בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין הסבבים: תאטרון קברניטי צוק איתן...

בין הסבבים: תאטרון קברניטי צוק איתן

,
המחדלים שחושף מבקר המדינה בדו"ח על מבצע "צוק איתן" חושפים יותר מרשימת מכולת של תקלות, אלא תופעה הולכת וגוברת של מנהיגים הרואים עצמם חסינים בפני ביקורת, ותרבות כסת"ח הגובה ממדינת ישראל מחיר דמים ממשי.

מכל הרעשים שליוו בשבוע שעבר את חשיפתו של דו"ח מבקר המדינה אודות מבצע "צוק איתן", את החשוב ביותר ניתן היה לשמוע מהדהד בשדות הפתוחים של המועצה האזורית "חוף אשקלון" ביום רביעי האחרון. בין אם תזמונו של טפטוף הקסאמים מהרצועה בשבועיים האחרונים משקף תשומת לב יתרה מצד הפלגים הפלסטיניים למתרחש בשיח הציבורי בישראל, או סתם את חוש ההומור המפותח של אלוהים, יש לראות בו תזכורת בריאה לשכונה בה אנו חיים, וצו קטגורי לכלל אזרחי ישראל לקרוא בעיון את מסקנותיו של יוסף שפירא.

אין צורך בדמיון פורה במיוחד כדי להעלות בעיני רוחנו סבב לחימה נוסף עם החמאס בעתיד הקרוב. כל ישראלי יודע היטב כי הסבב בוא יבוא, במוקדם או במאוחר. לכן לשאלה האם וכיצד יופקו הלקחים הנדרשים בעקבות הדו"ח בקרב הדרג המדיני, במערכת הביטחון ובשורות צה"ל, השלכה ישירה על מספר ההרוגים, אזרחים וחיילים, במבצע הבא. לאמיתו של דבר, תמיד כשמדובר בשאלות של צבא וביטחון, למדינת ישראל מרווח שגיאה השואף פחות או יותר לאפס. עבור שגיאות שכבר שגינו בעבר – המרווח הוא אפס בדיוק.

לאור הנאמר, התנערותם של שלושת הקברניטים שניהלו את המבצע לפני שנתיים וחצי – שר הביטחון דאז משה "בוגי" יעלון, הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ומעל הכל ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו – ממסקנות הדו"ח צריכה להדיר שינה מעיני כל ישראלי. האם נוכל לחיות את חיינו בראש שקט, בידיעה שמי שאמון כביכול על ביטחוננו טרוד יותר בימים אלה בניהול קמפיין יחסי ציבור לטיהור שמו מהאשמות הדו"ח, מאשר בהבאת הליקויים החמורים העולים ממנו לתיקונם?

עצם תגובתם שופכת אור על התרבות הארגונית השלטת כיום ברבים ממוסדות המדינה, ובפרט בצבא ההגנה לישראל. תרבות מוכוונת כסת"ח. תרבות בה תהליך הפקת לקחים תקין מוחלף לעיתים קרובות מדי בחילופי האשמות בין בכירים בתקשורת, מופע שיכל להיות מאוד משעשע כשלעצמו, אלמלא הייתה הבדיחה בסופו של דבר על חשבוננו. העובדה שנבחרי הציבור שלנו מגיבים לביקורת כמו טוקבקיסטים בגופייה, ובראשם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחלישה אותנו כמדינה בטווח הארוך ושוחקת את יסודות הדמוקרטיה בישראל, ובטווח המידי גובה מהחברה הישראלית מחיר דמים ממשי מדי סבב לחימה.

הביקורת כחמצן של הדמוקרטיה

טרם אפילו נצלול אל מסקנות הדו"ח גופא, עצם השתלחותו של נתניהו במבקר המדינה צריכה להטריד את כולנו, בעיקר כיוון שאין זו הפעם הראשונה שכך מגיב ראש הממשלה לביקורת על התנהלותו. כששפך נתניהו את חמתו על התקשורת לפני כמה חודשים, ויצא במסע הכפשות אישי כנגד אילנה דיין במקום להגיב עניינית לתחקיר לגיטימי של עיתונאית מוערכת, ביזה לא רק את עצמו אלא את מוסד ראשות הממשלה וקרא תיגר על העיקרון החיוני כל כך לחברה דמוקרטית, לפיו תפקידה של התקשורת להבטיח את שקיפות השלטון ובכך להכריחו לתת דין וחשבון לציבור. שלא נתבלבל: כאשר תקף נתניהו את אילנה דיין על שהעזה להטיח בו ביקורת על האופן בו ביצע מספר מינויי מפתח, כפר למעשה בזכותו של הציבור כולו לדעת ולבקר את תפקודו כראש הממשלה.

זהו תקדים מסוכן. על רקע זה, יש לראות בהתכחשותו של נתניהו למסקנות הדו"ח עוד ניסיון בוטה להשתיק כל ביקורת כלפיו, וכרסום חמור נוסף בנורמות הפוליטיות הבסיסיות ביותר שביסוד הדמוקרטיה הישראלית. אך הפעם האבסורד רשם שיא חדש: הלא מה הוא תפקידו של מבקר המדינה, אם לא לבקר את המדינה? לשם מה מונה אם לא כדי לחשוף ליקויים בפעילות מוסדות השלטון ונבחרי הציבור העומדים בראשם? או שמא ציפה נתניהו, כשמינה את שפירא לתפקיד, שיכוון את חצי הביקורת כלפי כל מטרה באשר היא, מלבד ראש הממשלה עצמו?

ניסיונו של ביבי להציג את מאמציו של שפירא כחלק ממסע רדיפה אישי נגדו, ולשלול את עצם הלגיטימציה של הדו"ח כמסמך שנכתב משיקולים פוליטיים זרים, חמור כיוון שחותר תחת מעמדו של מבקר המדינה כנציג ציבור נטול פניות האמון על בקרת האיכות של נבחרינו. פגיעה במנגנוני הביקורת על השלטון היא פגיעה ביכולתו של העם לשלוט הלכה למעשה במדינה. וודאי שלראש הממשלה יהיה נוח בהרבה להחזיק את מבקר המדינה כדחליל, באותה מידה שיהיה לו נוח להיפטר בעליל מהצורך לענות לביקורת כלשהי או לתת דין וחשבון לציבור. מה לעשות שלא כך מתנהלת דמוקרטיה, ואם כך מתנהלת אז איננה דמוקרטיה.

שוב מוכיח בנימין נתניהו שבראש מעייניו עומד קודם כל האינטרס הפוליטי הצר שלו; שעל מזבח שרידותו הפוליטית יהיה מוכן להקריב כל פרה קדושה ואת כל אושיות הדמוקרטיה ובלבד שיישאר ראש הממשלה, שכן מדינת ישראל זקוקה לביבי בכל מחיר. כך קורה לאדם שהתרגל כל כך לכס השלטון, עד שבתפיסתו האינטרס הציבורי מזוהה לחלוטין עם האינטרס האישי שלו. איך אמר מלך צרפת לואי ה-14, "המדינה, זה אני".

מחיר הדמים

משה "בוגי" יעלון תקף גם הוא את הדו"ח בטענה שהוא נגוע "באינטרסים פוליטיים". רצוי להיזכר כי מדובר באותו בוגי שמלכתחילה התנגד, בעודו מכהן כשר הביטחון, לעצם תחקור המבצע על ידי מבקר המדינה, שמא יגרום ל"פוליטיזציה של המערכה". מאידך רב-אלוף בני גנץ הפתיע בשנינותו כשמסר לתקשורת בתגובה לפרסום הדו"ח כי הוא "לא מקבל את מה שנכתב שם".

בהיותם שני אזרחים מן המניין ללא תפקיד ציבורי פעיל, זכותם המלאה של בוגי ובני להביע את דעתם בחופשיות, להבדיל מראש הממשלה. ובכל זאת יש בהתבטאויותיהם כדי ללמד אותנו על מידת ה'אינטגריטי' בקרב מי שמגיעים לעיתים קרובות מדי לתפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. כמה עזות מצח נדרשת למי שהיו עד לא מזמן אחראים על ביטחונם של מיליונים, ובפרט על 74 ההרוגים במבצע "צוק איתן", כדי לנפנף בכזו שלוות נפש את הביקורת המקצועית שהוטחה בהם, כאילו הייתה יתוש על האף. האמנם יש יסוד סביר להניח כי בעודם בתפקיד, גילו יותר ישרה ולקיחת אחריות? שבמסגרת תפקידם, שיקולים זרים כמו שימור שמם הטוב וקידומם האישי מעולם לא השפיעו במאומה על סדר יומם? האם הקורא עוד שקט בנפשו כי תהליכי הפקת הלקחים בצה"ל מנוהלים באומץ וללא משוא פנים?

ככל שמעמיקים במסקנות דו"ח מבקר המדינה, הולכת ושוקעת ההבנה כי אזרחי ישראל אינם באמת יכולים לישון בשקט. תהליך קבלת ההחלטות במדינת ישראל מתבצע במטבחון של בנימין נתניהו, המתייחס לקבינט שלו כאל חותמת גומי במקרה הטוב. בדרגים הגבוהים במערכת הביטחון ובמטכ"ל אין יתירות של בכירים שקולים ואינטליגנטיים השוקדים יומם ולילה על ניתוח המפה האסטרטגית, סחיטת כל לקח אפשרי ממבצעי העבר ותכנון כל פרט של המבצע הבא. איך אחרת יתכן שבקיץ 2014 עוד לא גובשה בצה"ל תכנית אופרטיבית ברורה לטיפול במנהרות ההתקפיות של החמאס במסגרת מבצע קרקעי, כשאיום המנהרות היה מוכר היטב כבר עשור לפני כן? למי שזקוק לתזכורת, גלעד שליט נחטף תוך שימוש במנהרה כזאת.

בדיעבד מספרים לנו כי מטרת מבצע "צוק איתן" הייתה השמדת המנהרות. מי שקרא את הפרק מהדו"ח המוקדש לתהליך קבלת ההחלטות לאורך המבצע, יסמיק מעצם השימוש במילה "מטרה" בהקשר זה. מתחקורו של שפירא עולה כי בקרקס שניהל נתניהו בדיוני הקבינט, ספק אם נושא המנהרות היה עולה בכלל אלמלא השר נפתלי בנט היה מתעקש על כך, תוך שהוא מציג מודיעין שהשיג בדרך-לא-דרך. מי שגויס ב"צו 8" יעיד גם הוא כי העניין במנהרות חלחל בהדרגה למטה אל הדרג המתמרן תוך כדי 'נוהל הקרב' לקראת הכניסה הקרקעית, וכלל לא הוזכר כיעד מרכזי במבצע בשלביו הראשונים של הקמפיין האווירי. לראיה העובדה שהרמטכ"ל דאז בני גנץ המליץ על תקיפת המנהרות מהאוויר, בידיעה כי המהלך רק יגרום לקריסת פירי הכניסה ויקשה בהמשך על כוחות ההנדסה להשמידן כליל מהקרקע. במילים אחרות, גם לרמטכ"ל לא היה ברור בתחילת המבצע כיצד בסופו של דבר יוגדרו יעדיו. כן, מה שקראתם.

תחת הרמטכ"ל עומדת ברנז'ה שלמה של גנרלים שבתפקודם לא עוסק הדו"ח, אך שמחדליהם בתכנון האופרטיבי של המבצע ובבניין הכוח ארוך-הטווח לקראתו השפיעו על המערכה לא פחות מהליקויים האסטרטגיים של המטכ"ל והדרג המדיני. בלהג הצבאי מקפידים להבדיל בין 'שגיאה' ל'תקלה' בעת ניהול תחקירים. הראשונה מתארת טעות אנוש או שיקול דעת לקוי בתהליך קבלת ההחלטות של המפקד, בעוד השנייה מתארת עבירה מובהקת על פקודות הצבא או התנהלות לא תקינה, ברת ענישה, מצד גורם כזה או אחר. אולם מה שחסר בלקסיקון הצה"לי הוא תופעת ה"שגיאה החוזרת", חזרה שוב ושוב על אותה טעות מבצעית, הכל כך מוכרת לכל מי שלבש ירוק. לשגיאה החוזרת לא ניתן להמציא מחילה, בטח ובטח כאשר היא מתורגמת לפצועים והרוגים מיותרים.

והנה האמת הכואבת: לפחות שליש מהרוגי "צוק איתן" מיותרים לחלוטין, חלליהם של הטמטום הצה"לי ואי הפקת לקחים בסיסית בשדרת הפיקוד הגבוה. עשרה הרוגים מפצמ"רים בשטחי הכינוס, שמסיבה לא ברורה נותרו קילומטר או שניים מגדר הרצועה, אולי כדי לחסוך כמה ליטרים של דלק, ואולי כי פשוט אף אחד באגף המבצעים או בדרג הלוגיסטי לא טרח לבחון אפשרות אחרת מזו שהתרגלו אליה. שבעת הרוגי חטיבת גולני שחטפו RPG אל נגמ"ש ה'ברדלס' בו תמרנו, על אף שאין כל הגיון מבצעי לשנע לוחמים מרחק 2.5 קילומטר בשטח רווי נ"ט כמו רצועת עזה, בטח לא בקופסת סרדינים כמו נגמ"ש M113. הרוגי ירי דו-צדדי שאולי היו נחסכים, לו חיילי חי"ר ושריון בצה"ל היו מתאמנים בלחימה בשטח בנוי יותר משבועיים במהלך הכשרתם, במקום להסתער שוב ושוב על פיתות סוריות במסגרת תכניות אימונים שלא השתנו מהותית מאז שנות ה-70.

לשרש את הכסת"ח

קלות הדעת שבה לוחמים נשלחים אל מותם על קידוש אטימותם ועצלותם האינטלקטואלית של מפקדים מרתיחה את הדם. אולם, אותם בכירים אינם אלא תוצריה האנושיים של מערכת שאופייה הארגוני התדרדר עם השנים לכדי תרבות עסקנית, המתגמלת ומקדמת מפקדים בעלי חשיבה ביקורתית ויושרה מקצועית דומות לאלו של בוגי ובני. ביניהם ניתן למצוא, למען הסר ספק, קצינים משכמם ומעלה המקדישים את חייהם ואת מרצם להגנת המולדת מתוך ציונות על טהרתה. אך אי הפקת הלקחים המקוממת והתכנון הלקוי המשתקפים שוב ושוב מביצועי המערכת הצה"לית בזמן מבחן, אומרים דרשני.

במובן זה, תהליך קבלת ההחלטות הקלוקל שחושף מבקר המדינה בדו"ח על מבצע "צוק איתן" בדרג המדיני ובמערכת הביטחון הוא בבואה של אותה תרבות פוליטית שמצפנה העליון הוא הכסת"ח. בהתייחסו לדו"ח אמר ביבי כי הוא, בניגוד למבקר המדינה, "תומך בצה"ל ובמערכת הביטחון". אך מי שתגובתו האינסטינקטיבית להתנער מכל ביקורת עניינית, ומתוך פופוליזם זול ופטריוטיות מזויפת נותן לכאורה גם לצה"ל ולמערכת הביטחון חסינות מביקורת, אינו תומך בהם כי אם פוגע בהם ובאזרחי ישראל כולם. לתרבות פוליטית חסרת אחריות שכזו אין מקום בחברה דמוקרטית. אך זו תמשיך ותשתרש כנורמה בישראל, כל עוד הציבור ימשיך לשתוק נוכח עזות מצחם של אישים כביבי, בוגי ובני.


אורי אברהם

אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.