בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין יהדות שוביניסטית לפמניסטית: בעקבות התבטאויותיו...

בין יהדות שוביניסטית לפמניסטית: בעקבות התבטאויותיו של הרב קלנר

,
הקלטות של הרב יוסף קלנר שהתפרסמו לאחרונה, שבהן נשמעו דבריו השוביניסטיים והמיזוגניים, משקפות במידה רבה את העמדה המתבדלת והמסתגרת של זרם "ישיבות הקו", שהרב קלנר נמנה עימו. דבריו מעוררים מחדש את הקונפליקט המובנה המצוי בחייו של האדם הדתי שנע בין אחיזה בעמדות פמיניסטיות לקיום פרקטיקות שוביניסטיות. נדמה כי בשל קיום אורח חיים דתי אין מנוס מאימוץ תפיסות שוביניסטיות, ועל האדם הדתי להיות מודע להשלכות הנובעות מכך.

רבות כבר נכתב בנוגע לזרם שאליו משתייך הרב יוסף קלנר, אשר מכונה בקרב הציונות הדתית זרם 'ישיבות הקו'. גם אני הקטן כתבתי מעל במה זו על אודות הרב המרכזי ביותר בזרם זה, הרב טאו, ועל התבטאויותיו בעת האחרונה. זרם זה מאופיין בשמרנות הלכתית, בהשתייכות לימין הפוליטי – שנובעת בעיקר מתפיסות דתיות-משיחיות – בהתבדלות ובהסתגרות. עליי לסייג את דבריי ולומר שאף על פי שזרם זה הוא שמרני באופיו ומקדש את הציות לרבנים בכל הנוגע להלכה ולאמונה, קיימים בתוכו תת-זרמים, ומטבען של הכללות תמיד יהיו יוצאים מן הכלל.

בשנים האחרונות זרם זה מתנתק אט-אט מהחברה הישראלית בכלל ומהציונות הדתית בפרט. כך, למשל, רוב רבני ה-'קו' כבר אינם תומכים במפלגת הדגל של הציונות הדתית, 'הבית היהודי', אלא עברו לתמוך במפלגות חרדיות. בנוסף, זרם זה מסרב פעם אחר פעם לנהל שיח ציבורי בנוגע להשקפותיו עם נציגים של זרמים יהודיים אחרים, וגם כאלו הנחשבים אורתודוקסיים.

לפני למעלה משבוע חשף יאיר שרקי הקלטות של הרב יוסף קלנר, מהרבנים הבולטים בזרם זה; הוא נחשב כמנסח הפילוסופיה של הזרם ומשמש ר"מ מרכזי במכינת 'עלי', בה הוא מתבטא באופן שוביניסטי ומיזוגיני. הקלטה זו מצטרפת להתבטאויותיו של הרב יגאל לוינשטיין, שגם הוא חלק מאותו הזרם ומשמש ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, בהן הוא תקף את המגמות הצבאיות הנוכחיות ואת הלהט"בים. אך מעבר לכל מה שכבר נאמר, ברצוני להצביע על כמה דברים שהתבטאויות אלו טומנות בתוכן.

שום דבר שממומן על ידי כספי ציבור הוא לא 'פרטי', ולכן ראוי להפיצו

לאחר חשיפת ההקלטות עלתה ברשתות החברתיות הטענה לפיה חשיפת ההקלטות עצמה היא בעייתית. זאת, משום שדבריו של רב במסגרת שיעור מצומצם היא לא עניינו של שאר הציבור. בהקשר זה אף עלתה הטענה שאין לשפוט את דבריהם של רבנים שנאמרו לתלמידים בסיטואציה מסוימת, וכחלק מהגדרת תפקידו רשאי רב לומר דברים שונים על במות שונות. ובכן, שתי הטענות הללו שגויות מיסודן. ראשית, מכינת 'עלי' מקבלת את תקציבה, בין השאר, ממשרד החינוך וממשרד הביטחון. על כן, לציבור יש זכות לדעת על מה הוא מוציא את כספו. יש שיאמרו שכשם שאין לחשוף את תוכן שיחתם של רופא בשירות הציבורי ופציינט בחדר הטיפולים, כך גם אין לפרסם את דבריו של רב לתלמידיו מחמת הצניעות והפרטיות של מסגרת זו. אלו דברי הבל ממש, שכן ודאי שבשני המקרים ישנה חובה לעקוב אחר תפקודם והתבטאויותיהם של בעלי התפקידים הללו, כמובן מבלי לחשוף פרטים שעלולים לפגוע בפציינטים או בתלמידים. יתרה מזאת, גם כאשר הרופא או הרב אינם ממומנים מכספי ציבור, עדיין ישנה חובה מוסרית לפרסם דברים שכאלו בכדי ליידע את הציבור ולהפוך את החלטותיו לחכמות יותר.

עם זאת, חשוב להדגיש כי לעיתים קרובות התבטאויות של רבנים, או סתם אמירות בעלות גוון דתי, עלולות להתפרש באופן שגוי על ידי אנשים שאינם בקיאים בשיח הדתי ובמושגיו השונים; מבחינתם הם מבינים דבר מסוים, בעוד שבפועל להתבטאויות ישנה משמעות אחרת לחלוטין. דוגמה מובהקת לכך היא התבטאותו של הרב הצבאי הראשי, אייל קרים, בנוגע לסוגיית 'אשת יפת תואר' בעת מלחמה. הרב קרים ענה לשאלה שנשאל בנוגע להיתר מן התורה לאנוס נשים בעת מלחמה. אין לי צל של ספק שהרב קרים לא יתיר, גם לא לאחר מעשה, אונס של אישה על ידי חייל צה"ל – ברור שתשובתו הייתה פרשנית והיא אינה בעלת השלכות קונקרטיות.

הפלפול נפוץ ביותר בעולם הלימוד הדתי ונובע מהתפיסה שלפיה לימוד התורה חשוב גם אם אינו קשור כלל לעולם המעשה. תפיסה זו קיבלה ביטוי מפורש בדברי התלמוד על אודות סוגיית 'בן סורר ומורה', שבה לכאורה ניתן היתר להורים להוציא להורג את בנם, כאשר הוא מתנהג באופן מרדני וחריג. בתלמוד קיימת דעה שלפיה 'בן סורר ומורה' הוא דין שלא היה ולא יכול היה להתממש, ובכל זאת יש לעסוק בדין זה מהסיבה של 'דרוש וקבל שכר'. כלומר, עצם הלימוד של סוגיה זו הוא חשוב, גם אם היא אינה רלוונטית באופן ישיר לחיינו אנו. על כן, לעיתים קרובות דיונים פנים-ישיבתיים ופנים-דתיים יישמעו מעוותים או אנכרוניסטיים, אך בפועל מדובר בלימוד אינטלקטואלי מעמיק אשר אין להסיק ממנו דבר בנוגע לדעותיהם של המשתתפים בו.

באופן דומה, אין לשפוט מרצה כאשר הוא מציג דעה של הוגה מסוים ומנסה להעביר לתלמידים את דרך מחשבתו ואת מסקנותיו של אותו הוגה. ועם כל זאת, רב עדיין צריך לשמור על פיו, בבחינת 'חכמים היזהרו בדבריכם', שכן יש לו אחריות, לפחות חלקית, לפרשנויות השונות שניתן לתת לדבריו, גם אם הן שגויות ומסולפות. מובן שכל זה אינו רלוונטי כלל למקרה הספציפי של הרב קלנר, שכן דבריו אינם בגדר עיסוק אינטלקטואלי טהור והם נאמרו כחלק מסדרת שיעורים שעניינם היה הכנת התלמידים לחיי נישואים וזוגיות. אך למען ההגינות אני חושב שישנה חשיבות רבה להבהיר את השיח הדתי כדי להימנע מאי-הבנה עתידית.

אי-האפשרות לשיח מרובד בימינו

זרמים מסוגרים רבים, ואף כאלו שאינם כה מסוגרים, נוקטים בגישה של 'שיח מרובד'. 'שיח מרובד' הוא שיח שמבצע אבחנה חדה בין שיח 'פנימי' לשיח 'חיצוני', כך שבשיח פנימי ייאמרו דברים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, שלא ייאמרו בשיח 'חיצוני'. 'שיח מרובד' זה נפוץ במידה רבה ביותר בזרמים החרד"ליים, שבהם נכלל זרם ה-'קו'. דוגמה אקטואלית לתפיסה זו הוא השיח הפוליטי של הזרם המדובר. על פי רוב, רבנים מישיבות ה-'קו' ינמקו כלפי חוץ את עמדותיהם הפוליטיות בכלים רציונליים של ביטחון ודמוגרפיה למשל, אך כלפי פנים הצידוקים שלהם יהיו תיאולוגיים משיחיים. כפי שד"ר גדי טאוב הגדיר זאת פעם: "הם מדברים ביטחונית, אבל הם לא נפטרו מהמבטא המשיחי שלהם".

איני בטוח בכך אך ייתכן בהחלט שהמניעים אשר דוחפים אותם לאחוז בגישה זו אינם נובעים בהכרח רק משיקולים פוליטיים פרגמטיים – מתוך ניסיון למצוא חן בעיני הציבור – אלא גם משיקולים תיאולוגיים. לדעתם, האמת במלואה אינה צריכה להיות גלויה לכל ויש לחשוף את כל התיאולוגיה ואת השקפות העולם רק בפני תלמידים מובחרים. כפי שכתבתי, איני בטוח כלל שזה אכן מהווה שיקול בקרב אותו החוג, אך גם אינני פוסל על הסף את האפשרות לכך.

מכל מקום, תפיסה זו אינה יכולה להחזיק מעמד בעולמנו אנו, שבו הכול מוקלט, מצולם ועובר ישר לרשתות החברתיות, או מופץ בדרכים אחרות. מכיוון שרבנים אלו עוד לא התרגלו, ואף מסרבים להכיר במציאות שלנו, הם ממשיכים 'לפשל' ולחשוב שהם יכולים לדבר באופן מסוים לחוג מצומצם של תלמידים, ולומר דברים שונים לקהל הרחב. כאשר אותם רבנים יפנימו שאין הם יכולים להתבטא בחופשיות הם עשויים להסתיר את דעותיהם, ויש לכך יתרונות וחסרונות. היתרון הברור הוא שרבנים אלו יפחדו להגיד דברי בלע ולחנך בצורה מפורשת לגזענות/הומופוביות/שוביניזם. אך מצד שני, כאשר הם יסתירו את דעותיהם ויחנכו אליהן בדרכים עקיפות יהיה קשה יותר 'לעלות' עליהם ולדרוש מהם לשנות את דרכם.

ההשלכות של פרקטיקות שוביניסטיות

הנקודה האחרונה שברצוני לעסוק בה אינה נוגעת רק לזרם החרד"לי המזוהה עם ישיבות ה-'קו', אלא לציבור הדתי-אורתודוקסי בכללותו, אשר אני חש בשר מבשרו. החיים הדתיים רוויים בפרקטיקות שוביניסטיות. כך, למשל, מעטות הקהילות המאפשרות לנשים לקרוא בתורה ולשאת דרשה בבית הכנסת. גם בטקסים הדתיים המלווים את האדם הדתי לאורך חייו, כמו ברית מילה/זבד הבת, בר/ת-מצווה, חופה, גירושין ואף הלוויה, ישנם מרכיבים משמעותיים של שוביניזם וזלזול בנשים. חלק מסוים מן הדתיים אינם מרגישים כל אי-נעימות ממרכיבים שוביניסטיים אלו, אך לדעתי קיים אחוז ניכר של דתיים הלכתיים שבאמת ובתמים אינו חש בנוח עם מרכיבים אלו.

ואכן, בשנים האחרונות חלה פריחה משמעותית של קהילות שוויוניות, של אירועים שוויוניים ושל קיום מצוות שוויוני, אשר מצד אחד מבוססים על ההלכה ומצד שני מנסים למחוק את המרכיבים השוביניסטיים ולהפוך את החיים הדתיים ואת הטקסים הדתיים לשוויוניים ופמיניסטיים יותר. אולם רוב-רובו של הציבור הדתי עדיין לא הצטרף למהפכה זו. עובדה זו נובעת מכמה סיבות אשר קצרה היריעה מלדון בהן לעומק, אך אנסה לבחון כמה מהן.

ראשית, יש כאלה המנסים להצדיק את היחס השונה לנשים בכך שהוא מותאם לאופיין ולמהותן השונה, לכאורה. אני חושב שבימינו אנו, שבו אנו רואים בבירור שנשים יכולות להיות פרופסוריות ומנהיגות ציבור, אין להצדקה זו כל בסיס, לפחות בנוגע לחלק ניכר מן הפרקטיקות השוביניסטיות.

שנית, יש הטוענים שקיום אורח החיים הדתי, הכולל דברים הנראים לצופה מן הצד כשוביניסטיים, אינו באמת שוביניסטי, או לפחות אינו נובע ממניעים שוביניסטיים. וזאת, משום שהכוונה שעומדת בבסיס הפרקטיקות הללו היא שמרנית-מסורתית ולא שוביניסטית. במילים אחרות, גם אם קהילתם אינה מעלה נשים לתורה אין הדבר נובע מזלזול בהן, אלא מקיום מסורת האבות ומדבקות בהלכה. אך לצערם, ואני מאמין להם כאשר הם מבטאים צער זה, ההלכה והמסורת מונעות מהם לאפשר לנשים להיות שותפות מלאות ושוות בחיים הדתיים. כראיה לאמינותם הם טוענים כי אינם מתנגדים לכך שנשים יתקדמו במקצועות בתחומים לא-דתיים או במישורים דתיים שההלכה מאפשרת אותם. המשמעות היא שהאדם הדתי חווה התנגשות בין הערכים הדתיים לערכים הפמיניסטיים והוא מכריע, בלב לא שלם, לטובת הערכים הדתיים, מתוך אמונה ותקווה שהפרקטיקות עצמן לא יובילו לדיכוי ולאפליית נשים מוגזמת. אנו נאלצים לבצע הכרעות כאלו בין ערכים באופן יום-יומי, וייתכן שהכרעה כזו תתקבל בהבנה.

גם אני החזקתי בגישה זו במשך זמן רב, משום שיש לה עוצמה פילוסופית. היא מאפשרת לאדם הדתי מצד אחד לאחוז בעמדות פמיניסטיות למהדרין, ומצד שני להמשיך לקיים את אורח חייו הכולל פרקטיקות שוביניסטיות. אך בעקבות אירועים שונים, דוגמת התבטאויותיו של הרב קלנר, הבנתי את השגיאה בתפיסה הזאת. גם אם תפיסה זו מחזיקה מעמד מבחינה אנליטית טהורה, היא נופלת בביקורת האמפירית. אדם לא יכול לחיות חיים שלמים, אשר בחלק ניכר מהם הוא פועל באופן שוביניסטי, מבלי שהדבר ישפיע על אמונותיו ועל תפיסת עולמו. אם אדם גדל שנים על גבי שנים בקהילה בה נשים לא נשאו דבר תורה ולא היו שותפות מלאות להווי הדתי, אין זה פלא אם הוא יאמץ תפיסת עולם לפיה 'היכולת הרוחנית של נשים מוגבלת' או שנשים שכן מעורבות בחיי הדת הן 'בחורילות', כדברי הרב קלנר.

לכן, גם אם אדם דתי מספר לעצמו שהוא שומר על ההלכה ועל אורח החיים הדתי בגלל מסורת אבותיו ומחויבותו להלכה, הוא לא יכול להבטיח שאורח חיים שכזה לא ישפיע על תפיסתו האישית, וקל וחומר על סביבתו הקרובה. הציבור הדתי כבר לא יכול להתכחש לכך שאורח החיים שהוא מנהל מוביל, גם אם כנגד רצונו, לתפיסות שוביניסטיות אשר מדכאות את הנשים ופוגעות בהן באופן יום-יומי – גם במישורים הדתיים וגם במישורים הלא-דתיים.


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.