בחירת העורך

READING

בין בסטייה לרוסו: גיוס החובה בתור "כפייה להיו...

בין בסטייה לרוסו: גיוס החובה בתור "כפייה להיות חופשי"

,
לז'אן ז'אק רוסו, שנחשב בעיני רבים לאבי הדמוקרטיה המודרנית, הייתה תפישה ברורה מאוד לגבי מהותה של החברה, ותפקיד המדינה בעיצובה. פרדריק בסטייה הציע לעומתו גישה שונה בתכלית - איך מחלוקתם קשורה לצבא העם הישראלי?

פרדריק בסטייה, הכלכלן וההוגה הצרפתי בן המאה ה-19, ידוע בעיקר בשל ספרו "מה שרואים ומה שאין רואים" בו הוא מתאר את עקרונות הכלכלה הפוליטית בצורה נהירה וקולחת. עם זאת, בסטייה היה הוגה פורה שחיבר עוד ספרים רבים, וגישתו עמוקה ורחבה יותר מהמוצג באותו הספר. כך, לדוגמה, בספרו "Harmonies of Political Economy" בסטייה שוטח את תפישתו לגבי מבנה החברה.

ראשית, כפי שמובן משמו של הספר, המאפיין העיקרי של המבנה החברתי, כפי שבסטייה מציג אותו, הוא ההרמוניה. בקטע מופתי מתחילת הפרק הראשון בספר, בסטייה מתאר את הפלא הגדול שבמנגנון החברתי: במהלך שגרת יומו של אדם פשוט, הוא נהנה מפרי עמלם של אנשים רבים ושונים, עד שנראה כי את אותם הדברים שמהם נהנה במשך יום בודד לא יוכל הוא לייצר בעצמו במשך עשרות שנים; ואולם, מציאות זו מתקיימת בלא שמתרחש 'שוד' הדדי. בסטייה מסביר את מקור כוחו של אותו המנגנון: האדם עצמו. בני האדם הם אלו שלומדים, שמבינים, שנושאים באחריות, שנהנים ושסובלים כאב – וכתוצאה מכל אלו משפרים, או חלילה מדרדרים, את המנגנון עצמו.

לעומת בסטייה, רוסו רואה את החברה כהמצאה; לטענתו, ה"מצב הטבעי" מאופיין בבידוד, ולפיכך ההתארגנות החברתית היא המצאה. כך כותב רוסו בפתיחת ספרו "האמנה החברתית":

הסדר החברתי הוא הזכות הקדושה ממנה נובעות כל הזכויות. על כל פנים, זכות זו אינה באה מהטבע, ולפיכך נוסדה על ידי האמנה.

בהמשך הספר רוסו מציג את המבנה המשפחתי כ"דגם הראשון של החברה הפוליטית": על פי רוסו, במבנה המשפחתי האב הוא זה שמייצג את המחוקק, וגמולו עבור דאגתו לבניו הוא האהבה, בעוד שבמבנה הפוליטי את האב מחליף המחוקק כפי שהזכרנו; את האהבה מחליפה "ההנאה שבציווי"; ואת הבנים מחליפים האזרחים.

על פי רוסו, בשלב מסוים בוחרים בני האדם להימלט מהמצב הטבעי הכולל את הבידוד והניכור, ולהקים את החברה שהיא גוף קולקטיבי-מוסרי. ממילא, טוען רוסו, אין מנוס מלכפות על היחיד לציית לרצון הכללי, שכן משמעות כפייה זו היא "להכריח אותו להיות חופשי". זאת, מאחר שבלא כפייה כזו, שהיא למעשה קיום החברה עצמה, לא יתקיים כלל חופש.

מנגד, בסטייה רואה את החברה באור שונה לחלוטין. בעוד שרוסו מניח כי קיים ניגוד אינהרנטי בין רצונות הפרטים השונים בחברה במצב הטבעי, בסטייה רואה הרמוניה. בסטייה מדגים בספר כיצד המנגנון החברתי פועל בסדר מופתי ללא התערבות כפויה. ביחס להצגת המשפחה כמודל החברתי הראשוני, בסטייה היה טוען כי דווקא היא מדגימה את האבסורד שבדברי רוסו: מבנה המשפחה המסורתי מתקיים לרוב למופת בלא שום שימוש בכוח הכפייה. אם כן, לא מתקבל על הדעת להציב את החברה, המבוססת כולה על כפייה, כמקבילה למשפחה.

מנקודת מבט זו, ניתן להבין את ביקורתו החריפה של בסטייה על הוגים כדוגמת רוסו. אליבא דבסטייה "הרעיון של רוסו, לפיו המחוקק המציא את החברה – רעיון שגוי בפני עצמו – הזיק מבחינה זו, שהוא הוביל את האנשים לחשוב שהאחווה היא מעשה ידי חקיקה. נראה מיד שהמחוקקים המודרניים ביססו על תפישה זו את מאמציהם לכפות על החברה סולידריות מלאכותית, תוך פעולה בהגיון הפוך לסולידריות הטבעית. בכל דבר, עקרונם של אותם מעוותי המין האנושי, הוא להגדיר את עבודתם עצמם כחדר העבודה של האל – אליו הם התכחשו".

העימות בין תפישותיהם של רוסו ובסטייה לא נותר בגדר התפלמסות של ההוגים המדיניים, אלא שהוא בא לידי ביטוי חדשות לבקרים בסוגיות חברתיות רבות. הדוגמה לכך, אולי הבולטת ביותר, היא סוגיית מקומו של הצבא ביחס לחברה בישראל. כיום, צבא ההגנה לישראל נחשב ל"צבא העם": החל בתחושת שייכות של העם כלפי צבאו, דרך גיוס החובה – אף על פי שאין צורך ביטחוני מובהק – וכלה בראיית הצבא כאחראי לתפקידים רבים בנוסף להגנת ישראל; הבולט מביניהם הוא "כור ההיתוך".

בשנים האחרונות פרה קדושה זו סובלת התנכלויות, ומדי פעם הנושא עולה לדיון ציבורי משמעותי. מעבר לדיון לגבי הצורך הביטחוני, קיים הדיון העקרוני: האם גיוס החובה נחוץ לשמירה על לכידות העם? השמירה על הלכידות החברתית מועלית לא פעם כתירוץ להשארת חובת הגיוס על כנה. גישה זו מבטאת במידה רבה את עקרונותיו של רוסו: רוסו טוען למעשה כי בשביל לקיים חברה יש צורך בהנדסה חברתית הכוללת כפייה. כפייה מעין זו, לפי רוסו, אינה אלא הכפייה להיות חופשי, מכיוון שבלא כפייה זו לא יכולה להתקיים מסגרת חברתית כלל. באופן דומה, תומכי כפיית הגיוס טוענים כי בלא כפייה זו לא תישאר לכידות חברתית כלל.

לעומת זאת, הגישה הליברלית שונה בתכלית. כפי שהציג בסטייה, החברה האנושית הרמונית; היא אינה תוצר של כפייה. כך ניתן לראות בצורה מאוד ברורה בחברה הישראלית: רובה המוחלט של החברה הישראלית חש סולידריות טבעית ורצון טבעי להימנות על החברה, על כל המשתמע מכך – כולל הבחירה לקחת חלק בהגנתה. על פי סקר שנערך על ידי אתר Mako, רובו המוחלט של הנוער בישראל היה מתגייס גם ללא גיוס חובה. ממצא זה עשוי היה להכות את רוסו בתדהמה: הייתכן שגם בלא כפייה חשים נערי ישראל דחף פנימי וטבעי להימנות על החברה הישראלית? האם ייתכן שהחברה הישראלית מסוגלת להגן על עצמה באופן טבעי, ללא ה"כפייה להיות חופשי"?

אמנם ההתייחסות לסוגיית גיוס החובה ולשאלת ביטולו צריכה להכיל רבדים רבים נוספים, אך אין להתכחש לכך שבמידה רבה העקרונות שעומדים בשורש הפולמוס הם אותם העקרונות שעמדו בלב אותו עימות בין בסטייה ורוסו – האם הסדר החברתי הוא ספונטני וטבעי, או שמא כפוי בהכרח? מצפייה פשוטה בהלך הרוח הישראלי ובהתגייסותו הרצונית למען ההגנה על עמו, התשובה, לפחות בעיניי, ברורה.


קרדיט תצלום:
kikasso
שתף:
 
  • אריאל ליכטרמן

    תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.