בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פייק-ניוז: ארבעה מיתוסים כלכליים שמספרים לכם כל הז...

פייק-ניוז: ארבעה מיתוסים כלכליים שמספרים לכם כל הזמן

,
לפני שסוקרים אירועים אקטואליים מזווית כלכלית, חשוב לוודא שיש בידינו את ההכרה בעקרונות הכלכליים הפשוטים ביותר. זו נשמעת משימה פשוטה, אך למעשה, שנים של דיס-אינפורמציה ופייק-ניוז מצד עיתונאים "מומחים" ופוליטיקאים, הפכו את המטלה הזו לקשה במיוחד. על כן, חשוב להפריך את השקרים עוד לפני שמתעסקים באמיתות.

"טוב שחלונות נשברים לפעמים"

מן הסתם הכותרת הזו תמוהה לחלקכם. אולם למעשה, שקר החלונות השבורים הוא רק משל לאחד מהכללים הכלכליים העתיקים והשקריים ביותר. את המשל ניסח הכלכלן הצרפתי, פרידריך בסטייה, כבר במאה ה-19, במסגרת חיבורו "מה שרואים ומה שאין רואים". בסטייה מתאר במשל את השתלשלות העניינים מיד לאחר שבעיירה פלונית, שבר פרחח אחד את חלון המאפייה. האופה כעס, ובצדק, שכן נכפה עליו להשקיע סכום כסף בתיקון החלון. אך מיד לאחר מכן, באו תושבי העיירה וניסו לנחם את האופה: "הרי אותו הכסף עכשיו יועבר לזגג, שבתורו ישתמש בו; כך, יעבור הכסף לעוד ועוד ידיים וימריץ את הכלכלה!". תושבי העיר טעו, כמובן, כיוון שאילו החלון לא היה נשבר, יכול היה האופה להשתמש באותו הכסף בדיוק לצרכיו האישיים – לקניית נעליים, למשל. מהו ההבדל בין שני המקרים? אתם ודאי שואלים, ובצדק, שהרי במקרה הראשון יש בידי האופה חלון שלם, וסכום כסף מסוים "זורם" בכלכלה; ובמקרה השני יש לאופה גם חלון שלם וגם נעליים חדשות, ואותו סכום כסף בדיוק זורם בצינורות הכלכלה. כך, הגיע בסטייה למסקנה, שאינה מפתיעה במיוחד, לפיה "הרס אינו רווח".

אולם נראה שרבים מבכירי הכלכלנים ומכתבי העיתונים הכלכליים עוד לא הפנימו מסר פשוט זה. כך, למשל, לאחר אסון התאומים טען הכלכלן האמריקאי הבכיר, פול קרוגמן: "נורא ככל שזה ישמע, אסון התאומים עשוי להועיל לכלכלה"; וגם לישראל הגיעה הגישה ההרסנית הזו: לאחר גל השריפות בכרמל אשתקד, הביע הכתב הכלכלי, אלחנן נעם, בעיתון "גלובס" עמדה ברוח הזויה זו: "גל השריפות הוא חדשות מצוינות לצמיחה במשק". נותרנו חסרי מילים.

"חלוקת כסף לשכבות החלשות היא יעילה כלכלית, מאחר שהן ישתמשו בכסף לצריכה"

לרוב, אלו שטוענים את הטענה הזו כבר הפנימו את הכשל הבסיסי בטענת החלון השבור; אך למרות זאת הם ימשיכו ויתעקשו כי גם שבירת חלון – או במקרה הנדון לקיחת כסף מהעשירים – תועיל לעניים, אף שהכסף יכול היה לשמש את העשירים לצרכיהם האישיים. הם יטענו כי זה נובע מהעובדה הפשוטה, לפיה לעשירים יש די והותר כסף, ולכן הם אינם משתמשים בו לצריכה, אלא לחיסכון, מה שגורם לכך שהכסף "נתקע" אצלם ולא עובר הלאה.

הטעות שלהם נובעת מאי-הבנה יסודית לגבי מהות החיסכון. האמת היא, שבכל חיסכון יש תשואה מסוימת – לא רק מהשקעה בנדל"ן, במניות וכיוצא באלה; במקרים כאלו, אגב, הכסף אכן "זורם הלאה בצינורות הכלכלה", משמש לבנייה וכן הלאה על זו הדרך. גם כאשר אדם "מניח דולרים מתחת לבלטות", יש בכך תשואה מסוימת. כיצד? לצורך העניין, אותו אדם הניח 1,000$ מתחת לבלטות למשך פרק זמן של חודשיים. בראייה כלכלית, מעשיו של אותו אדם לימדו אותנו שהערך שהוא רואה ב1,000$ כעת, נמוך, בפער מסוים, מהערך שיש בעיניו לאותם 1,000$ כעבור חודשיים. אותו הפער בדיוק הוא התשואה; כך, אם יילקחו ממנו 1,000 הדולרים ויינתנו לעניים, לא רק שהחוסך יפסיד את הכסף, אלא שהוא יפסיד גם את התשואה הצפויה מבחינתו. אם כך, הרחבנו את הכלל הקודם, וכעת: "הרס אינו רווח, גם כאשר הוא גורם לצריכה במקום לחיסכון".

"יש לדאוג לאבטלה על ידי פרויקטים ממשלתיים"

מדובר בכשל נוסף. אמנם חלק גדול מהכשל הזה מצוי גם בכשל החלון השבור, שכבר הוסבר, אך יש בו ממד נוסף שראוי להתעכב עליו. הממד הנוסף הוא ההסתכלות על משרות כמטרה בפני עצמה; משרות בשוק חופשי הן דוגמא נקודתית לסחר חליפין שמניב רווח הדדי: העובד נותן את עבודתו ומקבל בעבורה משכורת. כך, שני הצדדים מרוויחים: העובד מעדיף את המשכורת, על פני הזמן והמאמץ שהוא משקיע, וכן להפך. אולם בעבודות ממשלתיות אין הדבר כך. העובד הממשלתי, מצידו, אמנם מעדיף להקריב את הזמן והמאמץ ולקבל בעבורם משכורת, אך לכאורה הוא מקריב לשווא, כיוון שלפחות על פניו אף אחד לא נהנה מעמלו. ראוי לציין כי אלו הדורשים ליצור פרויקטים ממשלתיים מתכוונים לעבודות ממשלתיות שמטרתן היא "לטפל באבטלה"; אולם גם עבודות ממשלתיות נחוצות, עדיף שהיו מסופקות דרך השוק החופשי – כך, ניתן יהיה לוודא שמי שמקבל את השירות אכן נהנה ממנו, ואם לא הוא יעבור למתחרים.

מתוך: סלאח שבתי.

"כדי לחזק את כלכלת ישראל, יש לחזק את התעשיינים והיצואנים על חשבון היבואנים"

לכאורה, היצואנים הם אלו שמחזיקים את הכלכלה. הם מייצרים מוצרים, מוכרים אותם בשוק הבינלאומי, וכתוצאה מכך מזרימים כסף אל תוך הארץ. יבוא, לעומת זאת, מזיק לכלכלה – הוא מוציא את הכסף אל מחוץ למשק. אם כן, התפיסה היא שראוי לחזק את היצואנים – למשל, באמצעות החלשת השקל מול הדולר, כך שהכסף שהיצואנים מקבלים – דולרים – יהיה שווה בעבורם יותר; באמצעות מכסי ייבוא, סובסידיות וכיוצא באלה. התפיסה הזאת מתעלמת מעובדה פשוטה: יבוא וייצוא הם שני צדדים של אותו המטבע. בשביל לייבא, אדם חייב שיהיה לו מטבע חוץ שישמש אותו לקניית המוצרים; בשביל שיהיה לו מטבע חוץ, הוא מחויב לקנות מטבע חוץ מחו"ל בעבור מטבע הפנים, השקל. אותו השקל שיוצא לחו"ל, יכול לשמש רק לקניית מוצרים מהארץ – כלומר, אותו השקל שהשתמשו בו לייבוא מזין את הייצוא. ניתן לראות זאת גם מהתבוננות בנתונים היבשים, לפיהם הקורלציה בין היבוא והייצוא כמעט מושלמת.

קורלציה כמעט מושלמת. קרדיט לגרף: בלוג "דעת מיעוט"

הדוגמאות שהוצגו אינן מהוות את כלל השקרים הכלכליים הנפוצים בציבור, אך הגישה שהוצגה להפרכתם – גישת "מה שרואים ומה שאין רואים" – היא שימושית לאין ערוך בבואנו לבחון אמירות כלכליות. כפי שכתב הכלכלן, פרידריך בסטייה: "הרי לכם כל ההבדל בין כלכלן גרוע לכלכלן טוב: האחד מתרכז באפקט הנראה בלבד, ואילו השני מודע לאפקט הנראה אך גם לאלה שיש לצפות אותם".


אריאל ליכטרמן

תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.