בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין ארנדט וז'בוטינסקי: ההתמודדות היהודית-ציונית בש...

בין ארנדט וז'בוטינסקי: ההתמודדות היהודית-ציונית בשאלת אזרחותם של ערביי ישראל

,
דיון בתפיסה האזרחית של חנה ארנדט וזאב ז'בוטינסקי, היחס לערבי ישראל הנגזר מהן ומקומו בשיח העכשווי בין שמאל וימין.

אחת השאלות הבוערות ביותר, העוסקות בעתידה של מדינת ישראל, נוגעת למקומם של האזרחים הערבים בה; ונראה כי שאלה זו אינה נותנת מנוח לפוליטיקאים, לפעילים פוליטיים, ואף לאזרחים המנהלים שיחות בסלון, בקיוסק ובבית המרקחת. יש הטוענים כי קיים צורך לעשות הפרדה טריטוריאלית בדמות שתי מדינות לשני עמים, גם על חשבון שטח ישראל, על מנת שלא לפגוע ברוב היהודי מחד, ובזכויות הליברליות של הערבים מאידך. מנגד, יש הדורשים פתרון בדמות מדינה אחת לשני עמים, כאשר היחסים בין היהודים והערבים יהיו היררכיים ויעוגנו בחוק רשמי ואף בחוקה, או לחלופין בפעילות מוסדית בלתי-רשמית. גישה שלישית גורסת כי לא יהיו יחסים היררכיים בין יהודים וערבים בשטח המדינה – לא בפועל ולא בחוק. ההצעה האחרונה נעה בין מודל לאומי משותף לבין מודל וולונטרי, בדמות מדינת כל אזרחיה.

הפולמוס בדבר היחסים האזרחיים והמדינתיים שבין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הערבית, במדינה חד-לאומית יהודית או דו-לאומית מעורבת – איננו דבר חדש; למעשה, הוא עלה כבר מראשית ימיה של התנועה הציונית. אולם, למרבה הצער, רבות מדמויות המפתח בפולמוס זה נשכחו או הושכחו מהשיח הישראלי של היום, הן מצידה הימני והן מצידה השמאלי של המפה. השכחה הזו נובעת ממניעים שונים, בין אם מדובר במניעים פוליטיים או בשיקולים זרים אחרים. על כל פנים, כולם כאחד גרמו להשטחת השיח הישראלי באחת הסוגיות הבוערות לקיום יהודי עצמאי או סמי-עצמאי כיחידה לאומית – המבנה האזרחי של מדינת ישראל. האם אזרחות יהודית צריכה להתקיים בצד אזרחות ליברלית מלאה של לא-יהודים? האם בהפרדה שבין היהודים ובין קהילות לא-יהודיות טמונה עוולה לאומית כבירה, המזכירה בדפוסיה את העוולות האירופאיות כלפי היהודים, או שמא ישנם צידוקים ריאליסטיים ומוסריים לטעון כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית בהגדרתה גם במחיר אזרחות ליברלית לא-שוויונית?

סוגיה זו, למרות חשיבותה, היא רדומה, יחד עם הוגים שונים שבכתביהם ניתן למצוא מענה, מוצלח יותר או פחות, למערכת יחסי הגומלין האזרחית שבין יהודים ובין ערביי ישראל. קריאה ודיון מחודשים בהוגים, אשר ירדו לתהום הנשייה, ירוו את השיח בטיעונים חדשים, מאתגרים ומורכבים. כמו כן, דיון בתפיסה היהודית והציונית, כפי שזו באה לידי ביטוי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, יפריך טיעונים רבים בדבר ההכרחיות של קו מחשבה ציוני אחיד. בנוסף, הם יעניקו פרספקטיבה היסטורית והגותית לקו המחשבה גם של קבוצות ציוניות, פוסט-ציוניות או אנטי-ציוניות של ימינו. לשם כך, במאמר זה יוצגו שני הוגים, אשר החלו לעורר עניין מחודש בשיח הפוליטי, הן בהקשר הציוני ככלל, והן בהקשר של סוגיית האזרחים הערבים בפרט. ההוגה הראשונה היא חנה ארנדט, אשר העניין בה החל בעיקר בארצות הברית, וגלש גם אל חוגים שמאלניים ופוסט-ציוניים בישראל; והשני הוא זאב ז'בוטינסקי, המעורר עניין הן בקרב הצד הימני-לאומני והן בקרב הצד הימני-ליברלי.

חנה ארנדט ידועה בעיקר בשל הדיון הנרחב שניהלה ב"הבנאליות של הרוע", ובשל הביקורת שהטיחה כלפי ההתנהלות האינטרסנטית, לטענתה, של הנהגת היישוב היהודי בזמן השואה, ועל ההתנהלות הראוותנית של ההנהגה הישראלית במשפט אייכמן. ביקורת זאת, והקשר הרומנטי שניהלה עם היידיגר, שהזדהה עם המפלגה הנאצית, הובילו לנידוי אינטלקטואלי של ארנדט ושל הגותה מצד החוגים הישראלים. על כן, המשך מפעלה נעשה בארצות הברית, בה נשארה עד סוף ימיה. אולם הנידוי לא היה נצחי, וחוגי שמאל רבים מקומיים מצאו עניין רב בכתביה של ארנדט, ברעיונות האזרחות שקידמה ובפתרונות שהציעה לחיכוך הפוליטי שבין היהודים לבין הערבים במדינת ישראל.

הנחות המוצא של ארנדט מתבססות – בדומה להגויות מודרנית אחרות – על ההנחות של קאנט, אשר הדגיש את מרכזיותו של האדם, קדושתו כישות נפרדת, והחלה של עקרונות החירות והשוויון על כל אדם באשר הוא אדם. ארנדט הסכימה עם הטענות, שלפיהן ההוויה העליונה ביותר היא ההוויה האנושית, ושכל בני האדם כשלעצמם הם יצורים תבוניים, אשר יכולים להתקיים בהרמוניה עם הזולת, לתקשר עימו, להבין את נקודת מבטו ולשתף עימו פעולה, במישור החברתי, התרבותי והפוליטי; וזאת, משום שקיים גרעין אוניברסאלי מוסרי משותף, הטמון בתבונה האנושית הכללית.

ארנדט, כקאנט, טענה כי ישנו פוטנציאל אנושי לקיום הרמוני בין פרטים שונים וקבוצות שונות, תוך התווית הבנה משותפת והדדית מצד אחד, ושימור מגוון הדעות האנושי באופן מרבי מן הצד שני. בתפיסה זו, ארנדט מדגישה את רעיון הפלורליזם: ריבוי אתני או תרבותי אינו מהווה סיבה להפרדה בין קבוצות אנושיות, והבדלים בין קבוצות אינם מעידים בהכרח על קרע, על היעדר יכולת לשיתוף פעולה ועל אי-יכולת להתקיים זו לצד זו. מתוך כך ארנדט טוענת כי הלאומיות האתנית, אשר הפרידה בין קבוצות בהסתמך על השיוך ההיסטורי-אתני של חבריהן, איננה הכרחית, אלא שהיא "אמונה טפלה" ואף מזיקה בנסיבות שונות.

ארנדט תמכה בפתרון פוליטי למצוקת המיעוט היהודי, בעיקר באירופה, אך התנגדה לפתרון בדמות התארגנות מדינית יהודית-אתנית, מתוך חשש כי תיקון העוול הפוליטי של העם היהודי – שחלקו הפך לפליט לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה – יגרור עוול פוליטי חדש כלפי העם הפלסטיני. בתפיסתה של ארנדט, דפוסי הלאומיות האתנית הם שגרמו לאסון הכבד שהומט על אירופה בכלל, ועל היהודים בפרט, במלחמת העולם השנייה; לפיכך, על הקבוצות האתניות למצוא רעיונות פוליטיים חדשים להתארגנות חברתית ומדינית, אשר אינם מתבססים על גבולות אתניים מוצקים ושאינם מדירים קבוצות  השונות באופיין מן המרקם האתני הרווח. הלאומיות נראתה בעיניה כתופעה אירופית אלימה, אשר מדיחה את היהודים לגזענות, משום ההזנחה של הרעיונות היהודים בדבר אוניברסאליות אנושית – שמשלו בכיפה היהודית במשך אלפי שנים – והחלפתם ברעיונות הצבועים בגוונים לאומניים.

יחד עם זאת, ארנדט ראתה בציונות תופעה אותנטית, הנובעת מצורך האמיתי של העם היהודי בפתרון ממשי. עבור מיגור הגזענות, ההפרדה ההיררכית והעוינות שבין הצד היהודי לצד הערבי בארץ ישראל, ארנדט הציעה להימנע מחזרה על הדפוסים הלאומיים של אירופה, אשר הובילו להרס, ורמסו את ההנחה הקאנטיאנית בדבר קדושת האדם כשלעצמו. במקום לאומיות אתנית, ארנדט הציעה פתרון אלטרנטיבי, המתבסס על הניסיון לשלב בין מענה לבעיה היהודית לבין הימנעות מעוול חדש – הקמת קונפדרציה דו-לאומית ועל-לאומית, אשר תתקיים על אדמות ישראל.

רעיון הקונפדרציה מתבסס על הדגש ששמה ארנדט על מושג הפלורליזם, ועל חשיבות מקום האזרח במרחב הפוליטי, המתבטאת בדמוקרטיה ישירה. תוך התייחסות לטענתה המרכזית ב"הבנאליות של הרוע", ארנדט גורסת כי הסיבה לטרגדיות האנושיות איננה שנאה אישית ומניעים אישיים, אלא הפעלת כוח ביורוקרטי בלתי-מחושב. ארנדט טוענת כי בני אדם יכולים, רוצים וצריכים להשתתף באופן אקטיבי בזירה הפוליטית, תוך שילוב בין פעולות לבין פיתוח שיח משותף, לשם יצירת מנגנון ביקורת כלפי המערכת המדינית-ביורוקרטית.

המטרה של ארנדט היא להציע מודל, אשר ישלב בין התפיסה הפלורליסטית, המבטיחה קיום הדדי מוסרי של יהודים וערבים במדינה דו-לאומית – המקיימת שוויון אזרחי ופוליטי מלא – לבין פעילות אזרחית, המאפשרת את קיומו של שיח פוליטי אקטיבי ותקין במרחב. עבור כך, ארנדט מציעה את מודל המועצות.

מודל המועצות הוא למעשה אקט של ביזור הכוח הפוליטי לטובת החלשת הביורוקרטיה; מניעת ריכוז של עוצמה פוליטית בידי גורמים בודדים; ויצירת זירה אקטיבית לפעילות אזרחית מקומית. המועצות הן למעשה מוקדים פוליטיים קהילתיים, המזמינים את כל הקהילה, המשתייכת לתחום המועצה, להשתתף בחיים האזרחיים. באופן זה, האזרחים היהודים והערבים יכולים לחיות חיים משותפים, לפתח אינטרסים משותפים ולדבר בשפה משותפת. מודל זה יבטיח שיתוף פעולה, יבנה מרחב ציבורי מוסדר בו יש מקום ליצירתיות, וימנע מעם אחד לדכא עם אחר בהיעדר חירות או שוויון. המדינה, אשר עוצמתה הפוליטית תהיה מצומצמת, משום שמוקדי העוצמה יהיו מבוזרים ומקומיים, לא תוכל לגרום לאזרחיה לבצע אקטים אלימים, בלתי-מוסריים ונפשעים באמצעות ביורוקרטיה המתבססת על לגיטימציה לאומית אתנית. באופן זה היהודים מקבלים ייצוג שווה וחופשי, ומעניקים ייצוג שווה וחופשי גם לאזרחים הערבים, אשר מוגנים מכוחה המשחית של הביורוקרטיה המדינית שעלול היה לרמוס את זכויותיהם ולהפוך אותם לעם פליט, או אף גרוע מכך. לטעמה, קיום של מדינה יהודית בנוסח רביזיוניסטי ז'בוטינסקאי הטוען לבלעדיות מדינית מופרדת ולטריטוריה עבור העם יהודי, תסכן את המיעוטים החיים בקרבה, ולא תוכל להציע להם אלא אזרחות סוג ב', הגירה אל מחוץ למדינה ועוד אופציות בעייתיות אחרות מן הסוג הזה.

ז'בוטינסקי, למרבה הפליאה, איננו כוח הגותי מוכר בישראל, על אף היותו מייצגה הראשי של התנועה הרביזיוניסטית, אשר הגותה מזוהה במידה רבה עם הקונצנזוס הישראלי הרחב. בעיני רבים מקרב הישראלים, ז'בוטינסקי הוא מותג, סמל, סלוגן; עם זאת, מעטים מכירים את תפיסתו המורכבת, המכילה בתוכה אלמנטים רבים כמו לאומיות, אלימות הכרחית, ושמירה על זכויות ליברליות נרחבות וזכויות סוציאליות בסיסיות.

הסיבה לפופולאריות העממית של המותג ז'בוטינסקי היא הזיהוי שלו עם "הימין האמיתי". למרות שהשאלה מהו הימין האמיתי היא עמומה למדי, ודורשת דיון מעמיק כשלעצמה, בשיח היום-יומי ימין מזוהה עם גאווה לאומית, שימוש לגיטימי באלימות בעת הצורך, והפרדה – לפחות רעיונית – בין יהודים וערבים. בישראל של היום, הקישור שחלק מהפוליטיקאים מהימין מבצעים בינם לבין ז'בוטינסקי, מבטא מעין פסאדה לכך שמדובר ב"ימין טהור", נעדר תבוסתנות שמאלנית, עשוי כולו מגאווה לאומית ומפטריוטיות טהורה. הקשר שמנסים שחקנים מהימין לקשור בינם לבין ז'בוטינסקי איננו מופרך; אולם ככל שהימין עובר שינויי תדמית, נראה שהקשר הופך לפחות ופחות הדוק.

האופוזיציה מן הימין החלה להתהוות באופן רשמי עם פרישתו של ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית בשנת 1923. אופוזיציה זו הטיחה ביקורת כנגד המדיניות הפייסנית של היישוב העברי אל מול המנדט הבריטי, ונוכח מדיניות ההבלגה שהפגין כלפי האלימות הערבית; כמו כן, הטיחה ביקורת על ההלימה הבולטת, שקיימה ההסתדרות הציונית בין האידיאולוגיה הציונית ובין האידיאולוגיה הסוציאליסטית. אל מול הפייסנות, ההבלגה והסוציאליזם, ז'בוטינסקי הציג דרך פעולה אחרת: הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, תוך מתן הצהרה אמיצה וברורה בפני הערבים תושבי הארץ, ובפני הקהילה הבינלאומית, לפיה מטרת הציונות היא ביסוס רוב יהודי במדינה החולשת על המרחב שבין שתי גדות הירדן, וזאת, בין היתר, באמצעות שימוש הכרחי באלימות.

ההשקפה הצבאית של ז'בוטינסקי התבססה על האמרה המפורסמת "אדם לאדם זאב", ובאופן מדויק יותר, על ההשקפה הריאליסטית לפיה עבור קידום מטרות של שחקן פוליטי עליו להשתמש בעוצמה – ובעיקר בעוצמה צבאית קשיחה – משום שכל שחקן אחר ינסה למקסם את האינטרסים שלו על ידי שימוש באמצעים העומדים לרשותו. לפיכך, ביטחון בקהילה הבינלאומית ובפשרה אל מול הערבים בארץ ישראל, לא ישמשו את העם היהודי, משום שכך הוא יהיה תלוי בגורמים זרים, אשר האינטרסים שלהם בלבד עומדים לנגד עיניהם. טבע האדם, לפי ז'בוטינסקי, הינו אלים, בלתי-מתפשר, ואיננו חותר לשלום כאשר הדבר פוגע בו ובעוצמה שלו. בתנאים שכאלו, האמצעי המרכזי של כל פרט או קהילה פוליטית הוא מקסום יכולת העוצמה הקשיחה שלהם, שתרתיע אחרים מלהיכנס למאבק מולם, ותנצח אחרים במידה שההרתעה איננה משמעותית מספיק. רק בתנאים אלו ניתן לממש תכניות, מטרות וחזונות פוליטיים בכל מקום בעולם, וכן גם במקרה הציוני. לפיכך, פייסנות, הבלגה וניסיונות למימוש החזון הציוני על ידי פשרה ודיפלומטיה היו בגדר היתממות בעיניי ז'בוטינסקי, אשר הטיף למאבק מזוין אל מול הבריטים ואל מול הערבים כאחד, באקט ריאליסטי קלאסי.

הדמיון שבין הגישה הריאליסטית לבין הגישה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי מובהק, אם כי בשונה מהראשונה – אשר רואה בשחקנים הפוליטיים יצורים חלולים ואחידים – הגישה הז'בוטינסקאית מעניקה חשיבות עצומה לעם היהודי, לרוח האומה ולכבוד הלאומי שאבד, משום שהקיום בגולה נישל את הקהילה היהודית מעצמאות מדינית ומעוצמה צבאית. לטעמו, העם היהודי, לגווניו השונים, צריך להתאחד עבור מימוש רעיון העצמאות והלאומיות. הלאומיות, בעיני ז'בוטינסקי, נתפסת בתור דבר הכרחי ומהותי לאדם, והיא אף מפרידה בינו לבין אנשים אחרים, השייכים לאותו הלאום מטעמים גזעיים ולא וולונטריים. בשונה מתפיסת ארנדט, הלאומיות לפי ז'בוטינסקי היא דבר חיובי, אשר יש לחתור למימושו גם במחיר האינטרס האישי. כמו כן, הלאומיות היא פרטיקולארית לכל עם ועם, וכל לאום זקוק לטריטוריית מולדתו ולנחלת אבותיו, אליהן הוא מחובר בקשר רוחני נועז.

בהקשר הארצישראלי, קיום שני לאומים על אותה הטריטוריה איננו אפשרי, במידה רבה, או לכל הפחות איננו רצוי; שני הלאומים, היהודי והערבי, מרגישים שזוהי אדמת מולדתם, נחלת אבותיהם, והדבר אשר עבורו הם מוכנים להקריב את עצמם. מול התפיסה החיובית את המולדת, ישנה תפיסה שלילית של לאומים, אשר מפריעה למימוש הלאומי המלא: העם הערבי רואה בעם היהודי בתור פולש, ואילו העם היהודי רואה בעם הערבי בתור מתנחל על אדמה לא לו.

ז'בוטינסקי, בשונה מרבים אחרים, המאמינים בהפרדה לאומית רעיונית ובמימוש מלא של הלאומיות היהודית בין שתי גדות הירדן, לא בז ללאומיות הערבית. יחד עם זאת, בשונה מהפתרונות שמציעים השמאל בכלל וארנדט בפרט, ז'בוטינסקי לא מעניק פתרון שלם. מצד אחד, הלאומיות היא מוצדקת בקרב שני העמים; מצד שני, פשרה בדמות מדינה דו-לאומית, פדרציה או חלוקת הארץ תוביל לאי-מימוש מלא של הציונות. מדובר במלכוד לאומי סבוך, וז'בוטינסקי מעז להודות בכך שאולי אין לו פתרון סופי, אשר יוביל להרמוניה, לשלום ולשיתוף פעולה מלא בין היהודים לבין הערבים בארץ ישראל.

ההודעה של ז'בוטינסקי גוררת ביקורות רבות, אך היא ללא ספק אמיצה; דרושה תעוזה רבה בשביל להודות כי האמצעים העומדים בפני האדם הם חלקיים, וכי אי-אפשר להגיע למצב מושלם. אמנם, האומץ של ז'בוטינסקי לא נובע רק מההודעה, אלא גם מהניסיון לקיים בו בזמן רעיונות כמעט מנוגדים: עולם שמצד אחד יש בו קונפליקט, אך שמצד שני יש בו גם צדק, הוגנות ודמוקרטיה.

תפיסת הקונפליקט של ז'בוטינסקי מתבטאת באופן המובהק ביותר ברעיון "קיר הברזל" המפורסם. קיר הברזל הוא למעשה דרך משל לתיאור עוצמה צבאית קשיחה ומדיניות בלתי מתפשרת, אשר תשמש כוח הרתעה אל מול היריב הערבי, ובכך יאפשר קיום מדינה יהודית בהיעדר התחשבות ברצונות האנטי-ציוניים של ערביי ישראל ושל ערביי העולם. עוצמתו ואי-התפשרותו של אותו קיר הברזל, יניעו את היריב הערבי להבין כי אין תועלת במאבק, משום שהוא בלתי-אפשרי; העם היהודי חזק יותר מבחינת עוצמתו הקשיחה, ואיננו מוכן לוותר על חלקים מהמולדת או מהעצמאות שלו. לפיכך, הן בצד הצבאי והן בצד הדיפלומטי, היריב הערבי תמיד ייצא מופסד, עד שיבין כי אין ביכולתו לממש את הלאומיות שלו באופן מלא. ז'בוטינסקי מכבד את הלאומיות הזו, ואף רואה בקונפליקט הקיים מצב שאין בו מן ההוגנות. יחד עם זאת, משום תפיסת הקונפליקט, מימוש לאומיות ערבית היא הרעיון שיקרא תגר על מימוש לאומיות יהודית, אשר בה ז'בוטינסקי רואה ערך עליון. עבור מימוש הלאומיות ז'בוטינסקי מוכן לוותר על  הגדרה עצמית של לאומים אחרים, על שלום ועל חיים של שיתוף פעולה. הערבים, כך הוא טוען, לא יסכימו לעולם לשיתוף פעולה מלא, בשל הפערים שבין הלאומים ועקב המטרות הסותרות שלהם, ולא פעם ניתן לראות בכתביו של ז'בוטינסקי קריאה להפרדה לאומית ותרבותית באזורי המחייה הארצישראלים.

באופן פרדוקסאלי, ועל אף הרעיונות הלאומיים הריאליסטיים הנחרצים, ז'בוטינסקי ידוע באמרתו המפורסמת כי "סגן ראש הממשלה יהיה ערבי". נראה כי ז'בוטינסקי עושה הפרדה בין זכויות קבוצתיות לבין זכויות אישיות: מן ההיבט הקבוצתי, ז'בוטינסקי לא מעניק אפשרות ערעור על קיומו של הלאום היהודי, גם במחיר הפרדה ומלחמה. אולם מן ההיבט האישי, ז'בוטינסקי הוא דמוקרט מובהק, הקורא לשוויון זכויות מלא והענקת חירות מוחלטת. כפי שז'בוטינסקי מכבד את הלאומיות הערבית, כך הוא מכבד גם את הערבים בתור בני אדם, ונרתע מרעיונות בדמות אזרחות סוג ב', הגירה אל מחוץ למדינה, ודברים גרועים מכך. יחד עם זאת, לא מדובר ברעיון אוטופי, ויש לדמוקרטיה הזו סייגים; ז'בוטינסקי מודה בכך ששוויון אזרחי מלא יכול להתרחש רק לאחר שהערבים, כקבוצה לאומית, יפנימו כי אין סיכוי למאבקם הלאומי, ויוותרו על כל שאיפה לאומית – קרי, יקבלו את עובדת היותם מיעוט נצחי בקרב הרוב היהודי, למרות שבעבר היוו את הרוב בפלשתינה, על האדמה ששני העמים תופסים בתור מולדתם ונחלתם. האם לא זוהי הסכנה שממנה מתריעה ארנדט? האם דמוקרטיה יכולה להתקיים במקביל לדטרמיניזם החותר למימוש לאומי? כיצד יש להשתמש בקיר הברזל ובמאבק המזוין כנגד היריב הערבי עד שזה יזניח את מפעל התנגדותו? מהי מהות הניגוד שבין זכויות האדם הקאנטיאניות שפורשת ארנדט, לבין הדמוקרטיה הריאליסטית-לאומית שמציע ז'בוטינסקי?

החיכוך שבין שני ההוגים בולט, גם לאחר הצצה חטופה; ממשיכי התנועה הרביזיוניסטית שהקים ז'בוטינסקי, בדמות האצ"ל ומפלגת חרות, נתפסו בעיני ארנדט בתור ימניים-רדיקליים, אלימים, גזעניים ומסוכנים, והיא קראה להחרמתם. למרבה הצער, ז'בוטינסקי לא הספיק להתייחס להגותה של ארנדט בימי חייו. כיום, לא מפתיע שגורמים פוסט-ציוניים מעניקים גושפנקא להשקפת עולמם באמצעות שימוש בהגותה של ארנדט, המהווה אנטי-תזה לתפיסה הרווחת בישראל כיום, אשר מתבססת באופן מובהק על הרעיונות הרביזיוניסטים של ז'בוטינסקי, הלאומיים והצבאיים יותר. הפייסנות של ארנדט, אל מול התקיפות של ז'בוטינסקי, מהווים קרע ניכר בין רעיונות השמאל לבין רעיונות הימין בישראל בפרט, ובעולם בכלל. הזרע הראשוני שהוליד את ההפרדה הדיכוטומית, והנכונה, שבין השמאל לבין הימין, למעשה כולל דיכוטומיה בסיסית אחרת: ההבדל שבין חזון הרמוני שלם, לבין תפיסה ריאליסטית של קונפליקט. ההבדל החד שבין ההרמוניה לבין הקונפליקט מולידים טקטיקות ותפיסות עולם שונות, אשר כוללות פייסנות מול תקיפות, אך גם ניאו-ליברליזם מול ריאליזם ביחסים הבינלאומיים; דיפלומטיה מול פתרונות אסטרטגיים צבאיים; סוציאליזם מול קפיטליזם, ועוד.

אמנם בישראל של שנת 2017 לא מתקיים דיון בנוגע למהות ההבדל הדיכוטומי שבין הצדדים, או בנוגע להבדל שבין הוגים שונים משני צידי המתרס. ההבדל שבין השמאל לבין הימין לא הוביל לדיון בתפיסות עולם, או לדיון בטקטיקות שונות, שאולי נכון יותר לעשות ביניהן סינתזה שתיצור איזון, כפי שהציעו אנשים נבונים ממזרח וממערב. כנגד הדיון והאיזון, הוצב בישראל שיח משונה למדי, שבו שגורים ביטויים בנוסח "עוכרי ישראל", "בהמות", "פאשיסטים", "ניאו-נאצים", "אוטו-אנטישמיים", והרבה כינויי גנאי נוספים שאין בהם ממש. תומכי הימין אינם מצליחים לדון במורכבות הבעיה המוסרית הנובעת מהיעדר שוויון זכויות אזרחי ולאומי לערבים בישראל ולתושבי הגדה המערבית; ומן העבר השני, תומכי השמאל לא מצליחים להתמודד עם המורכבות שבין שילוב הלאומיות הריאליסטית לבין שמירה על זכויות אדם. "הרוב השפוי" לא מצליח ליצור שיח עמוק יותר, מאשר אמירות לקוניות על בוגדים ופאשיסטים, כאילו אין מספיק מילים באוצר המלים הישראלי על מנת להרכיב משפט שלם. הדיון שבין השמאל לבין הימין לא משמש מנוף לקידום האינטרסים הישראלים, היהודים, הפלסטינים או הערבים, אלא גורם להתנצחות על רקע החזון או על רקע הפרקטיקה.

ז'בוטינסקי כונה "ולדימיר היטלר" על ידי בן גוריון, למרות שלמעשה הייתה קרבה אדירה בין הרעיונות הרביזיוניסטיים של ז'בוטינסקי לבין הרעיונות שהציע בן גוריון. ובכל זאת, במקום טקטיקה של דיון ואיזון, נראה שהאבות המייסדים של ישראל, או לפחות חלק בולט מהם, עסקו בהפלגות בעולם שמות התואר, המצומצם, השטחי והאינפנטילי במידה מה. ז'בוטינסקי פעם הציע לכל פלגי הציונות להיות קשובים זה לזה, משום שהמציאות אינה פשוטה ממילא. במילים אחרות, עבור הצלחת הרעיון הציוני יש לשבת יחדיו באותה הכרכרה, ולא לנסות למצוא דרכים להאכיל את הסוס בבשר יריביך. הרי כאשר הסוס יגהק וייחנק מהבשר, עד לאן יוכל לדהור?


קרדיט תצלום:
זווית אחרת
שתף:
 
  • דריה שלייפר

    סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.