בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בחירות אמצע בארה"ב: הסיכויים, הקיטוב, והבעיות...

בחירות אמצע בארה"ב: הסיכויים, הקיטוב, והבעיות בשיטה

,
הקיטוב הפוליטי בארה"ב, ובחירות אמצע הכהונה המתקרבות, עלולים לחשוף בקיעים במערכת המשטר האמריקאית, שייתכן וילוו אותנו במשך שנים ארוכות.

מערב וירג'יניה, אחת המדינות הקטנות והעניות בארה"ב, הפכה בעיני רבים לסמל לTrumpland-, ממעוזי התמיכה החזקים ביותר של הנשיא טראמפ והמפלגה הרפובליקנית, המתבססים על אנשי הצווארון הכחול (יש שיאמרו, אנשי הצווארון הכחול הלבנים) בארה"ב. טראמפ, אשר הבטיח לשקם את תעשיית מכרות הפחם המצטמקת במדינה, ניצח במערב וירג'יניה בבחירות לנשיאות בפער של למעלה מ-42%. המועמד הדמוקרטי האחרון שניצח בבחירות לנשיאות היה ביל קלינטון, בשנת 1996. לפיכך, ניתן להסיק כי מערב וירג'יניה היא מדינה רפובליקנית לעילא ולעילא. אלא שברמה המקומית, התמונה מסובכת הרבה יותר. למערב וירגי'ניה היו שני סנאטורים דמוקרטים עד שנת 2014, וגם כיום מכהן מטעמה חבר סנאט דמוקרט, הסנאטור ג'ו מנצ'ין.

מנצ'ין הוא מושל לשעבר של המדינה, הנהנה מפרסום גבוה ופופולריות מקומית. הוא נבחר בקלות לסנאט בהתמודדויות הקודמות שלו, וניסה לשמר לעצמו ארשת של עצמאות אל מול פלגים ליברליים יותר של המפלגה הדמוקרטית. בפעם הראשונה שרץ לסנאט, הוציא מנצ'ין תשדיר בחירות שבו הבטיח שיילחם בחקיקה סביבתית אשר קודמה בידי ממשל אובמה – באמצעות ירי לעבר טיוטת החוקמנצ'ין נחשב לדמוקרט השמרן ביותר בסנאט, והעלה את חמתם של עמיתיו הדמוקרטים בשורה של נושאים לאורך השנים. לאחרונה, הוא היה  הדמוקרט היחיד בסנאט שהצביע בעד מינויו של ברט קבאנו לבית המשפט העליון. הבעיה היא שאין לדמוקרטים תחליף למנצ'ין במערב וירג'יניה. אין לדמוקרט אחר סיכוי ריאלי לנצח במדינה. בלעדי מנצ'ין, הדמוקרטים בסנאט לא היו מצליחים לחסום את ניסיונותיו של טראמפ לבטל כליל את רפורמת הבריאות של אובמה (שחלקים רבים ממנה נותרו על כנם). מנצ'ין מצוי כעת בעיצומו של מרוץ צמוד להיבחרות מחדש בסנאט, כאשר מולו ניצב יריב רפובליקני המציג עצמו כתומך מושבע של הנשיא.

האיזון הפדרלי-לוקלי האמריקאי

המרוץ של מנצי'ן להיבחר מחדש כדמוקרט במערב וירג'יניה, כמו מקפל בתוכו את המתחים השונים הטבועים בשיטה האמריקאית. בין שאר המטרות שהיא אמורה לשרת, שיטת המשטר בארה"ב מנסה לאזן בין הלוקלי לפדרלי, וזאת כחלק מרצונם של האבות המייסדים למסד ממשל פדרלי יעיל, אך כזה שבו יינתן קול למדינות השונות. לפיכך, שיטת האלקטורים אמורה לגרום לכך שנשיא יצטרך לנצח במדינות, ולא את ההצבעה הכללית. גם בתי המחוקקים, הסנאט ובית הנבחרים, אמורים ליצור בכוח  הניתן למדינות (states) המרכיבות את ארה"ב. הסנאט, המונה 100 חברים, מקצה שני סנאטורים לכל מדינה, גדולה כקטנה, על מנת לשמור על כוחן של המדינות הקטנות. לעומת זאת, המדינות הגדולות אמורות לזכות בכוח רב בבית הנבחרים, שם 435 החברים מוקצים בין המדינות לפי גודלן היחסי. הבחירות לסנאט ולבית הנבחרים, כמו הבחירות לנשיאות, הן אישיות. משמע, אם אתה אוהב את הסנאטור או הקונגרס-מן שלך, אתה יכול להצביע לו, גם אם בבחירות לנשיאות אתה בוחר במועמד ממפלגה שונה, ולהיפך. לכן מועמד כמו מנצ'ין הוא בעל סיכוי במערב וירג'יניה, אפילו בבחירות הללו.

מדוע קיטוב עלול להפר את האיזון הבסיסי במערכת?

השיטה הזאת עבדה באופן תקין יחסית לאורך מרבית ההיסטוריה האמריקאית, מכיוון ששתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, ייצגו קואליציות מגוונות של זרמים אידאולוגיים ובריתות אזוריות. היו הבדלים בין המפלגות, אך גם היה ביניהן מספיק דמיון כדי לאפשר שיתוף פעולה, ברמה המקומית והפדרלית גם יחד (אף כי רבים מהאבות המייסדים, ביניהם ג'ורג' וושינגטון, התנגדו נחרצות לרעיון של מערכת דו-מפלגתית). אלא שקיטוב מפלגתי עמוק, כפי שקיים כעת בארה"ב, עלול להפר את האיזון של המערכת. אם בימים כתיקונם המערכת יוצרת איזונים ובלמים בין כמה מוקדי כוח שונים: הנשיאות, שני בתי הקונגרס, בית המשפט העליון, מושלי המדינות ובתי המחוקקים שלהן, תקופה של קיטוב עשויה לגרום להיווצרותה של מערכת שתבטיח לאחת המפלגות רוב בכל אחד ממוקדי הכוח השונים. כאשר המדינה מחולקת באופן שווה בין שתי קבוצות (פחות או יותר), כפי שהיא מחולקת כיום בין רפובליקנים ודמוקרטים, הדבר יכול להוביל לפילוג ולתחושה שצד אחד שולט בכל מוקדי הכוח, אף על פי שהוא אינו רוב ברור בקרב האוכלוסייה. תחושה זו יכולה לקבל תוקף מעשי עקב הכוח הרב שיש למדינות בחלוקת אזורי הבחירה שלהן, כפי שיוסבר בהמשך.

בחירות 2018 – "הסערה המושלמת" שעלולה להציג הבעיות בשיטה האמריקאית

נשיאים רבים חווים על בשרם הפסדים בבחירות האמצע לבית הנבחרים ולסנאט, הנערכות שנתיים לאחר הבחירות לנשיאות. בסיס המצביעים הפוליטי של המפלגה השנייה מבקש לאזן את הכוח הנשיאותי, ולא פעם הנשיא מסתבך במציאות הממשל היום יומית ו/או בהתמודדות עם בוחרים אשר כועסים על הבטחות קמפיין שהופרו. כך קרא לרייגן בבחירות 1982, לקלינטון ב-1994, לבוש ב-2006 ולאובמה ב-2010 ו-2014. לכאורה, מצבו של דונלד טראמפ לא אמור להיות מזהיר לקראת בחירות האמצע הנוכחיות. הכלכלה אומנם צומחת, אך אחוזי התמיכה בנשיא השנוי במחלוקת לא עוברים את ה-40%. בסיס המצביעים הליברלי/פרוגרסיבי חדור מוטיבציה, ורוצה להחזיר לדמוקרטים שליטה כלשהי ברמה הפדרלית, הנשלטת כולה על ידי המפלגה הרפובליקנית. אולם כאן משתלבים מספר גורמים שהופכים את המשימה של הדמוקרטים לקשה יותר. חלקם, קשורים לסיבוב הבחירות הנוכחי, וחלקם מבניים ועמוקים יותר.

המשימה הכמעט בלתי אפשרית של הדמוקרטים – הסנאט

שליש מחברי הסנאט עומדים לבחירה בכל שנתיים, דהיינו, המושבים בסנאט שיועמדו לבחירה הם אלה אשר הועמדו לבחירה בפעם האחרונה בשנת 2012, השנה שבה נבחר אובמה לנשיאות בפעם השנייה. המשמעות המעשית היא כי המושבים העומדים לבחירה נבחרו בפעם הקודמת בשנה אלקטורלית טובה לדמוקרטים. בפועל, 24 מהסנאטורים העומדים לבחירה הם דמוקרטים, בעוד ש-9 בלבד הם רפובליקניים. נוסף לכך, 10 מהמושבים הדמוקרטים העומדים לבחירה מצויים במדינות שבהן טראמפ ניצח ב-2016, בעוד שרק סנאטור רפובליקני אחד מתחרה במדינה בה ניצחה הילרי קלינטון ב-2016. אם מוסיפים למשוואה הפוליטית את העובדה שהרפובליקנים מחזיקים ברוב של שני מושבים בסנאט הנוכחי (51-49), נראה כי יכולתם של הדמוקרטים להשיג רוב בסנאט לאחר הבחירות היא מרחיקת לכת, גם אם לא בלתי אפשרית לחלוטין.

בעוד שהמצב בסנאט אמור לתת כוח למדינות הקטנות, בהתאם לחזונם של האבות המייסדים, המצב היה אמור להתאזן בבחירות לבית הנבחרים. העובדה שהמושבים מחולקים לפי גודלן היחסי של המדינות, כמו גם העובדה שכלל 435 המושבים עומדים לבחירה מחודשת בכל שנתיים, אמורות לאפשר לדמוקרטים להפוך את הקערה על פיה לפחות בבית אחד של הקונגרס. אכן, סיכוייהם של הדמוקרטים טובים יותר משמעותית בבית הנבחרים מאשר בסנאט. עם זאת, גם כאן התמונה מסובכת יותר, בגלל השינויים הדמוגרפיים, הקיטוב הפוליטי, ושיטת המשטר האמריקאית, העשויה להגדיל את השסעים במקום לצמצם אותם.

עיר מול כפר, דמוקרטים מול רפובליקנים

ניצחון של דמוקרטים בבית הנבחרים היה אמור להיות ברור מאליו. קיים פער יציב של 10% לרעת טראמפ במדד שביעות הרצון מהנשיא. לכל הפחות, בית הנבחרים היה אמור להיהפך לדמוקרטי ללא כל בעיה מיוחדת. די ברור שהמועמדים הדמוקרטים יקבלו יותר קולות מהמועמדים הרפובליקנים ברחבי ארה"ב. הבעיה היא שגם בבחירות לבית הנבחרים ב-2012 המועמדים הדמוקרטים קיבלו למעלה ממיליון קולות לעומת עמיתיהם הרפובליקנים, אך הרפובליקנים עדיין שמרו על הרוב שלהם בבית התחתון של הקונגרס, כאשר זכו ב-234 מושבים מתוך 435. ממה נובע הפער? בדיוק בנקודה זו נפגשים המציאות הפוליטית המקוטבת של ימינו עם המכניזמים הפוליטיים של השיטה האמריקאית.

כפי שפורט לעיל, בארה"ב לא בוחרים רשימה ביום בחירות. מועמדי המפלגות השונות צריכים לזכות בבחירות אישיות ביותר אזורי בחירה ברחבי ארה"ב, ולא ביותר קולות סה"כ. לכאורה, הרפובליקנים פשוט זוכים בבחירות לפי שיטה הנהוגה במשך שנים. אלא שהיתרון המובנה הרפובליקני מורכב ממספר סיבות נוספות. סיבה אחת היא הפער הגדול שנוצר בין אזורי בחירה עירוניים לאזורים כפריים יותר (במונחי ארה"ב). מצביעים דמוקרטים מרוכזים יותר ויותר בערים, בעוד אלה הרפובליקנים מרוכזים יותר ויותר בכפר. חלוקה זו משקפת קווי חלוקה אידאולוגיים מהותיים יותר, סביב סוגיות של הגירה, דת, זכותה של אישה לבצע הפלה והזכות לשאת נשק, ומבחינה אלקטורלית היא עובדת לרעת הדמוקרטים. על פי רוב, מגורים באזורים צפופים יותר גורמים לחיסרון מובנה בשיטה אזורית – הרפובליקנים מתפרסים על אזורים נרחבים יותר, ולכן זוכים באזורי בחירה רבים יותר. נוסף על כך, המדינות עצמן הן אלה שמנהלות את הליך הבחירות בארה"ב: החל מנוהלי ההצבעה וכלה בשרטוט אזורי הבחירה. לאחר בחירות 2010, שהיו טובות לרפובליקנים שזכו לרוב בבית הנבחרים ובשורה של מרוצים בתוך המדינות עצמן, הם שרטטו מחדש את אזורי הבחירה במדינות השונות, וגם שינו את נוהלי ההצבעה השונים (כגון תעודות שיש להביא ביום הבחירות, המועדים בהם ניתן להצביע, מספר הקלפיות באזורים שונים וכיו"ב). הדמוקרטים טוענים כי הרפובליקנים מנסים למנוע מאוכלוסיות המזוהות עם המפלגה הדמוקרטית (כגון הקהילה השחורה בארה"ב) לצאת ולממש את זכות ההצבעה. הרפובליקנים מצדם, טוענים שמדובר בצעדים הכרחיים לשמירת טוהר הבחירות. שרטוט אזורי בחירה באופן שמיטיב עם מפלגה מסוימת הוא מנהג ארוך שנים בארה"ב, והוא רחוק מלהיות בלעדי למפלגה הרפובליקנית, גם בעת הנוכחית. כך או כך, ברמה הכלל ארצית "היתרון הכפרי" הרפובליקני מועצם על ידי שרטוט גבולות בחירה נוחים לרפובליקניים, אשר מתבססים על החלוקה האורבנית-כפרית, המהווה בפני עצמה קו הפרדה בין בסיסי המצביעים של המפלגות. הדינמיקה הזו גורמת למצב בעייתי מבחינה דמוקרטית – במקום שהמצביעים יבחרו את המועמדים, המועמדים הם אלה שבוחרים את המצביעים. במדינת אוהיו למשל, מועמדים רפובליקניים זכו ב-58% מהקולות ב-2016, אך המפלגה הרפובליקנית זכתה ב-75% מהמושבים.

התחושה של דמוקרטים רבים היא כי על אף שהם מהווים רוב קטן בציבור האמריקאי, הרפובליקנים דוחקים אותם החוצה מכל מוקדי הכוח הרלוונטיים. בית המשפט העליון, המחזיק ברוב שמרני של 5-4, ולאחר מינוי קבאנו צפוי להישאר עם רוב רפובליקני-שמרני לעוד שנים רבות, לא מנע מהרפובליקנים להחיל את נוהלי הבחירה ושרטוט גבולות הבחירה שלהם בשורה של פסיקות, בהן הצביעו השופטים בהתאם למפתח המפלגתי של הנשיא שמינה אותם. בטווח הארוך, אם השוויון בין המפלגות לא יבוא לידי ביטוי בחלוקת הכוח ברמה הפדרלית, ייתכן שחלק ניכר מהציבור האמריקאי יאבד אמון במערכת. על כן, יהיה מעניין לראות מה יקרה בבחירות הקרבות, בעיקר בבית הנבחרים. אם הדמוקרטים לא יצליחו לתרגם את יתרונם לרוב בבית הנבחרים, נראה כי לא מעט דמוקרטים ירגישו שהמערכת לא מאפשרת להם להתמודד באופן שוויוני. מלחמת האזרחים האמריקאית נגרמה בין השאר בגלל העובדה שמדינות הצפון הרגישו כי המערכת הפדרלית מוטה נגדם ולטובת מדינות הדרום. השוואה לתקופה שקדמה למלחמת האזרחים היא אומנם מרחיקת לכת, אך גם כיום קיטוב פוליטי-תרבותי מקבל פנים של קיטוב אזורי-גאוגרפי, הפעם בין העיר לכפר. זו עוד זווית ששווה לשים אליה לב בבחירות הנוכחיות, אם כי כמובן מפתה לבחון את הבחירות דרך משוואת "ניצחון או הפסד" לנשיא הנוכחי.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.