בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

תרבות וספורט: מי צריך לממן את התחביבים שלכם?...

תרבות וספורט: מי צריך לממן את התחביבים שלכם?

,
מדינת ישראל מממנת בכל שנה מוסדות תרבות שונים במעל מיליארד שקלים. בעוד אמני ישראל דורשים תוספת לתקציב, עולה השאלה - מדוע עלינו להשקיע בכך אפילו שקל אחד?

כמה פעמים צפיתם בשנה האחרונה בהצגה בתיאטרון? בכמה מוזיאונים ביקרתם? כמה פעמים עודדתם את קבוצת כדורסל הנשים האהובה עליכם מהיציע? אני מקווה שהרבה, כי כך או אחרת – שילמתם על כל אלה.

תקציב משרד התרבות והספורט בשנת 2016 עמד על קרוב למיליארד שקלים. זה אולי לא הרבה בהשוואה ל-37 מיליארד השקלים של הביטוח הלאומי או 50 מיליארד השקלים של משרד החינוך, אך זו בכל זאת הוצאה ציבורית משמעותית, שקשה למצוא לה צידוק משכנע. לא התחנונים של אמני ישראל לעוד כמה שקלים מכספי המיסים שלי (ושלך) הם שמפתיעים אותי, אלא שוויון הנפש שבו מקבל הציבור הישראלי את העובדה שהכסף שלו מממן תחביבים של אנשים אחרים. אז למה, בעצם, הציבור הישראלי מאפשר למדינה להכניס את ידה עמוק לכיסו בכדי לממן אמנים (ואמנים-בעיניי-עצמם) שבהם הוא לא מוצא עניין ושבשביל לראותם הוא לא מוכן לשלם?

״זה כסף קטן״

אחת הטענות הנפוצות היא שמיליארד שקלים הם ״כסף קטן״. נניח רגע בצד את העובדה שהציבור הישראלי גם לא ממש יוצא מגדרו כאשר מדובר ב-״כסף גדול״, למשל כאשר עשרות מיליארדי שקלים נלקחים ממנו בשביל לממן שירותים ציבוריים כושלים, כמו מערכת החינוך והביטוח הלאומי. חשוב להבהיר – מיליארד שקלים הם, עדיין, הרבה מאד שקלים. לראייה, רק לאחרונה התרעמו רבים בציבור הישראלי על כך שנאמר להם שיהיה קשה, מבחינה תקציבית, להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום (מהלך שהאוצר העריך את עלותו בכ-3 מיליארד ₪ בשנה). סגירת משרד התרבות היה מאפשר להעלות אותה בכ-1500₪ בחודש מחר בבוקר. גם 130 מיליון השקלים שהמדינה הקצתה לטובת פינוי עמונה עוררו זעם רב – סכום שלא מגיע אפילו ל-15% מהתקציב השנתי של משרד התרבות והספורט. אם כך, נראה, מיליארד שקלים הם סכום לא מבוטל כלל.

״יש לאנשים זכות לתרבות בחינם״

טענה נפוצה נוספת גורסת כי לאנשים, באופן כללי, יש זכות לצרוך תרבות ״בחינם״. שתי הנחות בעייתיות יש בטיעון הזה (שנשמע קצת כאילו נלקח מהאג׳נדה של ארגון ״אמני הפיסול בחימר למען ברני סנדרס״, אם הוא רק היה קיים). ראשית, אין דבר כזה משהו בחינם. למעשה, ״חינם״ היא פשוט דרך מכובסת לומר ״מישהו אחר משלם בשבילך״. אבל בלוף ה-״חינם״ הוא לאו דווקא הדבר הגרוע ביותר בטיעון הזה. זוהי המילה ״זכות״ שצריכה להדליק אצלנו נורה אדומה.

״לכל אדם בישראל ׳זכות לתרבות׳״ (צילום מסך).

״לכל אדם בישראל ׳זכות לתרבות׳״ (צילום מסך).

ראשית, קשה להסביר מאיפה צמחה לה הזכות הזו. האם בגלל שאני אומר שיש לי זכות לתרבות בחינם משמעות הדבר שיש לי כזו? אם כך, יש לי זכות לאופנוע חדש, ראו פרטי חשבון הבנק שלי בסוף הפוסט. וברצינות – כשאנשים אומרים שיש למישהו ״זכות לתרבות חינם״ (בדומה ל-״זכות לדיור חינם״, ״זכות לחינוך חינם״ וכיו״ב) הם למעשה אומרים שקיים גם מישהו אחר, שעבורו קיימת החובה לשלם על זה. אם חשבתם שזכות שצומחת משום מקום זה חמור, מסתבר שגם חובות יכולות פשוט להופיע ככה פתאום בחייכם, ומי אם לא המדינה תהיה שם בשביל לגבות את התשלום?

״בלי מימון של המדינה תרבות רבה פשוט לא תתקיים״

במישור הפרקטי, טענה נפוצה היא שללא מימון ציבורי תרבות רבה תחדל מלהתקיים. ובכן, זה נכון. יש בהחלט סיבה טובה להאמין שמוסדות תרבות וספורט רבים יסגרו וייעלמו אם המדינה תסגור את ברז התקציב. אבל, אם תסלחו לי על החוצפה – מה רע בזה? נכון להיום, מיליארד השקלים מחולקים ע״י פקידים במשרד התרבות והספורט (למשל מנהל התרבות). במובן מסוים הפקידים הללו הם כמו רופאים שמחזיקים את החולה הגוסס בחיים. הבה נניח לרגע שהם לעולם לא מעדיפים את מקורביהם (דברים כאלה לא קורים בישראל, הרי) – למה שנחשוב שהם יודעים טוב יותר מהציבור אילו ענפים כדאי לממן ואילו לא? מה קרה לרעיון המהפכני שמשאיר את ההחלטה בידי הציבור? אתם יודעים, מוכרים כרטיסים וכו׳. אם אין קונים, משפרים את המוצר או סוגרים את הבסטה. ובכלל, איזה ערך יש לענף ספורט או אומנות שנעדר צופים המוכנים לשלם עבור הצפייה בו?

פעמים רבות הטענה על פיה ללא מימון ציבורי תחדל תרבות רבה מלהתקיים, משמשת גם את מצדדי ה-״תרבות האיכותית״. אלו מתעקשים שתרבות כלשהי תתקיים, אמנם, בשוק החופשי, אך זו לא תהיה תרבות ״איכותית״. זוהי טענה תמוהה. אחרי הכל, איזה משרד תרבות מימן את שייקספיר, למשל? אך זהו לא לב העניין. הנקודה הבעייתית היא שכשהם טוענים שאנחנו חייבים לממן תרבות ״איכותית״, הם למעשה מבקשים שנממן את התרבות שהם אוהבים. אמני ישראל שטוענים כי ״העם בישראל רעב לתרבות״, יודעים דבר אחד – אם אזרחי ישראל יצטרכו ממש לשלם על התרבות שהם מייצרים, לחלקם הגדול לא תישאר עבודה.

המימון הציבורי הוא חיסול האמנות

מעבר לכל מה שכבר נאמר, חשוב להדגיש שהתערבות המדינה היא הלכה למעשה חיסול היצירה והביטוי החופשיים, שהם לב ליבה של האמנות. מוסדות התרבות השונים בישראל אינם נהנים מאוטונומיה אומנותית. כשהמדינה משלמת את החשבון, הרי, היא מבקשת להשפיע גם על התכנים. בעל הדעה הוא בעל המאה, כידוע. בפועל, המנהל במשרד התרבות והספורט קובע קריטריונים מדויקים על פיהם נקבעת התמיכה שהמשרד יעניק למוסד. ראשית, הקריטריונים כופים אפליות שונות ומשונות הנקבעות בצורה שרירותית על ידי הפוליטיקאים והפקידים. למשל, במרבית המקרים ככל שהמוסד פועל רחוק מת״א ככה התמיכה בו עולה. בקיצור, תושבי העיר שנושאים בכמעט 30% מנטל המס בישראל, משלמים למדינה בכדי שזו תתמרץ מוסדות לפעול רחוק מהם ככל הניתן (על ״העדפה מתקנת״ או ״אפלייה מתקנת״ בפעם אחרת)!

יותר מכך, שרת התרבות פועלת בגלוי לקדם ״נאמנות בתרבות״, שמשמעותה מניעת התקצוב ממוסדות תחת כל מיני סעיפי ״נאמנות״ כללים. ההצעה מעוררת ביקורת כלפי מירי רגב, אך היא איננה הבעיה, כי אם הסימפטום. ברגע שפוליטיקאים מקבלים את המנדט לחלק את הכסף, חלוקת הכסף הופכת בהכרח פוליטית. זוהי לוגיקה פשוטה. הדרך היחידה לשחרר את האומנות במדינת ישראל משליטתם השרירותית של פוליטיקאים כאלו או אחרים היא לשים קץ למימון הציבורי בתרבות. על מנת שהיום הזה יגיע, אזרחי מדינת ישראל צריכים להבין שאף אחד לא צריך לממן את התחביבים שלהם, מלבד הם עצמם. הכוח שהפקדנו בידיהם של קבוצת פוליטיקאים ופקידים, המאפשר להם לקחת את הכסף שלנו, ולחלק אותו בצורה שרירותית הוא לא מוצדק, לא ראוי, ולא נכון, ועל כן חייב להיפסק.


קרדיט תצלום:
Meireliel
שתף:
 
  • עידו גולדברג

    חבר מערכת, מעצב ומתכנת האתר. סטודנט בתכנית הפכ״מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי-המדינה) באוניברסיטת ת״א ומנהל אופרציה בחברת סטארטאפ ישראלית בשם Spot.IM. ליברל קלאסי, כותב על פילוסופיה ופוליטיקה.