‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין אדם סמית' לאפלטון: חלוקת העבודה בעושר העמים וב...

בין אדם סמית' לאפלטון: חלוקת העבודה בעושר העמים ובפוליטיאה

,
חרף תרומתו העצומה של אדם סמית' להצדקת עקרון חלוקת העבודה, אין לחשוב שעקרון זה הוא פרי חידושו. לאורך אלפי שנים, חלוקת העבודה הוזכרה אצל הוגים רבים. כך, לדוגמה, כבר כ-2000 שנה לפני צאת ספרו, הועלה רעיון זה בפירוט על הכתב בידי אפלטון, בספרו 'פוליטיאה'.
image_printגרסא להדפסה

אדם סמית', בספרו המפורסם "עושר העמים", עוסק בעיקר בהצדקת רעיון חלוקת העבודה כאמצעי העיקרי לחלחול השפע הכללי בעולם. סמית' תלה את התמקצעות כוח העבודה בתחומי עבודתו, את החיסכון בזמן, ואף את עיקר החידושים הטכנולוגיים של תקופתו, בעקרון חלוקת העבודה:

השיפור הגדול בפריון העבודה ועיקרם של המיומנות, הזריזות ושיקול הדעת שבהם היא מנוהלת ומבוצעת בכל מקום, יש לתלותם כנראה בחלוקת העבודה.[1] (עמ' 95)

לאורך הספר סמית' מאריך ואינו חוסך בדוגמאות מפורטות כדי להמחיש עד כמה רבה תרומתו של עיקרון זה לרווחה הכללית. חרף עובדה זו, וחרף תרומתו העצומה להצדקת עקרון חלוקת העבודה, אין לחשוב שעקרון זה הוא פרי חידושו. לאורך אלפי שנים, חלוקת העבודה הוזכרה אצל הוגים רבים. כך, לדוגמה, כבר כ-2000 שנה לפני צאת ספרו, הועלה רעיון זה בפירוט על הכתב בידי אפלטון, בספרו 'פוליטיאה'. אומנם טיעון זה מוזכר בפוליטיאה כאמירה שולית תוך דיון אחר, והוא אף אינו מוסבר בפירוט ובהוכחות רבות כפי שהיטיב סמית' להביאם בספרו, אך דווקא הזכרתו אגב אורחא כבר בתקופה כה קדומה, ולא בתקופת המהפכה התעשייתית, מעידה עד כמה רעיון זה שורשי ומובן מאליו בהגיונם של אנשים לאורך אלפי שנים. עובדה זו אינה אמורה להפתיע, שכן אף סמית' עצמו ציין כי לא מדובר על עיקרון תבוני, אלא על עיקרון הקשור בטבעו של האדם:

חלוקת עבודה זו, שיתרונות כה רבים בצדה, אינה פרי תבונה אנושית הצופה את העושר הכללי שהחלוקה מולידה ושואפת אליו, אלא תוצאה הכרחית, אם כי איטית והדרגתית מאוד, של נטייה מסוימת בטבע האדם, שאין לנגדה תועלת רחבה כל כך – הנטייה לסחור, להמיר ולהחליף דבר בדבר. (עמ' 101)

לצורך הצגת סוגיה זו, נפתח בדוגמה המפורסמת עמה פותח סמית' את הפרקים העוסקים בעיקרון זה, כדי להמחישו:

נביא אפוא דוגמה מענף פחות מאוד בערכו, שחלוקת העבודה בו עוררה תשומת לב רבה: מקצועו של עושה הסיכות. עובד שלא למד את המקצוע הזה (שחלוקת העובדה עשתה אותו משלח יד בפני עצמו) ואינו מכיר את המכונות המופעלות בו (שאותה חלוקת עבודה הביאה, מן הסתם, לידי המצאתן), ספק אם יוכל, על אף חריצותו, לעשות סיכה אחת ביום, קל וחומר עשרים. אבל בדרך שבה מתנהל עיסוק זה היום, לא זו בלבד שהעבודה כולה היא מקצוע בפני עצמו, אלא שהיא אף נחלקת לשלבים מספר, שגם הם רובם מקצועות בפני עצמם. אדם אחד מותח את התיל, שני מיישרו, שלישי חותכו, רביעי מחדדו וחמישי משחיז את קצהו כדי להכשירו לקבל את הראש. לעשיית הראש נדרשות שתיים-שלוש פעולות נפרדות. הרכבתו היא עניין בפני עצמו, ועניין אחר הוא הלבנת הסיכות. אפילו אריזתן בנייר היא מקצוע לעצמו. כך נחלקת המלאכה החשובה של עשיית סיכה לכשמונה-עשרה פעולות נפרדות, ובכמה בתי חרושת נעשית כל אחת מהן בידיים אחרות, אף שבאחרים יש שאדם אחד עושה שתיים או שלוש פעולות. ראיתי בית תעשייה קטן מסוג זה שהועסקו בו עשרה עובדים בלבד, ולכן עשו אחדים מהם שתיים או שלוש פעולות נפרדות. ואולם אף על פי שהיה מפעל עני ודל בציוד, כשעמלו העובדים קשה היה בכוחם להוציא מתחת ידיהם כשתים-עשרה ליטרות סיכות ביום. בליטרה אחת יש יותר מארבעת-אלפים סיכות שגודלן בינוני. אותם עשרה עובדים יכלו אפוא לייצר יותר מארבעים ושמונה אלף סיכות ביום. משמע שכל אדם שעושה עשירית מארבעים ושמונה אלף סיכות יכול להיחשב כמי שעשה ארבעת אלפים ושמונה מאות סיכות ביום. אך אילו עבד כל אחד מהם בנפרד ובאורח עצמאי, בלי כל הכשרה לעשות את המלאכה, ודאי שלא היה עושה יותר מעשרים סיכות ביום, ואולי אף לא סיכה אחת; כלומר, בוודאי לא חלק אחד ממאתיים וארבעים, ואולי אף לא חלק אחד מארבעת אלפים ושמונה מאות הסיכות שכל אחד מהם מסוגל להוציא מתחת ידו היום, בזכות חלוקה ושילוב נאותים של פעולותיהם השונות. (עמ' 96-95)[2]

אצל אפלטון, האזכור של רעיון חלוקת העבודה מופיע כמעט בדרך אגב, תוך ניסיון לתאר כיצד נראית מדינה:

"מדינה מתהווית", אמרתי אני, "כמדומה לי, כיוון שכל אחד מאתנו אינו דיו לעצמו, והוא זקוק לרבים זולתו. או שמא רואה אתה ראשית ישובה של מדינה שאינה זו?"

"אין שום ראשית אחרת". אמר הלה.

"אחד, אפוא, מסתייע בחברו, בזה לצורך זה ובזה לזה, וכך, בשל ריבוי הצרכים, הרי הם מכנסים שותפים ועוזרים רבים לישוב אחד, ולישוב זה שבצוותא קראנו בשם 'מדינה'. לא כן?"

"בוודאי".

"הבה, אפוא", אמרתי אני, "נבנה נא בשיחנו מדינה מראשיתה. והרי יבנה אותה, כפי שנסתבר, הצורך שלנו".

"כמובן"

"והלא הראשון והגדול שבצרכים הוא התקנת המזון, כדי להיות ולחיות".

"בלי ספק".

"והשני במעלה – התקנתה של דירה; והשלישי – של לבוש וכיוצא בזה".

"כך הוא".

"ובכן", אמרתי אני, "כיצד יהיה בה במדינה כדי להתקין מספר זה של צרכים? הרי אחד יהיה איכר, שני – בנאי, ושלישי – אורג? או שמא נוסיף עליהם גם סנדלר, או מי שהוא אחר מהעוסקים בצורכי הגוף?

"בוודאי".

"אם כן, תהיה המדינה שאין בה אלא מה שהכרחי ביותר, בת ארבעה או חמשה אנשים?"

"כך נראה".

"וכי מה? האם חייב כל אחד מהם לעשות את מעשה ידיו משותף לכול, והאיכר, למשל, שהוא אחד, יספק מזון לארבעתם, יקציב זמן ועמל פי ארבעה להכנת מזון ויחלק לאחרים; או יתעלם מהם, יפיק את החלק הרביעי של המזון בחלק הרביעי של הזמן, ויקציב משלושת הרבעים הנותרים אחד להתקנת ביתו, אחד – להתקנת לבושו, ואחד – לשל נעליו, ובלא שיטרח לחלק לאחרים, יעשה את שלו בידי עצמו?"

ואדימאנטוס אמר: "הרי הדרך ההיא, סוקראטס, קלה יותר מזו".

…"וכי מה? כיצד יהיו מעשיו של אדם יפים יותר? כשהוא האחד, יעסוק במלאכות מרובות, או באחת, כשם שהוא עצמו אחד?"

"כשאחד", אמר הלה, "יעסוק באחת".[3] (עמ' 217-216)

עד כמה עיקרון חלוקת העבודה המוזכר אצל סמית' דומה לדברים המובאים אצל אפלטון בפוליטיאה? מענה לשאלה זו ניתן לאור הסתכלות על הסיבות אותן מונה סמית' ליעילותה של חלוקת העבודה:

שלושה גורמים לגידול הרב בכמות העבודה שמספר שווה של עובדים יכולים לעשות בזכות חלוקת העבודה, ואלה הם: ראשית, השיפור במיומנותו של כל עובד ועובד; שנית, החיסכון בזמן המתבזבז בדרך כלל במעבר מסוג אחד של עבודה למשנהו; ואחרון אחרון, המצאתן של מכונות רבות המקלות את העבודה, מקצרות אותה ונותנות בידי אדם אחד לעשות את מלאכתם של רבים. (עמ' 97)

סמית' תולה את הצלחת עיקרון חלוקת העבודה בהגדלת השפע הכללי בשלושה גורמים: שיפור במיומנות העובדים, בחיסכון בזמן ובטכנולוגיה. להלן נראה את ההתייחסויות להתמקצעות ולחיסכון בזמן בשני הכתבים, פוליטיאה ועושר העמים, ובהמשך נדבר על השיפור בטכנולוגיה המוזכר אצל סמית' אך נעדר אצל אפלטון.

התמקצעות

אלמנט ההתמקצעות מוזכר אף הוא אצל סמית' ביתר פירוט:

ראשית, השיפור במיומנותו של העובד מגדיל ממילא את כמות העבודה שהוא יכול לעשות; וחלוקת העבודה, המצמצמת את תפקידו של כל עובד לפעולה פשוטה אחת ועושה אותה לעיסוק היחיד בחייו, מגדילה ממילא עד מאות את מיומנותו. נפח פשוט הרגיל לעבוד בפטיש, אך לא הורגל מימיו לעשות מסמרים, אם ייאלץ בנסיבות מיוחדות לשלוח ידו בכך, בטוחני כי יתקשה מאוד לעשות יותר ממאתיים שלוש מאות מסמרים ביום, ואף אלה יהיו גרועים מאוד. נפח שהורגל לעשות מסמרים, אך עשיית מסמרים אינה עיסוקו היחיד או העיקרי, יוכל רק לעיתים רחוקות, ובשקידה רבה, להוציא מתחת ידו יותר משמונה מאות או אלף מסמרים ביום. ראיתי כמה בחורים בני עשרים שנה ומטה שלא עסקו מימיהם בשום מקצוע חוץ מעשיית מסמרים, וכשהתאמצו יכול כל אחד מהם לעשות יותר מאלפיים ושלוש מאות מסמרים ביום. (עמ' 97)

ואצל אפלטון הוא מוזכר אף הוא בתמצות במקור הבא:

"אם כן, אדימאנטוס, יש צורך ביותר מארבעה אזרחים להתקנת הדברים אשר מנינו. שהרי מסתבר כי האיכר לא יתקין לעצמו את המחרשה, אם עליה להיות יפה, אף לא את המעדר וכל שאר מכשירי החקלאות; והוא דינו של הבנאי שגם הוא זקוק לכלים מרובים; וכן האורג והסנדלר. לא כן?"

"אמת". (עמ' 218)

ומעט יותר בהרחבה במקור הבא:

…"ובכן, ידידי: עוד יש להגדיל את המדינה, ולא בעניין פעוט, אלא בחיל צבא שלם, שיצא להגן על כל אותו רכוש, ועל כל האנשים שמנינו זה עתה ויילחם בתוקפים".

"וכי מה?" אמר הלה; "הם עצמם – לא יהא לאל ידם?"

"לא", אמרתי אני, "אם אתה וכולנו צדקנו בהסכמתנו, שעה שיצרנו את המדינה; הרי הסכמנו, אם זכור אתה, שאחד – אי אפשר לו שיעסוק כשורה באומנויות רבות".

"כדבריך כן הוא", אמר.

"וכי מה?" אמרתי אני; "תחרות מלחמה אינה אומנות בעיניך?"

"כן וכן", אמר.

"וכי יש לדאוג יותר לאומנות היוצרת נעליים מלזו של מלחמה?"

"לא ולא".

"והרי חייבנו את הסנדלר שלא ינסה להיות גם איכר או אורג או בנאי, אלא סנדלר בלבד, למען נצליח במלאכת הסנדלרות; וכן נתנו לכל האחרים עניין אחד בלבד, שלא מוכשר כל אחד ובו יעסוק כל ימי חייו, ויתפנה משאר עיסוקים, לבל יחמיץ שעות הכושר, ויעשה מלאכתו כשורה. ואשר לענייני המלחמה – כלום לא חשוב הוא מכל שהללו ייעשו כהוגן? או שמא קל הוא ענין זה עד שגם איכר וסנדלר וכל בעל מלאכה אחר יהיה איש מלחמה בעוד ששום אדם לא יהיה שחקן ראוי לשמו במשחק הפסיפסים ולא קוביוסטוס, אלא אם כן יעסוק בזה מימי נעוריו, ולא כלאחר יד? ואילו אם יתפוס בידו מגן, או כלי אחר מכלי המלחמה ומכשיריה, יהפוך בו ביום ללוחם ראוי לשמו בחיל הרגלים או בסוג אחר מסוגי המלחמה, בעוד ששום כלי אחר לא יהפוך את התופס בו לאומן או לאתליטיס, ואף לא יביא שום תועלת לאדם שלא קנה לו את הבקיאות בכל דבר ודבר, והתאמן בו כפי הצורך?"

"לו כך היה", אמר הלה, "כי אז ייקר מאוד ערכם של המכשירים!" (עמ' 224-223)

חיסכון בזמן

כאשר סמית' התייחס לחיסכון בזמן, הוא פירט זאת בדברים הבאים:

שנית, היתרון שבחיסכון בזמן המתבזבז בדרך כלל בעת מעבר מעבודה לעבודה גדול הרבה ממה שאנו עשויים לשער במבט ראשון. אי אפשר לעבור במהירות רבה מעבודה אחת לעבודה אחרת, המתנהלת במקום אחר ובכלים שונים לגמרי. אורג כפרי, המעבד משק קטן, מאבד בוודאי זמן רב במעבר מן הנול אל השדה ומן השדה אל הנול. כאשר אפשר לעסוק בשני המקצועות בבית מלאכה אחד, אובדן הזמן בוודאי קטן יותר, אבל גם כאן הוא ניכר מאוד. דרכו של אדם להלך בנחת כאשר הוא עובר מהתעסקות להתעסקות. כשהוא מתחיל בעבודה החדשה, רק לעיתים רחוקות הוא להוט ונהלב ביותר; דעתו, כמאמר הבריות, אינה נתונה לה, וזמן מה הוא נוהג בה קלות ראש ואינו שוקד על מעשהו. (עמ' 98)

לעומתו, אצל אפלטון אלמנט החיסכון בזמן המרכיב את עיקרון חלוקת העבודה מעט פחות ברור, והוא אינו מוזכר במילים אלו, אך ישנה התייחסות אליו במובן היותר רחב, מצד היעילות המתבטאת בין השאר בכמות המיוצרת:

"והנה גם זה ברור, כמדומה לי, שאם יחמיץ אדם שעת כושר של מעשה ממעשיו, יאבד אותו מעשה".

"ברור".

"שכן, דומני, אין המעשה נוהג להמתין עד שיתפנה לו עושהו, אלא הכרח לו לעושה שיעקוב אחר מעשה ידיו, ולא דרך אגב".

"הכרח".

"כיון שכך, יהא, אפוא, כל דבר ודבר מרובה ויפה וקל יותר, כשאדם אחד יהא עוסק בו לפי טבעו ובשעת כושר לאותו דבר, והוא פנוי משאר עיסוקים".

"בלי כל ספק". (עמ' 218-217)

מסחור כאמצעי להעצמת חלוקת העבודה

מקום מרכזי בעיקרון חלוקת העבודה קיבל המסחור, כגורם העיקרי המוביל לחלוקת העבודה:

אותה נטייה לסחר, שבאמצעותה אנו משיגים איש מרעהו – בהסכם, בסחר חליפין ובקנייה – את חלק הארי מאותם שירותים הדדיים טובים שאנו זקוקים להם, היא שהביאה לידי חלוקת העבודה בראשיתה. (עמ' 102)

ובמקום אחר הוא מוזכר כגורם אשר בידו להגביל את היקפה של חלוקת העבודה בשוק:

כשם שיכולת ההחלפה היא שמביאה לידי חלוקת העבודה, כך היקפה של חלוקת העבודה מוגבל בידי היקפה של אותה יכולת, כלומר, בהיקף השוק. כאשר השוק קטן מאוד, אין בו כדי לעודד אדם להתמסר התמסרות גמורה לעיסוק אחד, מפני שנבצר ממנו להמיר אותו חלק עודף מתוצר עמלו, הגדול מצרכיו שלו, באותם חלקים מתוצר עמלם של אחרים שהוא זקוק להם. (עמ' 104)

אצל אפלטון המסחור הובא כתשתית לקיומה של המדינה, כפי שהבאתי בפתיחה לנושא זה. במקור נוסף, אפלטון מדגיש את הקשר בין היכולת לסחור לבין האפשרות לחלוקת עבודה יעילה יותר:

"וכן לאנשי שרת אחרים שיכניסו אליה ויוציאו מתוכה כל דבר ודבר. והללו – סוחרים הם. לא כן?"

"כן".

"ובכן, גם בסוחרים יהיה לנו צורך".

"בוודאי".

"ואם המסחר ייעשה בדרך הים, עוד יהיה צורך ברבים אחרים הבקיאים במלאכת הים".

"כן, במרובים".

"וכי מה? במדינה גופה – כיצד יתנו זה לזה חלק במה שיוציא כל אחד מתחת ידו? הרי הוא הדבר שלשמו אף עשינו שותפות וייסדנו מדינה".

"הרי ברור", אמר הלה, "שבדרך מקח וממכר".

"ובכן, יהיה לנו מתוך כך גם שוק, ומטבע כסימן לחליפין".

"בוודאי".

"ואם יביא האיכר, או אומן אחר, כל תוצרת מתוצרתו אל השוק, ולא יכוון לשעת בואם של הללו המבקשים להחליף תוצרתם בתוצרתו, הרי יתבטל ממלאכתו בשבתו בשוק?"

"ודאי", אמר הלה, "אלא ישנם בני אדם הרואים זאת, ומשימים עצמם לאותו שירות; ואלה הם, במדינות שסדריהן נכונים, רובם ככולם חלושי הגוף, שלא יצלחו לשום פועל אחר. שהללו צריכים להמתין בשוק, ולתת כסף בעד סחורה, לאותם המבקשים למכור דבר מה, ושוב לתת סחורה בכסף, למי שמבקש לקנות דבר מה". (עמ1 220-219)

הבדלים

כאן המקום להדגיש כי הדברים המובאים בפוליטיאה אינם תחליף לתורה הסדורה והמפורטת בדבר עיקרון חלוקת העבודה המובא בעושר העמים. יתרה מכך, בין אפלטון לסמית' ישנם חילוקי דעות לא מעטים, המראים כי השניים חלקו על הסיבה אשר מובילה לכך שעיקרון חלוקת העבודה הוא עיקרון כה חשוב המוביל לעושר רב. דוגמה לכך הינה החשיבות הרבה המקנה אפלטון לכישורים המולדים, בעוד סמית' מייחס לכך חשיבות מועטה, אם בכלל. כך לדוגמה כותב אפלטון:

"חי זיו", אמרתי אני, "אין בכך כל פלא. שהנה בשעה שדיברת עלה גם על דעתי, ראשית כל, שאין איש מאתנו דומה לחברו מבטן ומלידה דמיון גמור, אלא נבדל הוא ממנו בטבעו, וכל אחד מוכשר למעשה אחר. וכי אין זה נראה לך?"

"כך נראה לי". (עמ' 217)

לעומתו, סמית' מכריז באופן ברור מה הוא חושב על תליית עיקרון חלוקת העבודה בכישורים המולדים:

לאמתו של דבר, ההבדל בין אדם לאדם מצד הכשרונות הטבעיים מועט מכפי שאנו סבורים; ופעמים רבות ההבדל הגדול בנטיות, המבדיל לכאורה בין בני אדם בעלי מקצועות שונים כשהם גדלים ומגיעים לבגרות, יותר משהוא סיבתה של חלוקת העבודה הריהו תוצאתה. ההבדל בין הטיפוסים השונים ביותר זה מזה – למשל, בין פילוסוף לסבל רחוב פשוט – לא הטבע דווקא מולידו, ככל הנראה, כי אם נסיבות החיים, המנהג והחינוך. (עמ' 102)

ובמקום אחר אף טוען מפורשות כי לולא המסחור הכישרונות הייחודיים שיש לנו היו מועטים:

אבל אלמלא הנטייה לסחור, להחליף ולהמיר, היה על כל אדם להשיג בכוחות עצמו את כל הצרכים החיוניים והנוחויות שהוא חפץ בהם. הכול היו צריכים למלא אותם תפקידים עצמם ולעשות אותה עבודה עצמה, וההבדל בעיסוקים לא היה גדול די הצורך להוליד לבדו הבדל גדול בכשרונות. (עמ' 103)

הבדל נוסף הקיים בין עושר העמים לפוליטיאה הוא השיפורים הטכנולוגיים שסמית' תלה את עיקרם בחלוקת העבודה, בעוד אצל אפלטון הם כלל לא מוזכרים.

ודבר שלישי ואחרון, ידוע לכל עד כמה השימוש במכונות מתאימות מקל את העבודה ומקצר אותה. מיותר להביא דוגמאות לכך. לכן לא אעיר אלא שהמצאת כל המכונות הללו, המקלות את העבודה ומקצרות אותה כל כך, מקורה כנראה בחלוקת העבודה. הסיכויים לגלות דרכים קלות ומהירות להשגת מטרה כלשהי גדלים מאוד כאשר כל תשומת הלב נתונה לאותה מטרה אחת ויחידה ואינה מפוצל בין דברים רבים. אבל עקב חלוקת העבודה נתונה מאליה כל תשומת לבו של האדם אל מטרה אחת פשוטה מאוד. מטבע הדברים, יש לצפות שאדם זה או אחר מן המועסקים בכל שלב עבודה ימצא עד מהרה דרכים קלות ונוחות יותר לבצע את עבודתו המסוימת, אם טבע העבודה מאפשר שיפורים מעין אלו. רבות מן המכונות המשמשות בבתי חרושת שהעבודה בהן מפוצלת לפעולות רבות היו בראשיתם המצאות של פועלים פשוטים, שמדרך הטבע הפנו את מחשבותיהם למציאת דרכים קלות ונוחות יותר לעשיית המלאכה הפשוטה שהועסק בה כל אחד מהם. …במנועי האש (מכונות הקיטור) הראשונים הועסק דרך קבע נער שתפקידו היה לפתוח ולסגור לסירוגין את החיבור בין הדוד לגליל, על פי עליית הבוכנה וירידתה. אחד הנערים הללו, שאהב לשחק עם חבריו, נוכח לדעת שכאשר הוא קושר חוט בין ידית השסתום הפותח את החיבור ובין חלק אחר של המכונה, השסתום נפתח ונסגר בלי עזרתו, מה שנותן בידיו זמן פנוי להשתעשע עם חבריו. אחד השיפורים הגדולים שהונהגו במכונה זו מאז הומצאה היה תגליתו של נער שביקש לחסוך מעצמו עמל. (עמ' 98)

אין פלא שסמית' הכניס גורם זה לרשימת הגורמים הנובעים מחלוקת העבודה ואשר מובילים לחלחול השפע הכללי לכל שכבות האוכלוסייה, בעוד שבפוליטיאה הוא כלל אינו מוזכר. עושר העמים נכתב כמה שנים אחרי תחילתה של המהפכה התעשייתית, וסביר כי סמית' חיפש גורם אשר לזכותו אפשר לתלות את כל העושר שהופיע בשנים אלו. אפלטון, לא ראה שינויים כה קיצוניים בטכנולוגיה בתקופתו, ועל כן אך טבעי שאין הוא הגדיר תופעה זו, שלא הייתה קיימת בתקופתו, כחלק ממאפייניה של חלוקת העבודה.

לסיכום

הראיתי את עיקרי הדברים הדומים בתפיסותיהם של אפלטון וסמית' את חלוקת העבודה, ועמדתי על השוני הקיים ביניהם בנושא זה. לטענתי, יש בדברים אלו בשביל לחזק את עיקרון חלוקת העבודה, ולהראות שכבר בתקופות קדומות הרבה לפני המהפכה התעשייתית, דברים אלו נראו ברורים מאליהם. יש להדגיש, כי אין בדברים אלו בכדי לטעון כי דבריו של סמית' הינם מיותרים, שכן לא בכדי רבים מקשרים עיקרון זה לסמית'. עושר העמים מהווה ניתוח מדויק ומפורט להפליא של עיקרון חלוקת העבודה, בצורה שלא ידוע לי שנעשתה לפניו.

[1] אדם סמית', עושר העמים. תרגמו: יריב עיטם ושמשון ענבל, (ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז-1996). ספר א, פרקים א-ג, עמ' 103-95.

[2] סרטון עדכני הממחיש עיקרון זה על עיפרון המיוצר בימנו.

[3] אפלטון, פוליטיאה. בתוך: כתבי אפלטון, תרגם מיוונית יוסף ג. ליבס, כרך שני (ירושלים-תל-אביב: הוצאת שוקן, תשנ"ח). עמ' 224-216.

 


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • איתן ישראלי

    לומד לתואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"מ) באוניברסיטה העברית.