השפוי", הן רק חלק מהן. בפרקטיקה הזו, יש לציין, משתמשים לעיתים קרובות בחוגים דתיים כאלו או אחרים; שם, מסרי האחדות מועלים, לרוב, כאנטי-תזה לערעור על אורח החיים האורתודוכסי. כך, למשל, בתגובה לפסילת מתווה הכותל, טען אורי אריאל כי מדובר בהחלטה 'המונעת פילוג בעם'.

אחדות שהופכת לאחידות

לכאורה, אחדות היא מטרה ראויה שקשה לקרוא עליה תגר; ברור שאיננו רוצים להיות מפולגים. הבעיה היא שבפועל, בין במכוון ובין שלא, מרבית הקריאות לאחדות מביאות לתוצאה ההפוכה – דחיקת הלגיטימציה של עמדות או של קבוצות אל מחוץ לקונצנזוס הציבורי. הקריאה לאחדות היא בעצם קריאה לאחידות. באמתלה של רצון להתקרב, קבוצה אחת מתבקשת להתאים את עצמה לקבוצה השנייה ולוותר על חלקים מהותיים מתפיסת עולמה. הדרישה הזו היא ההפך מאחדות. במקום לאמץ אל חיקה את כל הרבדים בחברה, היא מדירה את חלקם.

כאשר מארגני עצרת רבין מעלימים כל מאפיין שיכול להתפרש כשמאלני, לטובת קירוב לבבות, הם למעשה הופכים את עמדות השמאל ללא לגיטימיות. המארגנים נותנים אישור לכך שהשמאל אינו חלק מהאחדות הישראלית. במקום להביא לאחדות, המכילה את גווניה השונים של הפוליטיקה הישראלית, התוצאה היא שקבוצה פוליטית נדרשת לוותר על עמדותיה או להישאר מחוץ ללגיטימיות הציבורית. באופן דומה, כאשר אורי אריאל מבקש לפסול את מתווה הכותל, משתמע מכך שמבחינתו אחדות היא אחידות – בכדי שכל חלקי העם יהיו מאוחדים עליהם להיות זהים; בכדי שכולם יוכלו להרגיש חופשי בכותל עליהם להיות אורתודוכסים שמרנים.

הרווח הפוליטי

בצד השמאלי, הדיון על מסרי האחדות נסוב בעיקר סביב שאלת הכדאיות הפוליטית. כלומר, האם כדאי להצניע עמדות כדי להתקרב לקהלים חדשים ולגנוב קולות מן המחנה השני. גם אם נניח שהתשובה לשאלה זו היא חיובית – ש"דרכנו" ו"מפקדים למען ביטחון ישראל" מעלימים סממני שמאל מהעצרת, ויצליחו בכך לקרב אליהם קהלים חדשים – הרי שעדיין ישנה בעיה עמוקה. טשטוש מהותי של העמדות עלול לגרום נזק לתפיסת העולם, נזק שעולה על הרווח הפוליטי. כלומר, ייתכן שמצד אחד ניתן יהיה להתקרב לקהלים חדשים, אך במקביל אלמנטים מרכזיים מן העמדות ומן הזהות ייעלמו; כך שהתצורה המקורית, שאת כוחה שואפים להגדיל, למעשה קטנה או נעלמת.

אבי גבאי מהווה דוגמא נוספת, ואקטואלית, לטשטוש או לשינוי עמדות. אחת האמירות השנויות במחלוקת שיצאה מפיו הייתה שאין צורך בפינוי התנחלויות במידה שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים. גם אם בזכות האמירה הזו גבאי ייבחר, הרי שהיא פוגעת בחלק מהותי מתפיסת העולם השמאלית וביכולת ליישם אותה. ניתן להניח כי המתנגדים לפתרון שתי המדינות, המובילים מאמצים כבירים להטיית דעת הקהל לטובת תמיכה בהתנחלויות, מפיקים תועלת רבה מהאישור הרעיוני וחוצה המחנות לעמדתם.

מובן שקיים איזון ושיש צורך לוותר על חלקים מסוימים מהאידיאולוגיה כדי להגדיל את הכוח הפוליטי ולהצליח ליישם חלקים אחרים ממנה; אין בזה קריאה לטהרנות. אך הסתרה או שינוי של חלקים מהותיים ממנה, כמו גם התקפלות והתרפסות, הן ויתור גדול מדי. כדאי להזכיר למי ששכח – השלטון הוא אמצעי, אמנם חשוב, למטרה הגדולה של מדיניות ושל מימוש ערכים.

מסקנה לא נכונה

"מותר לנו לא להסכים על הדרך. חשוב שנתווכח. מחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל לא במחיר של שנאת אחים ופילוג", מפצירים המארגנים באתר העצרת. ובכן, יש כאן טעות – הרי לא הוויכוח הוא זה שמביא לפילוג; דווקא הניסיונות להוציא עמדות וקבוצות לגיטימיות מן הוויכוח הם אלה המפלגים. לכן, המסקנה צריכה להיות הפוכה. במקום להיכנע לדרישה לאחידות ולטשטוש עמדות, יש להעצים את הימצאותן בשיח, ולהנציח את עובדת היותן חלק אינטגרלי מהאחדות הישראלית. במילים אחרות, השימוש החוזר ונשנה במושג האחדות הוא מניפולציה פוליטית שמטרתה ליצור אחידות. ברקע, חשוב להבין שויכוח ערכי אינו נובע מניתוק ומחוסר אכפתיות אלא דווקא מדאגה לאחר. אם כן, עלינו לזנוח מושג זה, לפחות במשמעותו הנוכחית, ולאמץ מודל בו יהיה זה לגיטימי להיאבק על עמדות גם אם פירוש הדבר הוא שלא תתקיים אחידות כלל.

לפני מספר שנים התקיים אירוע לרגל יום הזיכרון ליצחק רבין בבית אבי-חי בירושלים, בו התדיינו אריה אלדד – חבר הכנסת לשעבר מטעם האיחוד הלאומי – ואברום בורג, חבר מפלגת העבודה לשעבר וכיום פעיל במפלגת חד"ש; מדובר בשני אישים המייצגים קצוות אידיאולוגיים הפוכים. אחת הסוגיות שנדונו הייתה השסעים האידיאולוגיים בחברה הישראלית. המסקנה הייתה חדה וברורה: שסעים בחברה הישראלית, שנובעים מאידיאולוגיה, הם טובים; יש לאנשים ערכים שהם מוכנים להיאבק עליהם. חברה שמוותרת על הוויכוח היא אפאטית ולא אכפתית.

לסיום, בחרנו להציג בפניכם סיפור חסידי, אשר מעביר נקודה זו בצורה מדויקת ומבריקה:

בין שני הצדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, שררה אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת.

פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת, והלכו לקבל איש את פני רעהו. פתח הר' מוורקי ואמר: "אספר לך חדשות – החסידים שלך והחסידים שלי השלימו ביניהם, ואינם חולקים עוד". כאשר שמע זאת הר' מקוצק הזדעזע וקרא בקולו בחכמה נפלאה: "אם כך, גבר כוח השקר, והצליח השטן למחות את נקודת האמת מן העולם!"

הביט בו הר' מוורקי בפליאה ושאל: "מנין לך זאת?"

השיב הר' מקוצק: "במדרש מסופר כי בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם נחלקו המלאכים וכוחות השמים ביניהם. מידת החסד אמרה: ראוי לאדם שייברא, כיוון שהאדם גומל חסדים. מידת האמת אמרה: אל ייברא, כי האדם כולו שקרים.

גם השלום הצטרף אל האמת וטען: האדם כולו קטטה, ולא ראוי שייברא.

על פי המסופר במדרש, נטל הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה כדי שיוכל לברוא את העולם". (בראשית רבה, פרשה ח, פסקה ה).

"האין זה מדרש פלאי וקשה להבנה?" שאל הר' מקוצק, "הרי גם אם הושלכה האמת נותר עדיין השלום, שאף הוא התנגד לבריאת האדם! מדוע את השלום השאיר הקדוש ברוך הוא על כנו?"

המשיך ר' מנדל ואמר: "אלא שכיוון שהושלכה האמת, יכול השלום לשרות בין בני אדם, וטענתו של השלום כי האדם כולו קטטה אינה נכונה עוד.

כעת, כשאבדה האמת, עושים בני האדם שלום ביניהם, ולא אכפת להם כל-כך אם זו הדרך הנכונה לעבוד את הבורא או שהדרך ההפוכה היא הנכונה. ואם כך – יש שלום בעולם, אלא שזהו שלום של שקר  [מתוך האתר 'זושא'].