בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בזכות האדם מן השורה: מי מפחד מדמוקרטיה?...

בזכות האדם מן השורה: מי מפחד מדמוקרטיה?

,
במאמרו "בזכות האריסטוקרטיה", טוען דני אורבך כי דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים, המסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. בתגובה זו שגיא ברמק מסביר מדוע אינו שותף לחששותיו של אורבך והיכן לטעמו הוא מבלבל, מגזים או סתם מגלה אופטימיות נטולת הצדקה כלפי היסוד 'האריסטוקרטי' שבשמו הוא כותב.

לעיתים רחוקות בלבד ייתקל הקורא בדברים מפורשים הקוראים לשים סייג לכוחו של השלטון הדמוקרטי. לעיתים רחוקות עוד יותר ימצא הקורא מסר ברור בזכות הגדלת עוצמתן של אליטות לא נבחרות, ״אריסטוקרטיה״, אם נשתמש בלשון המאה ה-18. והנה שתי הקריאות גם יחד הופיעו בצורה בהירה ומזוקקת במאמרו של דני אורבך שזכה לכותרת ההולמת – ״בזכות האריסטוקרטיה״. נאמר כבר עתה: לזכותו של אורבך יש לציין כי תמיד מעניין לקרוא את דבריו. כתיבתו נעימה, מסקנותיו מאתגרות וחשוב מכך – עצמאותו האינטלקטואלית מעוררת הערכה. הוא לא מהסס לחבוט בשמאל, כשהשמאל דורש חבטה הגונה, והוא אינו שייך לאותו עדר של חסידים שוטים הרואים בכל ימני פאשיסט ובנתניהו, למרות ביקורתו עליו, כמחָרבה של מדינת ישראל. דבריו האחרונים אומנם אינם משכנעים, אך לפחות אינם משעממים. הבה נבחן אותם יותר לעומק.

את הטענה של אורבך ניתן לתמצת בקצרה באופן הבא: הימין ״הפופוליסטי-ביביסטי״ מבטא חוסר הבנה עמוק בדבר טיבו של המשטר הדמוקרטי. ומה בדיוק הימין אינו מבין? בפשטות: הוא אינו ער לכך שהדמוקרטיה המודרנית ״איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים״. ומהם אותם מוסדות אריסטוקרטים? מדובר באליטות לא נבחרות, בין אם אלה עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, המסוגלות לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. כאחרים בשמאל, אורבך חרד מההמון הדמוקרטי שכן ״משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות״. בהתאם, ועל מנת למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, הוא קובע כי ״כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק״. נכון, הוא מסייג את דבריו וכותב שאסור שהאליטות האריסטוקרטיות תהינה חזקות מדי, פן תדרדר המדינה "לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית״. אולם, מדינה דמוקרטית נטולת אליטות לא נבחרות, הוא מוסיף, "עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית״.

מהי אפוא הבעיה בדבריו של אורבך? האם אין סכנה מוחשית מפני עריצותו של הרוב? האם אין זה  ברור שדמוקרטיה נטולת איזון אינה רעה פחות מכל משטר נטול איזונים אחר? האומנם אין ממש בחשש מפני החלטות פוליטיות שרירותיות וניצול לרעה של כוח עממי? באמצעות דברים שיובאו להלן אנסה להסביר מדוע אינני שותף לחששותיו של אורבך והיכן לטעמי הוא מבלבל, מגזים או סתם מגלה אופטימיות נטולת הצדקה כלפי היסוד "האריסטוקרטי" שבשמו הוא כותב.

1. הבלבול: דמוקרטיה ליברלית איננה צורת המשטר הלגיטימית היחידה

הבה נתחיל מהבסיס. באופן מפתיע, אורבך לא מספק במאמרו הגדרה למשטר הדמוקרטי. הוא מציין אומנם כי להבדיל ממשטרים השואבים את ריבונותם מהמסורת או מחסד האל, משטרים דמוקרטיים שואבים את ריבונותם מ"רצון העם", אך ברור כי אין די בהבחנה הזו למטרתנו. עלינו להגדיר תחילה כיאות מהו משטר דמוקרטי, שכן בלעדי הגדרה ברורה שכזו לא נוכל לדון בהבחנה מרכזית ושנויה במחלוקת שאורבך מבצע במאמרו: ההבחנה שבין משטר דמוקרטי־ככזה (שממנו הוא חושש) ובין משטר דמוקרטי־ליברלי (שבו הוא מצדד).

ובכן, משטר דמוקרטי, כמו שאני מבין אותו, הוא קודם כול ולפני הכול משטר שבו הממשל שואב את סמכותו מהסכמתו החופשית של רוב ציבור האזרחים הניתנת לפרק זמן מוגדר ומוגבל. היות והדגש כאן הוא על ״הסכמה חופשית״, עלינו לשאול מהם התנאים המינימליים להתגשמותה? כתשובה לכך, אנו יכולים למנות את המאפיינים הבאים כמאפיינים הכרחיים לקיומו של משטר דמוקרטי:

  • היעדר אלימות פוליטית. קיומה של אופוזיציה פוליטית חפה מאיומים, הטרדות, התנכלויות ורדיפות.
  • קיומו של חופש ביטוי, התארגנות, תנועה וזכויות בסיסיות לקניינן. וכהשלמה: היעדר מונופול של השלטון על אמצעי התקשורת, מערכת החינוך ואמצעי המחייה.
  • קיומה של הזכות להליך הוגן.

 

במילים אחרות, בכל קהילה פוליטית שבה סיעות פוליטיות שונות המתחרות אחת בשנייה חופשיות להתארגן, להתבטא, להתדיין, להתווכח ולשכנע את ציבור האזרחים בשעה שהן חפות מאלימות, הטרדות, איומים, איסורים שרירותיים ומגבלות נטולות הצדקה, שם נוכל לומר כי מתקיימת דמוקרטיה.

מההגדרה שסיפקנו לדמוקרטיה עולה כי כל משטר דמוקרטי הוא במובן מסוים גם משטר ליברלי, שכן לא יכולה להתקיים דמוקרטיה היכן שהזכות לחיים וביטחון, חופש הביטוי וההתארגנות ומוסד הקניין אינם נשמרים. בתנאים שכאלה, מובן, הסכמה חופשית של רוב הציבור פשוט לא יכולה להתגבש. אולם זהו בלבול חמור לטעון שבגלל שהמכניזם הדמוקרטי מניח את קיומן של אי־אלו חירויות ליברליות הקודמות לו, הדמוקרטיה הלגיטימית היחידה היא דמוקרטיה ליברלית. למעשה, זוהי עמדה אבסורדית, שכן המכניזם הדמוקרטי הוא מכניזם המאפשר גם לעמדות שאינן ליברליות, למשל עמדות שמרניות, סוציאליסטיות, דתיות או קומוניסטיות להתמודד על ליבו של הבוחר. דמוקרטיה יכולה אומנם להיות דמוקרטיה ליברלית, אך באותה המידה היא יכולה להיות גם דמוקרטיה שמרנית או דמוקרטיה סוציאליסטית ("סוציאל־דמוקרטיה"). בדיוק בגלל שאין הסכמה בדבר טיבו, פשרו ומהותו של ״הליברליזם״, אנחנו עורכים בחירות. לבוא ולטעון כי הדמוקרטיה הלגיטימית היחידה היא דמוקרטיה המסורה לקידומן של זכויות אדם, כפי שעושה אורבך, זה פשוט להגניב דעה קדומה פרטית ולרומם אותה לדרגה של תנאי פוליטי הכרחי. לו הקהילה הדמוקרטית שלנו תחליט כי היא בוחרת לאמץ מדיניות שמרנית בתחומים שונים (נאמר איסור על הפלות) בשעה שהדרך לשינוי מדיניות עתידי נותרת פתוחה, היא עדיין תהיה דמוקרטית. כזכור, אורבך גרס כי דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים. זה בהחלט יכול להיות. אך מה אם איננו חושקים בדמוקרטיה ליברלית כפי שמבין אותה אורבך?

2. ההגזמה: טיבה של ״העריצות הדמוקרטית״

כפי שכבר צוין, אורבך גורס כי ״משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות״. דא עקא שהוא אינו מפרט על אודות צורתה של העריצות הדמוקרטית שממנה עלינו לחשוש. ייתכן שאורבך חושש מכך שהסרת כל הבלמים האריסטוקרטיים תוליך לכדי שלטון מוחלט, אך עד כה ההיסטוריה דווקא מראה כי לצורות העריצוּת והשעבוּד הנוראיות ביותר היו אחראיים דווקא מיעוטים שתפסו בכוח את השלטון ואשר חיסלו את המכניזם הדמוקרטי, ולא רוב דמוקרטי שאיבד את הצפון. כך קרה, אחרי הכול, לא רק בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, אלא גם בספרד של פרנקו ובאיטליה של מוסוליני. אומנם יש לא מעט דוגמאות היסטוריות לרוב שמשל בצורה טיפשית ומעוררת מחלוקת, וקורות חייהן של הדמוקרטיות העתיקות )שהיו דמוקרטיות ישירות( כללו, אם נשתמש בלשונו של ג'יימס מדיסון, מיתות אלימות, אך אין אף דוגמה אחת למקרה שבו רוב דמוקרטי בעידן המודרני החליט לשים קץ להליך הדמוקרטי. אזהרות יש למכביר. דוגמאות אמפיריות אין.

בנקודה זו חשוב להוסיף כי כאשר אלכסיס דה־טוקוויל או ג'ון סטיוארט מיל הזהירו מפני עריצות הרוב, הם לא חששו מכך שהרוב ישים קץ למשטר הדמוקרטי. הם חששו בראש ובראשונה מקונפורמיות, מכניעה לדעת הרוב, מצמצום שדה הראייה של הציבור בגלל עולה של הדעה הרווחת ובקצרה – מדיכוי הרוח. כשטוקוויל כתב "שבעמים דמוקרטיים יש לו לציבור עוצמה מיוחדת במינה, שאומות שבהן האריסטוקרטיה שלטת אף לא יכלה לציירה לעצמן. אין הציבור משדל אחרים לקבל את אמונותיו אלא הוא כופה אותן הר כגיגית במין לחץ כביר של הכלל על בינתו של כל פרט ופרט", הוא לא חשש מגולאגים או מרדיפות פוליטיות אלא ממציאות שבה "הדעה המשותפת" תהפוך כעין דת. הנימוקים הללו לא היו משכנעים עוד בשעתם (מיל יצא נגד הקונפורמיות הוויקטוריאנית בשעה שתרבות זו עברה לנגד עיניו שינויים כבדי משקל וטוקוויל, באופן דומה, נטה להשטיח את הציבור האמריקאי בתארו אותו כעדר), אם כי ברור שניתן להתווכח על כך.  כך או כך, לא נראה שמֵעריצוּת שכזו חושש אורבך.

למרות השימוש החוזר במאמר במילה "עריצות", נראה שמה שמפריע לאורבך זה לא הסיכוי לעריצות פוליטיות, גם לא החשש מפני עריצות הרוח. מהדוגמאות השונות שהוא מפזר במאמרו אנחנו רשאים להסיק כי מה שהוא ירא מפניו באמת זה משרירותיות השלטון: "מתחשק לוויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה!"

הבה נשים בצד את ההקבלה הלא נכונה (שגם אורבך מודה בה) בין ישראל לטורקיה ונתמקד בראשונה. המשטר הדמוקרטי הישראלי רחוק אומנם מלהיות מושלם, אך הוא איננו משטר שרירותי. לא זה המקום לפרט על אודות הליך החקיקה הסדור הקיים בישראל אך כן נציין את המובן מאליו: לא כל מה שנתניהו או רגב רוצים בו – מתממש; לא חסרים דברים שחברי כנסת פרטיים רוצים לקדם אך אינם מצליחים, וזה נכון גם לגבי הממשלה ככלל. והסיבות לכך ברורות: ממשלות דמוקרטיות הן ממשלות קואליציה. ככל שהצעת חוק ספציפית תהיה רדיקלית יותר, כך מתמעטים האנשים ומתמעטות הסיעות שתסכמנה לתמוך בה. וזאת מבלי לומר דבר על השכל הישר של הפוליטיקאים שלנו, הרחוקים מלהיות כסילים נטולי גבולות.

אין כמובן גבול לדמיון הפרוע שלנו או ללוגיקה הטהורה. לוגית, ואם נשתמש בדוגמה של אורבך, מירי רגב יכולה להחליט שמשרדה יתמוך רק באומנים החברים במרכז הליכוד. לוגית, רגב יכולה להחליט שמשרדה יתמוך רק בתיאטרון של החברה הכי טובה שלה או רק בשגיא ברמק. לוגית, חזירים יכולים לעוף. השאלה אפוא לא צריכה להיות מה יכול לקרות לוגית אלא מה סביר שיקרה? האם סביר שמירי רגב תתמוך מתקציבה רק בחברי מרכז הליכוד? קשה לי להאמין שאורבך מאמין בהיתכנות של תרחיש כזה.

כל זה לא בא להכחיש ששרים וממשלות יכולים לקדם מדיניות שנויה במחלוקת, נאמר סגירת החוג ללימודי מגדר. אך החלטה שכזו אינה שונה מכל החלטה שנויה במחלוקת אחרת שממשל נבחר יכול לקבל – החל באיסור על חבישת בורקה, דרך פלישה לווייטנאם או סבסוד דירות לזוגות צעירים בתוכנית לוטו דוגמת 'מחיר למשתכן', וכלה בהחלטה לספח את רמת הגולן. הנקודה היא זו: כל עוד ההליך הדמוקרטי פתוח; כל עוד שום דבר לא מונע מכנסת עתידית לבטל את האיסור על קיומם של לימודי מגדר, החלטה מן הסוג הזה יכולה להיות מצערת, אך אין היא לא דמוקרטית.

3. האופטימיות: על טיבו של היסוד ״האריסטוקרטי״ בישראל

על כתפי היסוד האריסטוקרטי שבשבחו מדבר אורבך, כלומר על כתפי האליטות הלא נבחרות (שופטים, יועצים משפטיים ועובדי מדינה), מוטלת אחריות רבה. עליהן "לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם".

למקרא הדברים הללו, לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של ויליאם פ. באקלי, שגרס כי היה מעדיף למסור את השליטה על הממשל האמריקאי ל־400 האנשים הראשונים המופיעים בספר הטלפונים של בוסטון, מאשר לידי חברי הפקולטה של אוניברסיטת הרווארד. שלא כמו באקלי, שנטה לשים את מבטחו באדם מן השורה, בשיקול דעתו וכיוצא בכך בנבחריו, נקודת המוצא של אורבך היא קיומה של אליטה לא נבחרת אחראית ויציבה, להבדיל מאליטה נבחרת שהיא גחמתית וקפריזית. הבחירה במילים חשובה. שכן באותה מידה יכולנו לטעון כי האליטה הלא נבחרת הינה צרת מוחין, קנטרנית, ודואגת בראש ובראשונה לאינטרס הפרטי שלה (כפי שאכן לימדה אותנו תיאורית הבחירה הציבורית), בשעה שהאליטות הנבחרות שלנו דווקא קשובות, מתונות וזהירות (כפי שאכן הראה לנו, לטוב או לרע, בנימין נתניהו, שהחליט למרות קיומו של לחץ ציבורי להימנע ממבצע צבאי נרחב בעזה), גם אם אינן מושלמות. אבל לא רק שאורבך נופל לתיאור ורוד מדי של "שומרי הסף" הלא נבחרים שלנו ולתיאור אשר מחמיר מדי עם נבחרי הציבור שלנו, הוא מתעלם לחלוטין מהתרבות הפוליטית הישראלית, תרבות שמנעה, בין היתר, את מינויה של גאונה דוגמת רות גביזון לבית המשפט העליון.

יתרה מכך, אורבך מתעלם מכך שבשם הדאגה ל"כללי המנהל התקין" האליטות הלא נבחרות שלנו מקדמות אג'נדות פוליטיות. הן אינן ניטרליות מבחינה פוליטית והן מעולם לא ראו עצמן כניטרליות. זה לא שאין בנמצא פקידוּת מקצועית טובה, המבינה שעליה לשמש ככלי עזר לנבחרי הציבור, אלא שיש פקידוּת לא מבוטלת שחושבת שההשגחה הטילה על כתפיה משימה היסטורית – לשמור לא רק על ההליך הדמוקרטי שלנו, אלא גם על "הדמוקרטיה המהותית", וזאת בשמם של "עקרונות על" הנהירים רק להם, למרות שאף אחד לא הסמיך אותם לכך.

***

בשלב מסוים במאמרו מזכיר אורבך את האבות האמריקאים המייסדים. "רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית", כתב, "פחדו מאוד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי)". יהיה זה אפוא רק הולם אם נסיים את דברינו עם מי שהוא בעיני גדול האבות האמריקאים המייסדים, תומס ג'פרסון. כפי שכבר ציינתי במקום אחר, ג׳פרסון הבין כי בדמוקרטיה המזור היחיד לרוב שאינו נאור הוא לא חיזוק "היסוד האריסטוקרטי" ברוח דבריו של אורבך, כי אם רוב נאור. כפי שציין באחד ממכתביו:

איני מכיר מחסה בטוח לכוחות האולטימטיביים של החברה מלבד האנשים עצמם; ואם אנו חושבים שאינם נאורים מספיק בכדי להפעיל את כוחם בשיקול דעת, הפתרון אינו לקחת מהם אותו, אלא ליידע את שיקול דעתם באמצעות חינוך.

שנית, ג׳פרסון חזה והזהיר מפני התעצמות כוחם של גופים לא נבחרים, ובראש ובראשונה מפני התעצמות כוחה של הרשות השופטת, כלומר ממציאות שבה זו תהפוך לרשות העליונה על פני יתר רשויות השלטון. כך ג׳פרסון:

זה זמן רב שאני מחזיק בדעה – ומעולם לא היססתי להביעה… שזרע חורבנה של הממשלה הפדרלית שלנו טמון במבנה של רשות המשפט הפדרלית. זה גוף שאינו אחראי בפני איש וכמו כוח המשיכה, גם הגוף הזה פועל בלא הפוגה, יום וליל, ומגביר את כוחו טיפין־טיפין, קצת היום ועוד קצת מחר, מתקדם כגנב בצעדי חשאין ומתפרס על פני כל שדה השלטון, עד אשר תיגזלנה כל סמכויות המדינות.

ג׳פרסון אף דרש מן הקונגרס לעמוד על כך שדוקטרינות מסוימות של בית המשפט הינן מנוגדות לחוקה, ולא היסס לקבוע כי ייתכן שיהיה צורך להרשיע ולהדיח אחדים מהשופטים:

ואם לאחר מכן ישובו השופטים ויאמצו את תורות הכפירה הללו, אז נרשיע ונדיח את כל החבורה… וכי לשם מה פוצל השלטון לשלושה ענפים, אם לא כדי שכל ענף ישגיח על הענפים האחרים, ויתנגד לגזל הסמכויות שהם מבצעים?

לא נכחיש כי  הדבקוּת בדמוקרטיה אכן דורשת מידה לא מבוטלת של אמונה בשכלו הישר של האדם מן השורה. האומנם אורבך איבד את אמונתו?


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.