בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ארבע תשובות: הקושיות והחברה הישראלית...

ארבע תשובות: הקושיות והחברה הישראלית

,
בחינה של תפיסת מקומן של הקושיות בליל הסדר, עשויה ללמד אותנו על השינויים הסוציולוגיים שעוברים חלקים מהחברה הישראלית.

אחד המוטיבים המרכזיים בליל הסדר, הוא שאילת השאלות. ואכן, אחת המטרות של חלק מן המנהגים השונים והמשונים של החג, היא לעורר את הילדים להתעניין ולשאול שאלות מכל הסוגים ומכל המינים. החלק המרכזי אשר מביא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר את מרכזיותם של השאלות בפסח, הוא "מה נשתנה". כמו כל טקסט קאנוני, גם ל"מה נשתנה" ניתנו פירושים רבים. במאמר זה ברצוני לבחון את הפירושים השונים אשר ניתנים לקטע זה בימינו ובעבר ומתוך כך לנסות וללמוד דבר או שניים על התרבות האנושית והיהודית בה אנו חיים. ברקע, חשוב לזכור כי אחד הכלים המחקריים לבחינה של תהליכים חברתיים, היא על ידי עיון בפרשנות שאותה החברה מקנה לטקסטים הקנוניים שלה.

שאלה טובה שאלת בני

בשנים האחרונות ניכרת פריחה מבורכת של הוצאת הגדות חדשות עם פירושים אקטואליים. אחת ההגדות המוכרות בז'אנר היא "הלילה הזה – הגדה ישראלית" (הוצאת משרד החינוך, ירושלים 2004), שערכו מישאל ונעם ציון (גילוי נאות – את שניהם אני מכיר אישית). בהגדה זו, מובאים דברי הגות, שירה ומנהגים שונים לצד כל קטע מהטקסט המקורי. ליד הטקסט "מה נשתנה" מופיע הקטע הבא של הסופר מילן קונדרה:

הסיפור אינו מצהיר דבר. הסיפור רק מחפש ומצב שאלות. אני ממציא סיפורים, מעמת אותם אחד מול השני, ובצורה הזאת אני שואל שאלות. הטיפשות של האנשים נובעת מכך שיש להם תשובה להכול. החוכמה של הסיפור נובעת מכך שיש לו שאלה להכול (עמ' 29).

קטע נוסף מופיע באותו המקום מאת הרב סטיב גרינברג:

שאלות הן הפרדוקס התרבותי הגדול: הן מערערות ומחזקות בו זמנית את הנורמות החברתיות. שאלות מביאות לדמוקרטיזציה. נכונות להתמודד עם שאלות מראה על אמון יסודי ברצונו הטוב של האחר. בבסיס החשיבה היהודית נמצאת ההנחה ששום דבר אינו מובן מאליו. אנחנו מרגילים את ילדנו בליל הסדר לשאול, משום שעל ידי שאלה טובה, עריצים נופלים והחירות מושגת. שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב הסביר פעם  מדוע הוא שונא יהודים. הוא אמר: "הם תמיד שואלים למה!" מהסיבה הזאת האלוהים אוהב שאנחנו שואלים 'למה'. באותו רגע שבו אנחנו שואלים שאלה טובה – התורה ניתנת מחדש בסיני (עמ' 30).

המשותף לשני הקטעים הללו, הוא הצבת השאלה במרכז העיסוק תוך דחיית מקומה של התשובה. לדעתם של הסופר קונדרה והרב גרינברג, כפי שהיא משתקפת בקטעים אותם בחרו להציג עורכי ההגדה, חשיבותה של השאלה לא קשורה כלל לתשובה המבוקשת. אדרבא, נראה כי שאלה טובה היא דווקא זו שאין לה תשובה כלל.

הגדה נוספת בה מוצגת מגמה זו של תפקיד השאלות, היא "כלנו מסובים – הגדה לכל המשפחה" (הוצאת קרן תל"י, ירושלים תשע"ד) אשר בנויה באופן דומה לזו הקודמת. בהגדה זו מופיע לצד "מה נשתנה" הציטוט של וולטיר – "יש לשפוט אדם לפי השאלות שלו, לא לפי התשובות שלו." (עמ' 36). רק לשם השוואה, עיינתי בהגדה חרדית שיצאה לא מזמן לזכרו ולעילוי נשמתו של הרב אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי עד לפני כמה שנים. בהגדה זו מופיעים השגותיו של האחרון לגבי ההגדה והיא שונה בתכלית מההגדות אותם הצגתי עד כה. ניתן לראות זאת בבירור מהפירוש שניתן לקטע בו אנו עוסקים:

מה נשתנה- משום ש"והגדת לבנך" משמע תשובה לשאלה… ואף אם אינו מבין מה ששואל, מכל מקום צריך שיהיה אכפת לו מהשאלה וירצה תשובה (ישא ברכה, הוצאת תבונה, עמ' 65).

נראה כי פרשנות זו של הרב אלישיב דווקא מעלה על נס את התשובות ורואה בקושיות אמצעי להעלאת סקרנותו של הילד לשמוע את התשובות – סיפור יציאת מצאים. אין ברצוני להלאות אתכם בהגדות נוספות בהן מופיעה התפיסה לפיה השאלות הן המרכז, אך נראה כי באמת מדובר בפרשנות רווחת מאוד בזמננו. מה המשמעות של תפיסה זו? מה מקורה? והאם היא הייתה תמיד?

מה נשתנה ב"מה נשתנה"?

המשנה במסכת פסחים אשר דנה באופן עריכת הסדר קובעת:

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (מסכת פסחים, פרק י' משנה ד').

לפי תחילת המשנה נראה כי אכן השאלות עצמן הן מרכזה של "מה נשתנה", ובאמת ניתן לחזק את הפרשנות הזו על ידי הגמרא הדנה במשנה זו:

תנו רבנן: חכם בנו – שאולו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה (מסכת פסחים קט"ז ע"א, הפיסוק על פי מהדורת שטיינזלץ)

הגמרא פוסקת כי שאילת השאלות בליל הסדר היא חובה שאין דרך להתחמק ממנה – גם אם הבן לא מספיק חכם בכדי לשאול שאלות, אז האישה חייבת לשאול. אם גם האישה לא יכולה לשאול, אז עורך הסדר חייב לשאול את עצמו. לבסוף הגמרא קובעת כי אפילו אם שני תלמידי חכמים, אשר יודעים את כל ההלכות הנוגעות לפסח ואת סיפור יציאת מצרים ישר והפוך, עורכים ביחד את הסדר, חובה עליהם לשאול אחד את השני שאלות.

אם כן, נראה כי שאילת השאלות כשלעצמה היא החשובה, ולא מתן התשובות לשאלות, דבר אשר מתיישב עם הפרשנויות של ההגדות החדשות שהצגתי. אך אם רק נעיין בסופה של המשנה המדוברת נבין מה הייתה המטרה הראשונית בשאילת השאלות:

ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה.

כלומר, שאילת השאלות היא אך ורק כלי דידקטי שנועד לעורר את הסקרנות של משתתפי הסדר. המטרה האמיתית של שאילת השאלות היא מתן מוטיביציה לכלל המשתתפים להקשיב לסיפור יציאת מצרים, מבלי להשתעמם או להירדם. טענה זו חוזרת על עצמה ומובנת בצורה טובה יותר אם נשים לב לקונטקסט בו מופיע "מה נשתנה" בהגדה. "מה נשתנה" מופיע בתחילת החלק שנקרא – "מגיד", שכל תפקידו הוא סיפור יציאת מצרים ועיון במשמעות החג. על כן, ברור כי שאילת השאלות אינה מטרה כשלעצמה, אלא רק כלי חינוכי באמצעותו מובא סיפור יציאת מצריים.

אם כן, מדוע הגדות חדשות שמופנות לקהל הרחב משנות את תפקידם של השאלות? נראה לי כי התשובה היא השינוי התרבותי שהחברה הישראלית, ובתוכה חלקים מהציונות-הדתית, עוברת כחלק מהשתלטות התרבות הפוסט מודרנית שלדידה אין אמת כלל. יצא לי לנהל לא מעט שיחות וויכוחים בנושאים שונים וכמעט תמיד הוויכוח מסתיים במשפט "זו דעתי, וזו דעתך", או "כל אחד והאמת שלו". נראה שכיום יש  קונצנזוס כי על השאלות הגדולות אין באמת תשובות. עוד יותר, קיימת רתיעה מהעמדה שגורסת כי קיימת אמת הניתנת להשגה. יהודה עמיחי ביטא חשש זה באופן יוצא מן הכלל בשירו "המקום שבו אנו צודקים":

"מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת,כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב."

בהתאם לכך, ניתן להבין מדוע עורכי ההגדות המודרניות שהזכרתי בחרו להשמיט את מטרתה המקורית של שאילת השאלות, והיא התשובה, ולהעלות את קרנה של עצם שאילת השאלות. לדעתם, ולדעת רבים מהחברה הישראלית, התשובות בימינו אינן מן האפשר והן אף מסוכנת. זאת, כיוון שהתשובה לעולם לא יכולה להיות חד משמעית וניתנות לה פרשנויות שונות ואמיתות שונות. התשובה כאמור, היא יחסית ומשתנה ועל כן, אין היא יכולה להיות העיקר וכל שנותר הוא להדגיש את פעולת השאילה עצמה, והורדת חשיבותה של התשובה.

המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות – מחשבה בעקבות האבחנה הסוציולוגית.

אני מניח שקוראים רבים דווקא יסכימו עם שינוי המגמה ועם הפרשנות החדשה המסתמנת. לדעתי, מעבר לעיוות הפרשני, מדובר בתפיסה מוטעית פילוסופית, בעייתית פסיכולוגית ומסוכנת פוליטית. מכיוון שקצרה היריעה מלדון בשלושת האספקטים הללו ורבים וגדולים ממני כבר דשו מכל היבטיה, ברצוני רק להציע קו מחשבה מסוים בהקשר זה.

מבחינה פילוסופית ניתן להעלות טיעונים ספקניים כאלו או אחרים אשר מערערים על היכולת שלנו להגיע לאמת בנושא מסוים. במידה ומגיעים למסקנה כי אין ביכולתנו להגיע לכל אמת, נובע מכך שאין יותר טעם אינטלקטואלי לשאול בכלל שאלות. אפשר לטעון, לכל היותר, ששאילת השאלת ומתן התשובות הוא ניסיון לבניית נרטיב אישי, אך אין בינו לבין האמת דבר, ומעמדה קורס כאשר הפעולה המחשבתית הופכת לעיקר.

כאן אנו מגיעים לאספקט הפסיכולוגי. נראה כי בניית הנרטיב המומצא לא מספקת מבחינה פסיכולוגית. ניסיון לפיתוח פילוסופיה כזו נעשה על ידי אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס". הספר נפתח במשפט המפורסם "בעיה פילוסופית רצינית יש רק אחת: ההתאבדות" (תרגם: צבי ארד, הוצאת עם עובד, תל אביב 1978, עמ' 13). כמובן שגם כאן קצרה היריעה מלדון בהגותו של קאמי אך בתמציתיות ניתן לסכם את טענתו המרכזית בכך שעל האדם להפנים את חוסר המשמעות האובייקטיבית לחייו, אך הוא מוכרח לחיות את חייו כאילו הם בעלי משמעות. כך למשל קאמי מתאר את סיזיפוס, אותו דמות מהמיתולוגיה היוונית אשר נידון לסחוב אבן כבדה במעלה ההר וכאשר הוא מגיע לראשו היא מתגלגלת מטה וחוזר חלילה, כאדם מאושר אשר מצא משמעות בחייו:

אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר-ערך. כל גרגר באבן הזו, כל הבהוב מינראלי של הר זה סטוף-הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר (שם, עמ' 131).

על אף הפלפול היפה ספרותית ואינטלקטואלית, נראה כי שום אדם נורמאלי לא יקבל את התזה הזו, ובמידה וזו תהיה תשובתו היחידה לשאלה "מדוע לא להתאבד?" תראה האופציה של התאבדות סבירה בהחלט (יש הטוענים כי מותו של קאמי מתאונת דרכים הייתה בכלל התאבדות). ברוח דברים אלו, כותב פרופסור אסא כשר בפרק הראשון של ספרו "ספר קטן על משמעות החיים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2002, עמ' 23-24):

שאלת משמעות החיים אינה שאלה מדומה, גיבוב מילים המעמיד פנים של שאלה. שאלת משמעות החיים גם אינה שאלה ספקנית, שהיא אתגר בלבוש שאלה. שאלת משמעות החיים היא שאלה אמיתית ויש לה תשובה. מהי התשובה, מאין היא באה ולאן היא הולכת, זאת נראה בהמשך. כאן חשוב להכיר בעצם קיומה. לא מעטים מן העוסקים במחשבה הקרויה "פילוסופית" כי לא התשובה היא עיקר, אלא השאלה. ברוח זו הם מתפעלים מסימן השאלה, מתרפקים עליו, משתבחים בו, אולם לטעמנו העיקר נעלם מעיניהם והוא, שכל שאלה אמיתית מזמינה מאמץ למצוא לה תשובה טובה. שאלה אמיתית, כמוה כבעיה אמיתית. ככל שאפשר להתפעל מהופעתה, לעולם אין היא אלא מחציתה של התמונה המלאה. מחצית אחת עשויה מהבעיה, המחצית שניה חייבת להיות עשויה מפתרון. מה שמצטייר כבעיה שאפשר לעסוק בה, בלי לטרוח על פתרונה, אינו בעיה אמיתית.

כך נראה כי פרופסור כשר עוסק גם הוא בחשיבות שאילת השאלות אך ממקם אותה לצד מתן תשובה קונקרטית, כי גם אם התהליך שעובר האדם חשוב ומשמעותי, הוא חסר ערך בלא התשובה. לכן, אין זה מתקבל על הדעת להציב את השאלות במרכז כחלק מהניסיון ליצור נראטיב אישי-סובייקטיבי.

אסיים ברעיון יפה ששמעתי מפי הרב חנוך בן פזי, ראש ישיבת עפולה. הרב פזי טוען שגם אם נקבל את הרעיון שפסח הוא חג שאילת השאלות, יש לשים לב לכך שמיד עם צאת החג אנחנו מתחילים את ספירת העומר – הספירה עד שבועות – חג מתן תורה. משמעות הדבר היא שיש מקום לשאלות בלוח השנה היהודי – אך הן מוגבלות בזמן וקשורות בקשר הדוק לתשובות.

 


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.