בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין האמצעי ובין התכלית במדע הכלכלה...

בין האמצעי ובין התכלית במדע הכלכלה

,
בתוך הדיון הציבורי על הגישה הכלכלית הנכונה יותר, חשוב לאמץ את העקרון המדעי הבסיסי ביותר - ולעשות הפרדה ברורה בין הגישה הערכית לבין התפישה המציאותית, מבלי לוותר על אף אחת מהן.

"מסה על טבע האדם" הוא אחד מחיבוריו המפורסמים ביותר של הפילוסוף הסקוטי, דיוויד יום. בחיבור זה הגיע יום למסקנה חד-משמעית, לפיה "כללי המוסר הם אינם מסקנות של התבונה שלנו". העיקרון הגלום במילים מעטות אלו הוא רחב מאוד, וכולל בתוכו את האבחנה המודרנית שבין מדע ובין ערכים. כיום, גם אלו הטוענים שניתן לקבוע אמות מידה מוסריות או ערכיות באופן אובייקטיבי, מסכימים שישנה אבחנה ברורה בין דרכי המחקר של המציאות כפי שהיא ובין המציאות כפי שהיא צריכה להיות.

בכל הנוגע למדע הכלכלה, היחס לעיקרון זה אינו מגובש כראוי; לא רק שמדע הכלכלה אינו מעוצב ומתוחם דיו – על הנחות המוצא שלו ודרכי הסקת המסקנות – אלא שגם אסכולות נוספות עוסקות ב"יעילות", ב"עושר" או ב"רווחה" כמושגי מפתח. מונחים אלה מתעתעים, ומזמינים לא פעם ליקויים באבחנה שבין המציאות – המצוי, ובין הערכים המוסריים – הרצוי.

מהי כלכלה, ומדוע אינה עוסקת בערכים?

ליונל רובינס הוא הכלכלן האנגלי שתבע את ההגדרה המקובלת כיום, לפיה "הכלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום, אשר יש להם שימושים אלטרנטיביים". אך תרומתו להגדרת מדע הכלכלה כתחום, היא עמוקה ושורשית הרבה יותר. בחיבורו "מאמר על טבעו ומשמעותו של מדע הכלכלה", הגדיר רובינס כללים ברורים מאוד בהקשר למה שראוי להיכלל בתחום מדע הכלכלה. יש להקדים ולהסביר שהפעולה האנושית – או במקרה זה, השימוש במשאבים – נחלקת בין אמצעים ובין תכליות. מחד, על פי רובינס, כלכלה אינה עוסקת באמצעים או בטכניקת הייצור, שהרי ברור כי דרכי הייצור עצמן נוגעות לתחום הניהול. מאידך, הכלכלה אינה עוסקת גם בתכליות כשלעצמן; שכן גם אם ניתן למצוא קשרי סיבה ותוצאה בכל הנוגע להערכה סובייקטיבית של בני אדם, קשרים אלה שייכים בבירור לתחום הפסיכולוגיה. כך, לשיטת רובינס, "טבע התיאוריה הכלכלית הוא ברור: זהו חקר ההשלכות הפורמאליות של אותו הקשר שבין התכליות והאמצעים".

ובכן, שיפוט מוסרי ביחס לתכליות הוא אקט נדרש, וכבני אנוש אין אנו מסוגלים להימנע ממנו, אך הוא אינו שייך לתחום הכלכלה, אלא לפילוסופיה של המוסר. יתרה מזאת, אין בכוחם של כלי המחקר הכלכליים למיניהם לספק שיפוט ערכי, אלא רק אבחנה מציאותית. אמנם התיאוריה הכלכלית מסוגלת לעמוד על ההשלכות הבלתי-נמנעות שיש למעשים שונים על היחסים שבין אמצעים ותכליות, אך גם גילוי השלכות אלו הוא פוזיטיבי ולא נורמטיבי; כלומר, הוא יכול להבהיר לנו מה יקרה, אך לא מה ראוי לו לאדם לעשות. לשאלה מה ראוי לעשות ישנה, כאמור, חשיבות גדולה, אך כפי שהבהרנו אין ביכולתו – וגם אין זה מתפקידו – של החקר הפוזיטיבי לספק את התשובות.

יעילות כלכלית, אם כן, היא מטבע לשון שסובל מאי-דיוק, משום שיעילות בהגדרתה איננה כלכלית באופן טהור. כלומר, ללא שיפוט ערכי שיכתיב את המטרות הרצויות, אין שום ערך לברירה בין האמצעים. באופן דומה, ייתכן שמדע הכלכלה יבהיר לנו כיצד נוצרים עושר ורווחה, אך הוא חסר את הכלים שיבהירו לנו את חשיבותם הערכית של אלו כשלעצמם; או לחלופין, להכריע בסוגיות בהן יש התנגשות – כך, למשל, במקרים בהם פעולות מסוימות ייטיבו עם רווחתו של האחד על חשבון רווחתו של האחר.

מדוע הנורמטיביות של מדע הכלכלה היא חשובה?

את החשיבות הגדולה שבנורמטיביות הכלכלית, ניתן למצוא בציטוטו האלמותי של הכלכלן הידוע, מילטון פרידמן: "חברה שמציבה שוויון לפני חופש לא תקבל אף אחד מהם. חברה שמציבה חופש לפני שוויון תקבל במידה רבה את שניהם". הציטוט הזה מבהיר את היחס שבין מטרות הסוציאליזם ובין אמצעי הקפיטליזם. על פי פרידמן, הקפיטליזם – קרי, החופש הכלכלי – כאשר הוא ננקט כאמצעי, יכול להוביל דווקא לשוויון, שהוא מטרתו המרכזית של הסוציאליזם.

העיקרון שתבע פרידמן מבוסס היטב; כפי שהיטיבה לתאר מרגרט תאצ'ר, "הבעיה עם סוציאליזם היא שבסופו של דבר אוזל הכסף של האחרים". מעבר לבעייתיות המוסרית הרמוזה במילים "הכסף של האחרים", תאצ'ר מבהירה נקודה חשובה: כדי לחלק עושר, יש לייצרו קודם כל. שיטה כלכלית אשר מחלקת עושר תוך כדי מניעת התמריצים שבהפקתו, נועדה לקריסה ולכישלון. הסוציאליזם, כידוע, הוא דוקטרינה שעוסקת בחלוקת עושר; קצרה היריעה מלספק הסבר מעמיק, אך השלכותיה של חלוקה מעין זו מובילים באופן בלתי-נמנע לדיכוי היווצרותו של העושר. לעומת זאת, המערכת הקפיטליסטית מתמרצת יצירת עושר ורווחה.

ובכן, אם נתייחס לעקרונות הללו, תוך מתן תשומת לב לשאלת האמצעים והתכליות, הרי שמבחינה פוזיטיבית-מציאותית – ללא כל שיפוט ערכי – הסוציאליזם, באשר הוא, מדכא את יצירת העושר על ידי פגיעה במערכת התמריצים ובמנגנון המחירים; על כן, הוא אינו יכול להגשים את מטרותיו שלו, שכן החלוקה מוכרחה להתבסס קודם כל על ייצור. זאת ועוד, חשיבותו של  מנגנון המחירים ליצירת עושר אינה קשה להבנה – קריאה של ספר פשוט, מאמר בודד או אפילו צפייה בסרטון אנימציה,, עשויות להבהיר אותה היטב. עולה השאלה, אם כן, מדוע עקרונות אלה אינם מוטמעים?

לשאלה זו ישנם כמה הסברים – החל מתיאוריית הבחירה הציבורית, שהנחילה את עיקרון הבורות הרציונאלית, וכלה בדחף האנושי הבלתי-מוסבר 'לעשות מעשה' בכדי לפתור בעיות. אולם לדעתי, ישנו הסבר שנשכח מדי פעם, והוא השימוש של כל גישה כלכלית בטיעונים נורמטיביים, שיוצרים אנטגוניזם אצל המאזינים מן הצד השני של המתרס הכלכלי.

לצורך הדגמה, המטרות הקפיטליסטיות של חירות, חיים וקניין, אינן מוסכמות על כל הציבור. אמנם ניתן לשכנע אנשים בצדקת המטרות האמורות, אך לצורך הסברה יעילה ראוי לנקוט בגישה הפונה גם לאלו שאינם שותפים לתפישות הערכיות הללו. הסברה יעילה תבהיר לא רק שהמטרות הליברליות-קפיטליסטיות הן הרצויות, אלא שסוציאליזם, גם אם הוא רצוי, אינו יכול לתפקד בהיעדר קפיטליזם.

ראוי להדגיש כי אין במאמר זה שום כוונה לשלול את חשיבותן של הטענות הערכיות – וזאת, בין היתר, משום שהימנעות מהצגת העמדה הליברלית הטהורה, למשל, בהחלט עלולה להוביל למדרון חלקלק אל עבר השעבוד. אולם במקביל יש לבצע תהליכי למידה, הפנמה והסברה של המסקנות הבלתי-נמנעות הנובעות ממדע הכלכלה, כך שאלו תוכלנה לסייע בגישור על הפערים הערכיים שבין שוחרי השוויון ובין שוחרי החירות; שתציב בראש מעייניה את החופש, אך שלא תבחל גם בהשגת שוויון. כצעד ביניים ניתן, ואולי אף רצוי, לפעול להשגת קונצנזוס סביב סוגיית השוויון, אך במקביל יש להכיר במגבלות המציאותיות של שאיפה זו, ולהיות מודעים לחשיבות העושר כבסיס לחלוקת המשאבים בחברה.


קרדיט תצלום:
Christine Roy
שתף:
 
  • אריאל ליכטרמן

    תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.