בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביבי ילך, השמרנות תישאר והשמאל יפסיד...

ביבי ילך, השמרנות תישאר והשמאל יפסיד

,
לנוכח החגיגה בתקשורת ובמחנה "רק-לא-ביבי", זה הזמן להזכיר כי הרעיונות הפוליטים חשובים הרבה יותר מהמנהיגים. גם אם ביבי ילך, הימין הלאומי-ליברלי ימשיך לשגשג, ולא במעט הודות לעצלות האינטלקטואלית של מחנה השמאל.

מאת: שגיא ברמק ואדם חכים

במוקדם או במאוחר, נתניהו ילך. בין אם עקב כתב אישום, פרישה, או כל סיבה אחרת, עידן הפוסט-נתניהו בוא יבוא וכאשר הוא יגיע – מפלגת הליכוד, המשמשת כבית הפוליטי של השמרנות הלאומית-ליברלית בישראל, תעמוד על רגליה. חשוב להזכיר את מה שקל מאוד לשכוח – מפלגת הליכוד גדולה מן המנהיג העומד בראשה, התקיימה לפניו ותישאר אחריו, וכך גם התנועה השמרנית ההולכת ומתגבשת בישראל. זאת, בניגוד למפלגות היחיד של לפיד, כחלון ודומיהם. מפלגות ותנועות שאינן מצליחות לשרוד את לכת העומד בראשן, לא משקפות לאמיתה עמדות משמעותיות בחברה הישראלית, ולכן לא שוות את קולו של המצביע הישראלי.

המאבק על עתידה של ישראל מעולם לא היה וגם לא צריך להיות מאבק פרסונלי. פוליטיקה איננה תחרות פופולריות על התואר "חברתי", ולא משחקים תקשורתיים להדגמת צניעות ומידות טובות, אלא מאבק בין רעיונות, טיעונים ותפיסות עולם. המאבק בין מפא"י לחירות לא היה מאבק בין בן-גוריון למנחם בגין, כי אם מאבק בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. העמדה הפופולרית המתומצתת בסיסמא "רק לא ביבי", והמבוססות על התקפות נשנות על אישיותו, משפחתו, ועל הנהנתנות הידועה לשמצה שלו, מרוקנת מכל תוכן רעיוני ומעידה בלבד על עצלות אינטלקטואלית תהומית ואובססיביות של המחזיקים בה. אלו מתעצלים לפתח התנגדות רעיונית לתפיסה המדינית של הימין וביבי בראשו, וטורחים בלבד לעסוק בהאשמות אישיות זולות ונמוכות על מנהיג המחנה בתקווה שהדבר יוביל לשינוי עקרוני בעמדות הציבור לטובת מפלגות אחרות. אך שינוי עקרוני בתפיסה ציבורית אינו מגיע ממלחמת הכפשות, הערמת תיקים והטלת דופי.

למעשה, טענות על שחיתות ונהנתנות אינן עמדות אינטלקטואליות כלל, אין בהן עומק רעיוני או מאמץ מחשבתי כלשהו, מלבד המאמץ הכרוך בשינון וחזרה על הכותרות מפי גופי התקשורת המרכזיים. הדבר דומה לטענות הריקניות ומתנשאות המוטחות על אופיו של הציבור הימני בישראל, אשר נוהגים לכנותו ברברי ומתלהם ובכך לחסוך את הצורך להתייחס ברצינות לטיעוניו ותפיסותיו. בכדי להדגים את הריקנות והעצלות בעמדות כאלה, הבחינו כי בכל תקופה ובכל מדינה בעולם, יהיה ניתן לבוא בהאשמות על שחיתות ונהנתנות כנגד ההנהגה הנוכחית במידה כזו או אחרת. בכל מבנה מנהיגותי הכולל סמכות וכוח, תמיד יתקיים חשש לניגוד עניינים, למתנות מופרזות, או להתנהלות חסרת אחראיות בכספו של הציבור. למעשה, סביר כי ניתן למצוא פרשייה בסדר גודל כזה או אחר סביב כל אושיה הפועלת זמן רב בזירה הפוליטית. בכל זאת, קשה לומר אם הייתה בהיסטוריית ישראל דמות פוליטית אשר הושקע בה עבודה, כסף, וזמן מסך כה רב, מידי גופים ציבוריים ואזרחיים כה רבים, כפי שהושקע בבנימין נתניהו, בחיפוש אחר הפרשיות הלוהטות ביותר שלו ובמטרה להביא להדחתו. ניתן לטעון כי אילו הפרשיות שמולנו הן שיא הפירות של כל המאמץ הזה, כנראה שנתניהו הוא דווקא איש די ישר.

אך מתנגדיו של נתניהו לא מתעמקים במחשבות מסוג זה. הם כל כך מסורים לתיעוב האישיות עד כי מחשבתם הפוליטית לא אחת מתעוותת או ננטשת לחלוטין. הם שוכחים או מכחישים כי האלטרנטיבית העומדות לנגד הציבור הן בסופו של יום אלטרנטיבות רעיוניות, לא אישיות, כאשר נתניהו הוא אינו אלא גילום הפוטנציאל הטמון באופציה השמרנית שמעולם לא פסענו בה במלואה. מהי האלטרנטיבה הרעיונית של מתנגדיו של נתניהו, פופוליזם כלכלי וחוסר ריאליזם מדיני? מחנה שלם שכל מהותו הוא התנגדות לנתניהו אינו מהווה אלטרנטיבה רעיונית. אובססיביות היא מגרעה, לא מעלה.

ישראל שלאחר נתניהו תצטרך לבחור האם היא עולה על הנתיב השמרני שנתניהו החל להתוות או על הנתיב הפרוגרסיבי של מתנגדיו. האם היא מאמצת מדיניות של ריאליזם מדיני בלתי מתפשר לצד כלכלה חופשית, או מדיניות של משאלות לב מדיניות לצד כלכלה סוציאליסטית. על השיח הפוליטי בישראל להפוך לפוליטי במובן המקורי של המושג – שיח שנסוב סביב תפיסות עולם והשקפות אידיאולוגיות ולא סביב אדם זה או אחר. אנשים באים והולכים, אך רעיונות נשארים, מתפתחים, רוכשים מורכבות וניואנסים דקים, ומשפיעים על המציאות ברבדים עמוקים הרבה יותר מאשר רהיטי גן, חשמלאים, מטפלות, משקאות וסיגרים.

לזכותו של ביבי ניתן לזקוף הישגים מרשימים כמו גם כישלונות מספר. אך בין אם נשפוט את הישגיו וכשלונותיו לקלה או לחומרה, מדינת ישראל הינה מה שהיא, לטוב ולרע, הודות לאזרחיה בראש ובראשונה, ולא עקב מנהיגיה. אף סביר כי נתניהו עצמו יהיה הראשון להודות בכך. מנהיגים בהחלט יכולים לרומם את הציבור או להקשות על חייו (תשאלו את מפעילי הצהרונים), אך אין הם יכולים לעשות מן הציבור את מה שאיננו. ביבי לא היה תאצ'ר או רייגן מפני שהציבור הישראלי איננו בשל עדיין לתפיסת עולם שמרנית זו. אחרת, מפלגת הליכוד הייתה זוכה להרבה יותר מ-30 מנדטים.

תום עידן נתניהו לא יהיה תום העידן השמרנות הלאומית-ליברלית בישראל. אם כבר להיפך, נתניהו היה בסך הכל הסנונית הראשונה של השמרנות הישראלית החדשה השואבת את השראתה מהתנועה השמרנית העולמית. מי שחוגג את הדחתו העתידית של נתניהו פשוט לא מבין שמאחוריו ניצב מחנה חי ובועט שמוכן להילחם על דמותה העתידית של ישראל באמצעות שיח פוליטי אמתי. כשממול נמצא השיממון של השמאל, הריקנות והשטחיות של טיעוניו הפרסונליים והניתוק מעולם הרעיונות והמחשבה המדינית, לא נראה שיהיה זה קרב קשה מידי.

קרדיט לתמונת השער:
Margaret Thatcher Foundation – CC BY-SA 3.0
Matthew Yglesias – CC BY-SA 2.0
US State Dept – CC0