‎קורא‫/‬ת‫:‬

בדיית האוטוקרטיה של נתניהו ותבוסת השמאל...

בדיית האוטוקרטיה של נתניהו ותבוסת השמאל

,
ההתייחסות אל נתניהו בתור רודן פוגעת ביכולת להביא אלטרנטיבה שלטונית. השמאל עיוור לאלקטורט שבוחר בנתניהו באופן כמעט מעליב, ולא מעמיד חלופה בצורת רעיון, מפלגה או מנהיג; השמאל מוותר על הקלפי.
image_printגרסא להדפסה

לאור ההודעה הדרמטית-מיוחדת של נתניהו, שבמידה רבה הייתה יותר מאכזבת מאשר מיוחדת או דרמתית,  הכזיבה במיוחד את אנשי התקשורת; אולי כי הם לא הוזמנו אליה, אולי כי סקופ גדול לא יצא ממנה, ואולי בגלל שהם לא אוהבים את נתניהו באופן לא בריא.

חוסר החיבה האובססיבית כלפי נתניהו, שכתבו עליה כבר רבים אשר היו נבונים יותר או נבונים פחות, היא אולי אחד הגורמים המובילים שמביסים את השמאל שוב ושוב. השנאה לנתניהו, אשר קשה להגדיר בתור מדיניות אלא יותר כתופעה פסיכולוגית-דמוקרטית, גורמת לשמאל לראות את נתניהו באור גדול ומסנוור; לפיהם, הנה שבה וחזרה מלכות ישראל, משום שנתניהו הצליח להמליך עצמו למלך. ולא סתם מלך קיסר, עריץ, רודן.

את תפיסת נתניהו בתור אוטוקרט נבזי ניתן למצוא בכל מקום: אביב גפן טען שגידלנו עריץ, אהוד ברק השווה את נתניהו לרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו, ולאחרונה גם יצא לאור סרטון בן כמה דקות, בו רוגל אלפר מוצא לנכון  לכנות ולאפיין את מסיבת העיתונאים האחרונה של נתניהו בתור "רודן שמוסר הודעה לאומה". והנה, שוב, נציגי השמאל מחבלים בעצמם עקב הגזמה פרועה בתפיסת מעמדו השלטוני של נתניהו.

אולם, את נתניהו אפשר להחליף בבחירות הקרובות, הכל תלוי במספר האנשים שיחליטו להצביע למפלגת הליכוד ולא למפלגות אחרות, כמו גם הנכונות של מפלגות לשבת עם נתניהו בקואליציה. אלו הם חוקי המשחק, והם עומדים על כנם באיתנות. כלומר, בעקרון, השמאל יכול לנצח כל עוד יצליח להעמיד מתמודד מוצלח מספיק, שיסחוף את ההמונים להצביע לו ולא לנתניהו, כפי שעשו זאת ברק ואולמרט.

אולם, ההצלחה הפונדמנטלית של נתניהו בשמירה על שלטונו בדרך דמוקרטית, היא זו שמוציאה את השמאל מדעתו; במקום לבחון את צעדיו, את רעיונותיו, את מפלגותיו ואת מנהיגיו, ומתוך כך להגיע למסקנות נבונות ופרגמטיות לגבי שיטת הפעולה הדמוקרטית השמאל מתחמק מכשלונותיו ומפיל אותם על נתניהו. השמאל לא רואה את עצמו בתור הצד המפסיד, אלא את נתניהו בתור הצד שלא מנצח בדרכי המשחק הלגיטימיות. הרי אם השמאל היה רואה בנתניהו מנהיג אשר נבחר על ידי אלקטורט באופן דמוקרטי ולגיטימי, לא היינו קוראים חדשות לבקרים על היהפכותו של נתניהו לרודן. מתמודד פוליטי אשר אפשר להחליף במידה ואין הסכמה עם דרכיו. אולם, השמאל לא מתמודד מול נתניהו בזירה של הדמוקרטיה הייצוגית, אלא בדרכים עקיפות – תקשורת, פלילים, פקידי משפט ועוד. בין אם נתניהו יואשם ובין אם לאו, השמאל לא מקווה לנצח אותו בבחירות – אלא להכניסו לכלא, או לפחות לגרום להתפטרותו.

ההתייחסות אל נתניהו בתור רודן פוגעת ביכולת להביא אלטרנטיבה שלטונית, בעיקר משום שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה טמונה בכך שהשמאל עיוור לאלקטורט שבוחר בנתניהו באופן כמעט מעליב. הרי אלו שבחרו בנתניהו יודעים שהם אלו שהפכו אותו לראש הממשלה, והם יודעים שבלעדיהם נתניהו יוחלף. כלומר, האלקטורט של נתניהו יודע שנתניהו הוא מנהיג לגיטימי ולא רודן, עריץ או קיסר; מצביעי נתניהו לא הכתירו אותו למלך, הם לא רוצים להפסיק להצביע לו. להפך, הם רוצים להמשיך להצביע, הם לא מעוניינים בשינוי מוסדי בכוחו של נתניהו, באופן שממיר אותו מראש ממשלה לנסיך מלכות ישראל. לפיכך, כאשר השמאל מגנה את שלטונו של נתניהו וממסגר אותו כבלתי לגיטימי, הוא גם גורם בכך לאלקטורט שבוחר בנתניהו להיות בלתי לגיטימי גם כן. החנופה שמנסות מפלגות השמאל להפגין כלפי מזרחים, מסורתיים, דתיים ועוד ציבורים שנתפסים בתור האלקטורט הטבעי של נתניהו לא עוזרת, משום שמצביעי נתניהו לא בוחרים בו משום שהם מזרחים, מסורתיים, דתיים או אילו הן תכונות סקטוריאליות – הם מצביעים לו כי הוא גם תואם את אינטרסים שלהם וגם רואה בהם את מקור הניצחון שלו – הדמוקרטי והלגיטימי.

הסיבה השנייה מגולמת בטענה כי תפיסת נתניהו בתור רודן שיש להחליפו שלא דרך הקלפי פוגעת באופן ריאלי בדרך הזמינה ביותר להחליף את נתניהו – דרך הקלפי –בין אם משמאל, מימין או ממפלגתו שלו. השמאל, אשר מקדיש את כל כוחו לביקורת תקשורתית, משפטית ומשטרתית כנגד נתניהו, מזניח את ההתמודדות על האלקטורט הישראלי. משום כך, מפלגת העבודה מחליפה מנהיג כמעט בכל שנה, ישנם איחודים ופיצולים, מפלגות חדשות עולות ונופלות שוב ושוב, וטקס הזיכרון לרבין הפך למעין התרפקות על מה שהימין חולל לשמאל, פעמים רבות באופן מוקצן, אמוציונלי ולא צודק. כך, השמאל לא מעמיד חלופה בצורת רעיון, מפלגה או מנהיג; השמאל מוותר על הקלפי.

לאור זאת, אין פלא שהאלקטורט השמאלני מזניח את הרציונליות שבה התגאה והחל לפנות למשיחים כמעט שרירותיים כמו גנץ. אין פלא אפוא, שהאלקטורט הימני מרגיש מותקף ואף חרד לשלטונו, מתוך תחושה שלא מנסים להחליפו דרך הקלפי אלא להפילו בדרכים אחרות. הדרכים האחרות האלו עלולות ליצור תחושת רדיפה קשה, אשר גורמת למצביעי הליכוד להמשיך ולהצביע לנתניהו בפריימריז, ולמצביעי הימין להצביע הליכוד בבחירות הכלליות, מתוך אמונה כי העיקר הוא לא להתרסק מול התקשורת והפקידים. מנהיגים ימניים אחרים מבינים גם הם שאין להם אין סיכוי מול נתניהו. זאת, משום שהשנאה כלפיו גרמה לו להיות הפרסונה שמגנה על הימין מפני הממסד, אשר נתפס בתור שמאלני ועוין לאלקטורט הימני, בצדק או לא בצדק.

כך, באופן אירוני, נתניהו ממשיך את שלטונו, ואם לא יקרה משהו דרמטי באמת, כנראה שימשיך לכהן כראש ממשלה לאחר הבחירות הקרובות. אם השמאל רוצה אלטרנטיבה, אפילו אלטרנטיבה ימנית אחרת, אין עליו לראות בנתניהו רודן. נתניהו אינו רודן, אלא מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי במדינה דמוקרטית. לפיכך, ניתן להחליפו כל הזמן. כל עוד השמאל יזכור זאת וינסה לנצח באמצעות הנהגה אמתית ורעיונות קונקרטיים, מערכת הבחירות תהיה קשובה, סבלנית, רציונלית ויציבה יותר, ותוביל לגיוון בהנהגה הישראלית בדומה לגיוון בהנהגה האמריקאית. ישיבה וצפייה לכתב אישום איננה הדרך.


דריה שלייפר

מנהלת תוכן באתר. בעלת תואר ראשון במדע המדינה וסטודנטית לתואר שני. כותבת על פילוסופיה פוליטית, ציונות ואידאולוגיות.