בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין חיים נבון לתום אהרון: האם המאבק על הזהות בין ש...

בין חיים נבון לתום אהרון: האם המאבק על הזהות בין שמאל וימין הוא באמת כה דיכוטומי?

,
הבחירה הדיכוטומית שמציגים לנו אהרון ונבון, בין נטישת הציונות והיהדות מחד ובין היצמדות אל גרסה "נתונה" כביכול שלה מאידך, היא ברירה כוזבת.

במאמר שפורסם בחודש שעבר ב"ליברל", כתב הקומיקאי תום אהרון: "השמאל צריך להתנתק מהתעסקות בשאלות הזהות". לדבריו, השמאל צריך לדבוק במסר לפיו "בכל פעם שמישהו מדבר איתכם על 'סמלים' ועל 'זהות' זה מאפשר לו לברוח מאחריות ולזמבר אתכם". הרב חיים נבון, בריאיון שפורסם איתו באתר זה, מסכים עם אהרון על כך שהמחלוקת הגדולה ביותר כיום בין ימין ושמאל בעולם כולו היא שאלת הזהות, אך עושה זאת מהצד השני של המתרס. נבון סבור כי "השאלה הגדולה ביותר היא האם יש לנו שייכות נתונה לעם, לקהילה ולמשפחה, או שהכול נזיל ומעורפל, והכול עניין של בחירה מתמדת, אפילו הזהות המינית והמגדרית?". שניהם צודקים וטועים גם יחד.

אהרון צודק בכך שהשינויים הטכנולוגיים מאפשרים לכל אדם לצאת לחיפושי זהות רחבים יותר. הוא יכול לעבור בקלות יותר ממקום למקום, וודאי להיחשף ליותר מקורות מידע והשראה במדיומים השונים. עם זאת, אהרון טועה לחשוב שהאמצעים הללו יגרמו לבני האדם, או לכל הפחות למחנה השמאל, לזנוח את העיסוק ב"שאלת הזהות". האדם הוא יצור חברתי, אשר מגדיר את עצמו באמצעות הגדרות חברתיות-זהותיות. לפיכך, הטכנולוגיה מאפשרת לנו יותר בחירה זהותית, אבל לא מרסקת את הצורך שלנו בחיפוש אחר זהות. גם הרצון ליצור ברית אוניברסאלית סביב ערכים "פרוגרסיביים" – כגון פתיחות כלפי הגירה ורב-תרבותיות – הם חלק מרצון ליצור זהות חדשה: הזהות הקוסמופוליטית, האוניברסאלית. ההתנגדות לרצון להגבלת הגירה נתפסת בשמאל המערבי גם כמאבק זהותי בין אלו שזהותם "פתוחה" לקבלת האחר, ובין אלו ה"סגורים", אשר מסרבים לפתוח את שעריהם ואת ליבם לטוב שמציעות תרבויות אחרות.

מנגד, חיים נבון צודק בכך שהשמאל מוכן לערער הרבה הנחות שהושרשו כיסודיות במשך זמן רב. למגינת ליבו, למשל, הקהילה הלהט"בית מבקשת לערער על מוסד המשפחה היהודית המסורתית, והוא רואה בקריאת תגר זו איום על יסודות הזהות היהודית. אלא שבדומה לאהרון, נבון טועה לחשוב שעיקר המאבק הוא נגד ההשתייכות הזהותית בעצמה. רוב מוחלט של חברי וחברות הקהילה הלהט"בית בישראל, לא רוצים לוותר על השתייכותם לעם ישראל, אלא דווקא רוצים להיאבק על לגיטימיות בתוך החברה הישראלית מתוך רצון להרגיש שייכים ומקובלים בתוך עמם. משמע, עיקר המאבק הלהט"בי בישראל מגיע דווקא מתוך שאיפה להשתייך לזהות הקולקטיבית הלאומית, ולא להתנכר לה.

העובדה שההמשגה הזהותית היא חלק מטבע האדם היא נכונה – כפי שטוען נבון. עם זאת, טענתו שיש לנו שייכות "נתונה" היא טענה שלא עומדת במבחן ההיסטוריה. אנחנו, כיהודים, מעצבים תדיר את הפרמטרים לפיהם תיקבע השייכות הזו לאורך כל הדורות. לפני מאות שנים יהודי היה נחשב יהודי רק אם האמין (לפחות כלפי חוץ) בקיומו של אל שנתן לעם ישראל את התורה בסיני. היום, לעומת זאת, גם דתיים רבים מקבלים יהודים כופרים ואתאיסטים כיהודים "כשרים"– גם אם אינם מסכימים עם (אי) אמונתם ואורחות חייהם. השייכות לעם, קהילה ומשפחה אינה נתונה משום שההגדרות האלה נתונות לשינוי מתמיד, שצפוי רק לגדול ככל שהעולם נהיה "שטוח" יותר.

לסיכום, אנשים בישראל ימשיכו להגדיר עצמם כיהודים, וההגדרה הזו עוד צפויה לעבור שינויים רבים, ולאו דווקא לכיוונים ליברליים יותר, כפי שעברה במהלך ההיסטוריה. חלקים יחליטו לחפש לעצמם זהות אחרת מטעמים שונים, כפי שגם כן קרה במהלך ההיסטוריה היהודית כולה. כך או כך, הבחירה הדיכוטומית שמציגים לנו אהרון ונבון בין נטישת הציונות והיהדות ובין היצמדות אל גרסת שייכות "נתונה" שלהן, כביכול, היא דילמה כוזבת.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.