בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

אסונות אקולוגים: של מי ההזנחה הפושעת הזו?...

אסונות אקולוגים: של מי ההזנחה הפושעת הזו?

,
מי באמת אשם באסון בנחל אשלים ואיך ניתן להימנע מאסונות שכאלו?

בימים האחרונים נתבשרנו על אסון אקולוגי בהיקף אדיר בנחל אשלים שהשפיע על 20 ק"מ במדבר יהודה וביוספרה נרחבת וייחודית שזקוקה לכל הגנה ושימור שרק אפשר. כשבוחנים את פרטי המקרה, לפחות אלו שנחשפו בתקשורת, זועקת לשמיים הפשטות שבה קלות דעת או היעדר זהירות אפשרו להזרים 100 מיליוני ליטרים של מים חומציים לערוץ נחל שהכיל סביבה אקולוגית עשירה, ייחודית ושברירית.

מרבית המצקצקים מיד יגידו שמדובר כאן בכשל של המדינה, "המשרד להגנת הסביבה ושלוחותיו לא פיקחו טוב מספיק", "הנהלים לא נאכפו או שלא היו הרמטיים מספיק בכדי למנוע את האסון". מיטיבי הלכת אף אצו רצו לתלות את האשמה בקשרי הון שלטון במסגרתם נמשכת פעולתן של כיל ומפעלי ים המלח, על החברות הבנות שלהן, שכולן נמכרו מידי המדינה לידי משפחת עופר.מה חבל שלצערנו, האמת קצת שונה. הקשר בין זהות בעלי החברה למחדל אינו קיים אלא בראשם של אלו המבקשים לצבוע כל אירוע שלילי בכסות אשמת ההון ותאבת בצע. בנוסף, הקשר בין המדינה לשמירה על איכות הסביבה גם כן אינו טבעי או מתבקש. לא אחת, אין באינטרס המדינה מלכתחילה לשמור על הסביבה ובוודאי שאין בשירות ציבורי מדשדש לשמש שומר סביבה יעיל וכל יכול.

לכך אף עומדות עדויות היסטוריות – למרות הסתייגויות רבות, בעיקר מצד ארגוני מגזר שלישי, בשנת 2001 זכתה חברת כיל בפרס "מגן איכות הסביבה בתעשייה" של המשרד להגנת הסביבה. כשנה לאחר מכן כבר נערכו חקירות שחשפו ממצאים הפוכים באשר להקפדת החברה על איכות הסביבה – חריגות מתקנים, זיהום וכו'. מאז השקיעה החברה לא מעט משאבים, לפחות בתחום היח"צ, כדי להראות שהיא מתאמצת לשמור על איכות הסביבה. האם הפיקוח הממשלתי עזר? כנראה שלא. ללא קשר לכיל, בדצמבר 2014, התרחש בישראל אסון אקולוגי אחר שבמסגרתו דלף נפט מצינור של קצא"א שזיהם כ-144 דונמים בשמורה עברונה. מיליוני שקלים הושקעו בתהליכי שיקום שטרם נסתיימו ואין ספק שהעלויות ומשך השיקום במקרה של נחל אשלים יהיו גבוהים לאין ערוך. למה אני טורח להזכיר זאת? מפני שמשרד שתקציבו נע בין מילארד למילארד וחצי שקלים ואשר מעסיק כ-600 עובדים לא מסוגל לשמור על הסביבה. ההצדקה לקיומו אינה ברורה.

חזרה לאסון. מדובר בקריסת קיר של בריכת חומצה המשמשת להפקת דשנים, במקרה הזה פוספטים. בחברת רותם דשנים סרבו להרחיב על דרכי הניטור או תדירות הבדיקות – שימו לב שאין באסון הזה נזק לסביבה בלבד, אלא גם לחברה שמבלי שתשלם פיצויים למטרות שיקום תישא בעלויות עיכוב באספקת תוצרים, השקעה כספית בתיקון הנזק ועוד. במילים אחרות, גם בהיעדר קנסות נוספים, מדובר באירוע קשה לחברת רותם דשנים ולחברת האם כיל. אני מנסה להצביע על כך שהתמריץ הכלכלי למניעת האסון הזה ברור וניתן לחזקו באמצעות קנסות ו/או תביעות כנגד רשלנות החברה. לאחר מקרה שכזה אין ספק שבעתיד, החברה תקפיד יותר להימנע מאירועים שכאלו, לא בהכרח בשל ההקפדה על איכות הסביבה אלא בשל הצורך לשמר את שורת הרווח.

מבחינת האכיפה של המדינה, המסקנה דווקא הפוכה. אין בהתרחשותו של אסון שום איום על המשרד להגנת הסביבה. להפך, יש כאן הזדמנות להרחבת שורותיו וסמכויותיו בחוק. המשרד, שכאמור קובע נהלים ואוכף את העמידה בהם, ימשיך להתנהל באותו האופן, כלומר ללא שינויים גדולים רק שמעתה תקציבו יהיה גדול יותר. לטיעון שהפיקוח הממשלתי מיותר, השיבו חובבי אחריות המדינה באומרם ש"ללא פיקוח האסון היה גרוע יותר". אך מהי תרומתו של אותו פיקוח? למרות תווי תקן שהועמדו בפני קירות הבריכה הוותיקה, קרס קיר ומיליוני ליטרים דלפו. כמו כן, לא בוצעה שום חשיבה מחוץ לקופסא בכדי למנוע נזק במקרה של דליפה. התגלה גם כי ההיערכות לאירוע דליפה הינה מוגבלת עד כדי לא קיימת.

לכל תעשייה יש סטנדרטים ותווי תקן כלשהם המבקשים למנוע אסונות בכדי לחסוך בנזקים כלכליים לחברה (לעובדים, לסביבה, לתוצר). עדיף יהיה לערוך מכרזים על האפשרות לעבד משאבי טבע או לספק שירותים למדינה באופן המחקה את הבחירה של הפרט במוצרי מדף העומדים בתנאים החשובים לו אישית – בדיוק כפי שנעשה באמצעות תוויות המעידות על הכשר הלכתי, מוצרים שטופים, מוצר שלא נוסה על בעלי חיים, מוצר ללא חומרים משמרים, מזון טבעוני / צמחוני, התאמה לחולי סכרת ועוד. במצבים שכאלו ניתן למעשה לעודד את החברות לקחת אחריות על פעולן במקום להמתין לאסון ולהזדעק על כשלון הפיקוח של המדינה.

קרדיט לתמונה: רשות הטבע והגנים

במקרה הזה ניכר כי היו פתרונות הנדסיים פשוטים ויעילים שיכלו למנוע את האסון. לא צריך להיות מהנדס כדי להבין שניתן למנוע צונאמי שיזהם נחל אם מתכננים ניקוז למקרה שישנה בעיה בבריכה. ניתן לתכנן מראש ערוצי ניקוז מלאכותיים לאגני בטיחות או לפחות להוביל את הנוזלים הרחק מערוצי נחלים סמוכים כך שלא יתרחש אסון שכזה ואף יהיה סיכוי להציל חלק מן התוצר.

לדעתי, פתרונות אלו כלל לא באו לידי ביטוי בשל היעדר תמריצים מספיקים לאחראים על תחום הבטיחות. מדובר בכשל שרשרת בקרב עובדי המשרד להגנת הסביבה ושלוחתיו המפקחות. מדובר גם בכשל שרשרת של האחראים על תחום הבטיחות במפעל וכל גורם שהיה אמור להיות מעורב בכדי למנוע את האסון באמצעות היערכות מראש. אם כל אלו היו מבינים שאירוע שכזה משמעו נזק כלכלי אישי לנושאים באחריות, אזי שהם היו נמנעים ממנו בכל מחיר והאסון לא היה מתרחש. במסגרות של שירות ציבורי ותאגידים כבולים שבהם רק צריך "לעשות את היומית" כדי לקבל שכר, אין שום תמריץ שכזה לעובדים. אינני חושב שהציפייה מן ההנהלה הבכירה ו/או הבעלים להבין את הסיכונים סבירה, מאחר ועל פי רוב אינם בעלי מקצוע. אך בהחלט ניתן להאשימה בכך שכניעתה לנורמות קלוקלות גרמה לתרבות ארגונית שבמסגרתה אסונות כאלו עשויים להתרחש.

בסופו של יום, בראש התמריצים למניעת הישנות אסון שכזה עומד הנטל הכלכלי. תדמית שלילית לחברה פוגעת בהכנסותיה ובנכונות לבצע עימה עסקים. גם קנסות מטעם המדינה ו/או תביעות, שבוודאי יגיעו בגין הפגיעה בטבע, תורמים להעדפה לקיים מנגנוני בטיחות שימנעו להבא אסון. במידה ומנגנוני הבטיחות אינם מתכוננים על פי הסטנדרטים הממוצעים של השירות הציבורי, קיימת היתכנות שהם יעבדו לשם שינוי. נוסיף לכך את אובדן תוצר, האיחור באספקתו והצורך בבנייה מחודשת של מתקני הייצור והרי שמדובר בתמריץ חזק יותר לחברה כלשהיא להיערך מראש כנגד פגיעה בסביבה מאשר המשך פעילותם של פקחים בשירות המדינה שעולים לציבור הישראלי מיליוני שקלים בשנה, בכל שנה ובסופו של יום מבצעים עבודתם על פי רוב בהיצמדות ביורוקרטית ובהקטנת ראש. מאפיינים שלא אחת פוגעים מבטיחה הקניית בטיחות יתרה ובהקטנת ראש וחיפוף שגם כן פוגעים בפיקוח הבטיחותי.

עלינו לעודד אחריות בקרב החברות ושל החברות לעמידתן בתקני בטיחות, למען העובדים, למען הסביבה ולמען עצמן. הניסיון לעשות זאת בכפייה ובאמצעות פיקוח ממשלתי הוא עקר, בדיוק כמו שיכולת הפיקוח הממשלתי לאכוף זאת היא מלכתחילה עקרה, בוודאי לאורך זמן. בואו נגלה יותר אחריות אישית, שלנו ושל התעשיינים. בואו נוציא את המדינה מן המשוואה הזו או לכל הפחות נייעל את השתתפותה בה, באופן שיעלה לנו פחות במיסים ובמקביל באסונות שהיו יכולים להימנע. בואו נעודד צרכנות אחראית, פעילות ומעורבות של המגזר השלישי בתחום הצרכנות מחד והגנת הסביבה מאידך ונטילת אחריות של חברות התעשייה והעובדים בהן על פעולות החברה ושליחותם במסגרתה באופן שיסב מקסימום רווח ומקסימום בטיחות לנו ולסביבה.


עומרי חן

עומרי עוסק בפוליטיקה ופעיל בתנועת הליכוד והתנועה הליברלית החדשה, איש חירות, בוגר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה מאוניברסיטת ת"א, וחובב אוכל מושבע. כותב בעיקר על פוליטיקה ישראלית, חירות, אוכל ומדע.