בחירת העורך

בין הקוד האתי וההדתה

,
בחודשים האחרונים השיח בחברה הישראלית מתנהל בצורת מאבק על דעות ועל השפעה אידיאולוגית. זהו מאבק ראוי ומרתק, אבל מה קורה כאשר במלחמתנו אנו מתחילים לפחד להסתכל לצד השני בעיניים?

הכל התחיל לפני כחודשיים עם הקוד האתי של השר בנט ופרופסור אסא כשר. הקוד גרם לנו להבין שבעיני הממסד, צעירים בגילאי העשרים או השלושים לחייהם עוד אינם מוכנים להיחשף לדעות שונות משלהם, אלא אם דעות אלה מוצגות תחת תבניות קבועות מראש שקיבלו את תעודת ההכשר מהשלטון. אני אישית הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שלי – הרי באופן יום-יומי אני נחשף לדעות מנוגדות לשלי מצד המרצים, חלקם מביעים את דעותיהם בצורות ראויות יותר, בתוך הקשר הקורס הנלמד ותוך הצגת העמדות האחרות גם כן, וחלקם פחות; טרם הצלחתי להבין כיצד מתוך הרצאה שעסקה בספרות יוון הקלאסית הגענו לחוות דעתו של המרצה על "המיתוס הציוני".

ולמרות כל אלו עדיין נשארתי ימני ליברלי, אם כי ביקורתי ובררן יותר, מתוך הכרת טיעונים שלא נחשפתי אליהם קודם ושעכשיו עליי להתמודד איתם. ונדמה לי שכך הדבר גם בעיני סטודנטים נוספים: כלומר, אם היית חכם מספיק כדי להגיע ללימודים במוסד אקדמי, מצופה ממך שלא תהיה כה מושפע מכל משפט היוצא מפיו של מרצה; ואם לא כך הדבר – ואינך בעל כישורים כלשהם לחשיבה ביקורתית – מקומך לא באקדמיה.

אני חייב לומר שמהעלבון הראשוני הזה התאוששתי די מהר, ברגע שראיתי שהוא נבלע בין דפי העיתונים בקול ענות חלושה, ללא שום השפעה אמיתית על ההתנהלות האקדמית. אולם מיד לאחר מכן הגיע עלבון נוסף, אך הפעם כזה שאינו נוגע רק למרצים ולסטודנטים שבינינו, אלא לחברה כולה. מדובר על הדיון בנוגע להדתה בבתי הספר ובגנים – נראה שמשהו השתבש אצל מספר רב של אנשים, אשר סובלים מהתקף "דתופוביה" משונה בהחלט, וזו נהייתה אפידמיה בארצנו הקטנה.

רבים מאיתנו, בוגרי החינוך הממלכתי, זוכרים את הפעילויות לחגים בבית הספר וזוכרים ביקורים מיוחדים שהוציאו אותנו משגרת השיעורים במטרה ללמד ולפתוח דיון על מסורת יהודית, רחמנא לצלן. הרבה מהפעילויות החינוכיות שגדלנו עליהן שואבות מתכנים יהודיים, כי מה לעשות? זאת הזהות הלאומית שלנו: יהודים.

מצד שני, לא זכינו לשמוע על חבר מהכיתה אשר "התדרדר" לאחר אחד השיעורים הללו והכריח את הוריו להשאיר אורות דלוקים בשירותים בשבת, לקנות יין לקידוש וחלות בימי שישי ולצום ביום כיפור. כשאני נזכר בחוויות הילדות הללו ומסתכל על המציאות של היום – שאינה שונה מהותית מבעבר – אני רואה גם כאן זלזול באינטליגנציה שלנו כבני אדם. אהיה אופטימי ואומר ששיעורים ספוראדיים בתכנים יהודיים בבתי הספר לא באמת יוכלו להערים על הערכים אותם סופגים הילדים בביתם, אם כי הם בהחלט עשויים לתרום להכרת הזהות היהודית של אבותיהם, שבאופן בלתי נמנע מושפעת מהדת. כמו כן, הם עשויים לחשוף אותם לשיח מול חלקים שונים בחברה הישראלית; ויותר מכך, ייצרו מכנה משותף בין החלקים הללו – דבר שכולנו יודעים שהוא נחוץ עד מאוד.

חינוך אמור להיות חסר גבולות וחסר מגבלות. בקרב "השמאל הדמוקרטי-ליברלי" משמעותה של אמירה זו היא, בדרך כלל, קריאה לשילוב חינוכי בין יהודים לערבים. אך ודאי תופתעו – ניתן גם לשלב באופן מוצלח בין חילונים, דתיים לאומיים וחרדים, בין שמאל וימין, בין מרצים וסטודנטים, וליצור עולם בו נותנים קצת יותר קרדיט לאנשים באשר לתכנים אותם הם סופגים במסגרות החינוך השונות.

באוניברסיטה או בגן הילדים, האם האינדוקטרינציה הינה סכנה קיומית כה גדולה הדורשת חציצה בינינו לבן האחר? האם ניתן להפסיק לחשוש מכך שסטודנטים יצאו מהאקדמיה עם דעות שונות או שילדינו יחזרו מבית הספר עם אופקים חדשים?


קרדיט תצלום:
yael sloma
שתף:
 
  • אלי בנימין ישראל

    ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.