בחירת העורך

READING

בזכות ״הטוב המשותף״: תגובה למאמרו של אברום תומר...

בזכות ״הטוב המשותף״: תגובה למאמרו של אברום תומר

,
מאמרו של אברום תומר אשר התפרסם בכתב העת "השילוח" הינו מאמר חשוב ומאתגר, אך התפיסה החברתית בעדה הוא טוען בעייתית ואינה עומדת במבחן הביקורת. האתוס הציוני אינו יכול לגבור על הטוב המשותף. 

מאמרו של אברום תומר בכתב העת "השילוח" מציג בצורה נהירה וטובה את היבטיו הרעיוניים של הקונפליקט החברתי בו שרויה החברה הישראלית. בין אם מסכימים עם מסקנותיו של תומר, ובין אם לאו (כותב שורות אלו אינו מסכים עם מסקנותיו, כפי שיתברר בהמשך) יש להודות כי מדובר במאמר מוצלח הכתוב היטב ומצליח לאתגר את הקורא ולגרום לו לחשוב אודות טיבו של הבסיס המשותף של החברה הישראלית. המאמר הקצר הנוכחי הוא בגדר מאמר תגובה המבקש לבקר את תפיסתו החברתית של תומר ולטעון כנגדה בזכות גישה של ״טוב משותף״. להלן קיצור נמרץ של עיקרי גישתו של תומר, ביקורתי אודותיה והאלטרנטיבה לה.

החזון החברתי של הנשיא ריבלין וביקורתו של תומר

על מנת להבין את התפיסה החברתית של תומר, עלינו להבין תחילה את התפיסה החברתית שהוא עצמו מבקר, זו שמקדם במרץ נשיא המדינה ראובן ריבלין. לפי האחרון, הציונות אינה יכולה לכונן עוד כמכנה משותף בסיסי של הישראליות. שלא כבעבר, נראה כי הציונות בת-זמננו נמצאת בדרך הבטוחה לאבד את מקומה כרכיב הזהות המרכזי של מדינת ישראל. שינוי בלתי נמנע זה- תוצאה של שחיקת האתוס הציוני, אליבא ד-תומר, מגמות דמוגרפית, בגרסתו של ריבלין- מחייב אותנו לעבור ל"סדר ישראלי חדש", סדר המבוסס על ארבעת העקרונות שעל כל קבוצה חברתית ישראלית לאמץ: תחושת ביטחון, הוגנות ושוויון, אחריות משותפת ובסיס של ישראליות משותפת. זהו, מוחה תומר, סדר יום רב-תרבותי, הבנוי מפסיפס של כלל הזהויות השבטיות השונות, ולא סדר יום ציוני.

המודל שמציע הנשיא ריבלין, גורס תומר, הוא מודל אזרחי הנשען על תפיסת ה"אמנה החברתית". גישה זו אינה מבוססת על זהות משותפת הקודמת למדינה, במקרה שלנו על הזהות הציונית, אלא רואה במדינה את האחראית ליצירת הקהילה ולקידום מושג שאותו תומר מוצא כבעייתי- ״הטוב המשותף״. ״זו המשמעות של הביטוי ׳סדר ישראלי חדש׳״, כותב תומר ומוסיף כי ״ריבלין שלל את האפשרות שזה ייבנה על אתוס, שפה או ערכים משותפים, בוודאי שלא על זהות ציונית״. מסקנתו של תומר היא כי אנו עדים ללא פחות ממאבק על דמותה של החברה הישראלית שמנהלות שתי תפיסות מתחרות: הגישה האזרחית של ריבלין השואבת את סמכותה הרוחנית מהפילוסוף ג׳ון רולס, למול הגישה ״הגישה הרפובליקנית מהזן הלאומי-תרבותי״ שבה תומך תומר. כך הוא כותב:

מצאנו, אם כן, שתי תפיסות עולם עיקריות הנחלקות בתשובתן לאופן השותפות הרצוי בין הפרטים במדינה: הראשונה היא הרפובליקניות מהזן הלאומי-תרבותי, והשנייה היא הרפובליקניות האזרחית, המבקשת להגיע להסכמה במנותק מהזהות האישית של הפרטים. הרפובליקניות הלאומית-תרבותית, תולה את יהבה בקשרי הזהות הפרטיקולריים: בשפה, בהיסטוריה ובתרבות המשותפות, וכן בייעוד המוסכם. ממילא, היא רואה במדינה כלי לטובת שימורה ופיתוחה של הזהות הקולקטיבית… מנגד, הרפובליקניות האזרחית מסתפקת בהשגת אזרחות טובה והוגנת, ובשאיפה של הפרטים לבנות מעתה ולהבא, באמצעות המדינה, מבנה שלטוני יציב ששומר בקנאות על חירותם של כלל אזרחי המדינה. לכאורה, ניתן להחיל את המודל האזרחי על כל קבוצת אנשים, יהיו מאפייניהם אשר יהיו, בתנאי שהם מבינים את הצורך בסדר שלטוני, ומקבלים את המחיר האישי או הקבוצתי שהם צריכים לשלם בעבורו.

כבר אמור להיות מובן כי מאמרו של תומר מבקש לחבוט בגישה האזרחית של ריבלין מצד אחד, ולקדם את הגישה הלאומית-ציונית שבה הוא תומך מצד שני. מטרתו, אם כן, הינה להציל את הציונות כתשתית מאחדת לחברה הישראלית, מהלך שבעיניו הינו הכרחי שכן החזון של "סדר ישראלי חדש" מקורו בהיחלשותו של האתוס הציוני כמכונן זהות משותפת. לדבריו: ״… האידיאל הציוני הוא גדול ורחב. די בו כדי להכיל בתוכו מגוון של מימושים שונים על ידי שבטים בעלי תפיסות עולם שונות, אך שמירה על המסגרת הכוללת היא מן ההכרח״; ״הציונות היא המורשת שלנו גם אם פרשנויות ויישומים רבים לה; אל לנו לשמוט את המכנה המשותף, את האתוס המחבר בינינו, את מורשת האבות המייסדים״. כאמור, תומר דוחה בנחרצות את אלטרנטיבת "הישראליות המשותפת"  של הנשיא, כתחליף ראוי לאתוס הציוני עליו התבססו מקימי המדינה, ורואה בחזון חברתי זה חזון הרה אסון. למשל, הוא כותב כי השינוי שמוביל הנשיא עלול ״להתגלות כמוביל לא לחיזוק הסולידריות אלא דווקא לפגיעה חמורה בתשתית הציונית, וממילא לישראל חלשה וגם משוסעת ומסוכסכת יותר״. עד כאן תמצית הרעיון המרכזי של תומר. כעת נבחן מהן הבעיות המרכזיות בעמדה שבזכותה הוא טוען, ומהי האלטרנטיבה לה.

בזכות הטוב המשותף

דרך טובה והוגנת לעמוד על הבעייתיות שבעמדתו של תומר, תהיה פשוט להסתמך על הגותו הפילוסופית-פוליטית של ג׳ון רולס כפי שזו באה לידי ביטוי במאמרו המכונן: ״צדק כהוגנות: פוליטי, לא מטאפיסי״ ולשאוב ממנה. כהערה, חשוב לי להדגיש שההתייחסות שלי תהיה לליברליזם הפוליטי של רולס בלבד, ולא לתפיסה הכלכלית שלו. כמו כן, יש לציין כי במובנים רבים התפיסה שאציג אינה מייחדת את רולס, אם כי הוא אכן נתן לה ביטוי מרכזי. באותה מידה, כך אני סבור, הוגים שמרנים דוגמת פרידריך האייק היו גם הם מאמצים את אותה התפיסה הפוליטית.

ובכן, תפיסת הליברליזם הפוליטי שבה מחזיק רולס, כפי שזו באה לידי ביטוי במאמרו הנודע, היא פשוטה מאין כמותה, ומתחילה מן ההבחנה הסוציולוגית הטריוויאלית הבאה: הדמוקרטיה המודרנית מורכבת מציבור אזרחים מגוון, ציבור המורכב מקבוצות ויחידים רבים שאינם מסכימים האחד עם השני אודות התשובות למה שניתן לכנות כ״שאלות הגדולות של החיים״. כלומר, השונות, הריבוי והגיוון החברתי היא נקודת המוצא של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית; החברה מורכבת מריבוי של תפיסות והשקפות עולם שלכל אחת מהן ניתן למצוא סיבות הגיוניות להחזיק בה. זוהי לא תפיסה רלטיביסטית או נורמטיבית, אלא, כאמור, עובדה סוציולוגית לפיה אין תמימות או אחידות דעים בחברה, ולא סביר שאחת שכזו תתפתח בזמן הקרוב. זהו עקרון ליברלי בסיסי- הכרה בפלורליזם של ״תפיסות טוב״ בקרב קבוצות שונות המרכיבות את גוף האזרחים.

לאור עובדה סוציולוגית זו, השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו היא זו: כיצד ניתן לקיים סדר חברתי של שותפות במציאות של שונות חברתית, בהינתן שקשה ביותר- למעשה, בלתי-אפשרי- להגיע להסכמה בשאלות של אמת דתית, אמת מטאפיסית אמת פילוסופית ולענייניו- להסכמה בשאלות של אמת היסטורית או אידיאולוגית. התשובה שמציע תומר לשאלתו של רולס בהקשר הישראלי כבר ברורה: ״האתוס הציוני״ יהווה תשתית ומכנה משותף חברתי לכל הקבוצות. אך התשובה של תומר הינה בעייתית משלוש בחינות לפחות, עליהן ראוי לתת את הדעת.

ראשית, חלקים נכבדים בחברה שלנו אינם מקבלים, מסיבות שונות, את האתוס הציוני. כאמור, זוהי למעשה נקודת המוצא שלנו בבואנו לדון בפילוסופיה פוליטית, כפי שציין רולס, ולא נקודת הסיום. תומר כמובן מודע לכך אך הוא כלל אינו מתמודד עם אתגר שיתוף הפעולה במציאות של שונות חברתית. הוא טוען, ובצדק, כי תהיה זו איוולת להניח את הזהות הציונית בקרן זווית רק בגלל שקיימות קבוצות לא-ציוניות בישראל כגון המגזר הערבי. אכן, איש לא צריך לוותר על זהותו בדמוקרטיה ליברלית. לרוב יש זכות לזהות לא פחות מלמיעוט, אבל תומר מפספס לחלוטין את השאלה שעליה אנו מבקשים לענות: כיצד אנחנו מקיימים ומקדמים סדר חברתי של שותפות במציאות של היעדר קונצנזוס ציוני? התשובה היחידה שלו לאתגר הזה היא… האתוס הציוני! זאת, מתוך תקווה שהגורמים הלא-ציונים ישלימו עם מציאות זו בשתיקה ואולי אף יעברו מהפכה ציונית בעתיד: ״קיומה של קבוצת מיעוט שחורגת מהכללים העקרוניים לא צריך לגרום לנו לשנות את קווי היסוד, משום שבשביל הרוב הגדול, קווים אלה מהווים תנאי הכרחי לישיבה סביב השולחן על מנת ליצור יחד את הטוב המשותף. האתגר שמציב המגזר הערבי לא צריך להביא לוויתור על המכנה המשותף הציוני, אלא להפך: להביא לחשיבה כיצד להפשיר לאט לאט את ההתנגדות הבסיסית למדינה היהודית, ובמשך הזמן להצליח לשלב גם מגזר זה בחברה הישראלית״. כלומר, הפתרון של תומר לשאלה שהצגנו, הוא התקווה כי גם הלא-ציונים יאמצו מתישהו, אי-שם, את הציונות. ועד אז? ובכן, בעיה שלהם. הרוב לא מוכן שלא להשתית על המדינה את האתוס שלו.

אך היות ולא ״אנחנו״- המחנה הציוני- ולא ״הם״- המחנה הלא-ציוני- הולכים לשום מקום, והיות וסביר להניח שהמגזרים הלא-ציונים לא יעברו בעתיד הנראה לעין מהפכה ציונית, עלינו למצוא איזשהו מכנה חברתי אזרחי בסיסי שאיננו בהכרח ציוני, אך שאכן יאפשר לכל הקבוצות החברתיות להמשיך ולהחזיק באיזה אתוס זהותי בו יחפצו ויאפשר לנו לשתף פעולה ביצירתה של חברה טובה יותר.

שנית, גם בין הציונים עצמם אין הסכמה בדבר טיבו של ״האתוס הציוני״. מהו באמת האתוס הציוני? את התשובה לשאלה הזו לא תמצאו במאמרו של תומר, שאמנם מכיר בהיעדר ההסכמה המדוברת, אך פוטר אותה במחי יד. הוא מדגיש במאמרו כי האבות הציונים השונים ראו בעם היהודי עם בעל ״ייחוד וייעוד״. בסדר גמור. אך מהו אותו הייחוד ובעיקר- מהו אותו הייעוד של העם היהודי בימינו? תומר לא אומר על כך דבר. אבל נניח, לצורך הדיון, שתומר היה מספק איזשהו אפיון מתקבל על הדעת של הייעוד היהודי בימינו. עדיין, מה בכוונתו לעשות עם אותן הקבוצות הכופרות בייעוד המשותף? כופה אותו עליהן? מה יש לו לומר לאותם היהודים הסבורים שלעם היהודי אין ייעוד? שכל הדיבור על ״ייעוד״ הוא בגדר מיסטיקה מוזרה? אחרי הכל, רוב היהודים החילונים פשוט רוצים לרדוף אחר אושרם ולא להגשים אף ייעוד יהודי.

התשובה של תומר לטיעון האחרון היא סוג של התחמקות רטורית. כך הוא כותב:

אין צורך לאמץ שוב את מדיניות כור ההיתוך של בן-גוריון, שהייתה רלוונטית לשלב קיבוץ הגלויות, וגם לא להציב מודל "צברי"  יחיד לכלל הקהילות. המצע הערכי המשותף, העיון והדיון בקורות חייה של האומה ובמורשתה הרוחנית והתרבותית, כל אלה יכולים לטוות קורים של רגש ותחושת אחדות מחד גיסא, ומאידך גיסא לאפשר לחרדים, לדתיים או לחילונים לקשור את אמונותיהם ואורחות חייהם במסורת ובנרטיב ההיסטורי והלאומי. כך יוכל כל שבט להשתייך ולהתגדר בו-זמנית; לראות בבן השבט השני אח, גם אם הינו טועה לשיטתו.

תומר קורא לנו להישען על ״המצע הערכי המשותף״. אבל עליו בדיוק לא מסכימים! האם ״המצע הערכי המשותף״ שעליו מדבר תומר מכיר בנישואים חד-מיניים? האם אתוס זה כולל התיישבות יהודית בשטחים הכבושים? האם הוא כולל או שולל הפרדת דת ממדינה? האם שמירת כשרות היא חלק מהציונות? חגיגת הסילבסטר וצפייה בערוץ 9? מובן שאין, וגם לא עתידה להיות, הסכמה בנוגע לשאלות זהותיות מסוג זה. וזאת מבלי להזכיר את המובן מאליו: ישנם יהודים רבים שאינם שונאי ישראל, אלא פשוט אינם מקדישים חשיבות רבה לשאלות של זהות לאומית או לציונית. רבים אינם מעוניינים ״לעיין ולדון בקורות חייה של האומה״. חלקם אדישים לשאלות מסוג זה, חלקם האחר מבקשים להימנע מהם ביודעין, וחלקם פשוט חושבים שהציונות היא משהו של ראשית המדינה וכיום נעדר כל תוכן ממשי בה. כאמור, אני לא טוען בזכותן של גישות מסוג זה. אני עצמי ציוני גאה, אלא אני פשוט מכיר בקיומן ומכיר בכך שניתן לספק להן הסברים הגיוניים. לכן, הדרישה להשתית קונצנזוס חברתי שלם על אתוס שמהותו אינה ברורה, היא עצה רעה מאוד. אנחנו לא צריכים הסכמה אודות טיבו של ה״אתוס ציוני״, או על ״מצע יהודי ערכי משותף״ על מנת ליצור חברה מתפקדת ומשגשגת. הסכמה שכזו קשה וכנראה שבלתי אפשרי להשיגה. מה שאנחנו בהכרח צריכים, זו חברה המבוססת על אתוס המאפשר לקבוצות שונות להבין באופן שונה את הציונות והיהדות שלהן ואף לדחות אותן ועדיין לשתף פעולה האחת עם השנייה.

שלישית ולבסוף, גם אם היינו מסכימים כולנו על טיבו ומהותו של האתוס הציוני, עדיין לא ברור כיצד הסכמה מסוג זה מסייעת לנו במשהו. בפשטות, גם לאחר שהסכמנו על טיבו של האתוס הציוני, עדיין נותרו לפנינו כל אותן השאלות החשובות באמת שעל החברה שלנו להתמודד איתן- איזו מדיניות כלכלית לאמץ? כיצד לפתור את הבעיות החברתיות השונות? כיצד לקדם את מעמדה המדיני של מדינת ישראל בעולם? כיצד לקדם, אם בכלל, את תהליך השלום? וכו׳ וכו׳. במילים אחרות, גם אם נקבל את החזון החברתי של תומר בדבר חברה הציונית יותר מזו של שנות החמישים, הבעיות החברתיות במדינה ימשיכו לעמוד לפנינו. על כן, אנחנו יכולים לבטל את הדרישה למכנה ציוני משותף על בסיס שהינו פרגמאטי. כלומר, הדרישה להסכמה על מכנה משותף שלא משנה שום דבר ממשי במציאות, פשוט אינה קונקרטית מספיק.

לאחר שדנו בקצרה בבעייתיות שבתפיסה החברתית של תומר, עדיין נותרה השאלה שעמה התחלנו: כיצד ניתן לקיים סדר חברתי במציאות דמוקרטית של שונות חברתית, בהינתן שקשה ביותר- למעשה, בלתי-אפשרי- להגיע להסכמה בשאלות של אמת דתית, מטאפיסית פילוסופית ולענייניו אמת היסטורית או אידיאולוגית? התשובה של רולס לשאלה היא שאנחנו יכולים להגיע להסכמה חברתית על ידי פוליטיקה של הימנעות, או בפשטות: באמצעות פוליטיקה, לא מטאפיסיקה.

בכדי להבטיח הסכמה אנחנו מנסים, עד כמה שניתן, להימנע מויכוחים אודות שאלות פילוסופיות, דתיות ומוסריות. אנחנו נמנעים מכך לא בגלל שהשאלות הללו אינן חשובות או מפני שאנחנו אדישים כלפיהם, אלא מפני שאנחנו רואים בהן כחשובות במיוחד ומכירים כי לא ניתן לפתור אותן פוליטית. האלטרנטיבה היחידה לעקרון של סובלנות הוא השימוש האוטוקרטי בכוח המדינה. לכן, צדק כהוגנות נשאר על פני השטח, מבחינה פילוסופית, במודע. לנוכח ההבדלים המהותיים באמונות ובתפיסות הטוב לפחות מזמן הרפורמציה, עלינו להכיר כי…. הסכמה ציבורית על השאלות הפילוסופיות הבסיסיות אינה יכולה להתקיים ללא פגיעה של המדינה בחירויות אדם בסיסיות.

ובהמשך:

בצדק כהוגנות, האחדות החברתית מתחילה מהתפיסה הרואה בחברה כמערכת של שיתוף פעולה בין אנשים חופשיים ושווים. אחדות חברתית ונאמנות אזרחית למוסדות משותפים אינה תוצאה של הסכמה מלאה של כולם בדבר אותה תפיסת טוב, אלא הסכמה בדבר תפיסה פוליטית של צדק המבטיחה את היציבות החברתית הבסיסית. התפיסה הפוליטית הזו קודמת לתפיסות הטוב השונות במובן זה שהיא מגבילה אותן. מבנה פוליטי בסיסי שכזה מייצר מערכת שבתוכה תפיסות טוב שונות יכולות להתקדם.

רולס מציע לנו לראות את החברה כמערכת של שיתוף פעולה הוגן בין אזרחים חופשיים למען תועלת הדדית (a system of fair cooperation for mutual advantage). זוהי תפיסה חברתית שנמנעת מויכוחים אידיאולוגים, פילוסופיים או דתיים. זוהי, כאמור, מתודה של הימנעות המאפשרת לכל קבוצה להחזיק בדעותיה מצד אחד, ומצד שני מאפשרת לקבוצות השונות לשתף פעולה עם קבוצות אחרות למען תועלת הדדית. שיתוף הפעולה בין הקבוצות השונות הוא פועל יוצא של חיים משותפים והתמודדות עם בעיות משותפות. זיהום מקורות המים בישראל, למשל, הוא אתגר משותף לציונים וללא-ציונים כאחד. בפשטות: למרות שהקבוצות השונות לא מסכימות האחת עם השנייה בדבר השאלות החשובות באמת- כגון הנרטיב ההיסטורי-, הן עדיין נמצאות באותה הסירה ולכן האינטרס של כולן הוא שלא לטבוע. מההבנה הזו נובעת תפיסת הטוב המשותף, תפיסה הגורסת כי הרבה יותר קל לנו להסכים על העתיד מאשר על העבר. למשל, קל לנו הרבה יותר להסכים על כך שעדיף לחיות בחברה נטולת עוני מאשר להסכים על מידת צדקתה של הציונות. קל לנו הרבה יותר להסכים על כך שיש למגר את הפשע ברחובות מאשר להסכים על האתוס הציוני. קל לנו הרבה יותר להסכים שכדאי להשקיע במחקר רפואי מאשר להסכים על ה״ייחוד והייעוד״ של העם היהודי.

מה שתומר לא מבין זה שאנחנו לא צריכים להסכים על האתוס, הנרטיב או התפיסה הלאומית. אנחנו לא צריכים להגיע להסכמה בין הציונים, הפוסט-ציונים, אדישי הציונות והאנטי-ציונים. לא רק מפני שאין שני אנשים שמסכימים על משמעותם של הביטויים הללו, אלא מפני שגם אם הייתה הסכמה בדבר טיבם, זה פשוט לא היה משנה מבחינת אופן ההתמודדות שלנו עם בעיות משותפות. הויכוחים הללו הם הרבה פחות חשובים, מבחינה פרקטית, ממה שנדמה לנו. המדינה קיימת. הקימו אותה ציונים. הסיפור ההיסטורי ידוע לכול ואנשים שונים וקבוצות שונות מוזמנות לפרש אותו ולהתייחס אליו כראות עיניהן. הניסיון להגיע להסכמה בדבר שאלות של אמת עמוקה, לא יכול ליצור אלא טינה, עוינות ואיבה בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. לנו לא צריך להיות אכפת אם הרופא הערבי בקופת החולים או הסוחר היהודי בשוק, דבקים בחזון הציוני. לא צריך להיות לנו אכפת מה דעתם על הרצל; על ברית שלום או על הדת היהודית. כל מה שצריך להיות לנו אכפת ממנו זה שקיימת בינינו הסכמה פוליטית- הסכמה על כללי המשחק המשותפים המאפשרים שיתוף פעולה חברתי לתועלת של כולם. הסכמה על כך שיש לנו ״טוב משותף״.

הנקודה אם כך ברורה: האתוס הציוני או האידיאולוגיה הציונית או הייחוד והייעוד היהודי אינם צריכים להוות תפיסות מהותיות שאותן צריך לקבל כל אזרח. כשם שאנחנו לא צריכים לגבש אתוס דתי משותף שבו מאמינים כלל האזרחים, כך גם איננו זקוקים לאחדות דעים בנוגע לאתוס הציוני. כשם שהפוליטיקה הדמוקרטית מאפשרת סובלנות תיאולוגית, ביכולתה לאפשר סובלנות לאומית. השאלה ״כיצד עלינו לחיות ביחד?״, היא שאלה פרקטית שהתשובה לה אינה זקוקה להסכמה בדבר הייעוד והייחוד היהודי. הסיבה הבסיסית ביותר לתמוך במדינה ולפעול למענה, היא פשוט העובדה שכולנו חיים כאן. זה המקום שבו רובנו נולדנו ורובנו אוהבים, כל אחד מסיבותיו שלו. זה הבית שלנו, ללא תלות בסיבות ובאופן הקמתה של המדינה. הציונות בפועל היא לא יותר מניסוי לאומי שבסופו של יום ייבחן על פי תוצריו- תוצרים שנכון לזמננו, הינם חסרי תקדים בהיקפם. זאת, בהינתן נסיבות לא פשוטות המעידות על הפוטנציאל האדיר הגלום בפרויקט הציוני. תומר יכול לכנות את תפיסת השכל הישר הזו כפוסט-ציוניות, אני מעדיף לכנותה כנורמאליות.

 


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.