‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין ליברמן, חוק החסינות והערבים: השאלות החשובות לק...

בין ליברמן, חוק החסינות והערבים: השאלות החשובות לקראת הבחירות

,
הבחירות הקרובות לא יהיו דומות לבחירות שקדמו להן. השינויים שהתרחשו החל מה-9 באפריל ועד עכשיו, יחדדו סוגיות מסוימות ויעצבו מחדש את קווי המתאר הפוליטיים. להלן מספר סוגיות פוליטיות-סוציולוגיות מעניינות העומדות בפתח המערכה הנוכחית.
image_printגרסא להדפסה

שוב הן כאן, ושוב הכל מאבד צורה. בחירות 2019, גרסה 2.0, הפציעו בחיינו ללא התרעה מוקדמת, ואנחנו נצטרך להתמודד אתן, אלא אם תהיה הפתעה מרעישה, במהלך חודשי הקיץ החמים. אומנם לפי הסקרים כרגע נראה כי נתניהו הוא המועמד המוביל לראשות הממשלה גם הפעם, אך במקביל עולה השאלה: האם מה שהיה הוא שיהיה? וכי נגזרו עלינו כמה חודשים נוספים של אולפנים פתוחים שבסופו של דבר יביאו אותנו לתוצאות דומות? ייתכן שכן. עם זאת, ישנן מספר סוגיות ששווה לדון בהן כבר עכשיו, שכן נראה שמרכזיותן גדלה בעקבות כישלונו של נתניהו בהרכבת ממשלה.

האם ליברמן ימציא את עצמו פוליטית מחדש?

אביגדור ליברמן חולל במידה רבה את הבחירות האחרונות; כך לפחות נתפס הדבר בציבור הכללי, אשר אינו מודע לוויכוחים פנים-חרדיים שגרמו למפלגות החרדיות לדחות "חוק גיוס" מצוין מבחינתן, שהיה מאפשר בעיקר את המשך אי גיוסם של בני ישיבות חרדים. על כל פנים, בפני ליברמן ניצבות שתי שאלות בפתח מערכת הבחירות הנוכחית: האחת היא האם יצליח להוות לשון מאזניים בכנסת הבאה, והשנייה היא האם יגיע לכך לאחר גידול משמעותי בכמות המנדטים. בניגוד לבון-טון הפרשני, דווקא השאלה השנייה חשובה יותר, לעניות דעתי. המטרה הפוליטית של ליברמן, מלבד חוסר חיבה אישית לנתניהו, היא להמציא את המפלגה שלו מחדש. העולים הוותיקים מברית המועצות לשעבר, קהל המצביעים המסורתי שלו, הולך ונעלם מבחינה דמוגרפית ואלקטוראלית. ליברמן רץ בבחירות האחרונות תחת הסיסמה "ימין, חילוני", אך לא זכה לתשומת לב רבה בגין המאבק שבין כחול לבן לליכוד. הפעם, אי אפשר יהיה להתעלם ממחולל הבחירות 'איווט', שינסה למצב את עצמו כמגן החילוניות הימנית בישראל – מסר שקורץ גם לימנים רבים שאינם יוצאי ברית המועצות, אשר לא היו מתנגדים להפחתת כוחן של "השותפות הטבעיות" החרדיות. מובן שליברמן יעדיף מצב בו מספר המנדטים שלו גדל מחד, ושמעמדו כלשון מאזניים בהרכבת הקואליציה הבאה יישמר מאידך, כפי שמראים חלק מהסקרים. במצב כזה, הוא יוכל לדרוש מנתניהו לרסן את דרישות החרדים בסוגיית הגיוס ובסוגיות אחרות, בתואנה שיש לו גיבוי ציבורי מספק לכך, ואולי אף יצליח לכפות על נתניהו ממשלה ללא החרדים, כפי שהצהיר לאחרונה. אולם, אפילו מצב של זכייה ב-8-9 מנדטים, גם ללא שימור סטטוס לשון המאזניים (תרחיש אפשרי בהחלט), עדיף לדעתי על פני מצבו בכנסת היוצאת, בו היווה לשון מאזניים עם 5 מנדטים בלבד. דמיינו את התרחיש הבא: נתניהו מקים קואליציית ימין-חרדים צרה של 61-63 מנדטים, הנתונה לחסדיהן של המפלגות החרדיות ושל הזרמים החרד"לים בציונות הדתית. ליברמן יוכל להוביל בגאון מאבקים כנגד התקפלויות של הליכוד בנושאי השבת, הגיוס וכל הבא ליד, בפרופיל ציבורי גבוה. ישראל ביתנו, שנראתה בדרכה הבטוחה לפח האשפה של ההיסטוריה, תשוב להיות שחקנית מרכזית בפוליטיקה הישראלית, עם אופק פוליטי ברור. נתניהו, דרך אגב, מודע לסכנה ש'ישראל ביתנו' מציבה עבורו. לא בכדי הוא פרסם לאחרונה בטוויטר ציוץ לפיו 'ישראל לא תהיה מדינת הלכה', ומינה את אמיר אוחנה, הומו מוצהר, לשר משפטים חסר סמכות מעשית בממשלת מעבר. לצד תיוגו של ליברמן כ"שמאל", ביבי מעוניין לאותת שגם הוא לא בכיס של הדתיים-חרדים. הוא אולי לא מפחד, אבל הוא בהחלט חושש.

מה לעזאזל יגידו בליכוד על יוזמות החסינות לנתניהו?

"לא יודע, לא עסקתי בזה. פעם ראשונה שמישהו שואל אותי ולא חשבתי. לא עשיתי את זה, ולכן אני לא חושב שאעשה את זה. אני מאמין שלא אעשה את זה."

במלים אלה ממש השיב בנימין נתניהו לשאלתה של המראיינת קרן מרציאנו, בנוגע למניעה אפשרית של העמדתו לדין. דברים ברוח זו השמיע פעם אחר פעם בבליץ הראיונות המסורתי שלו, אותו העניק לנו כמנהגו בקודש לקראת הבחירות הקודמות. לא ברור כיצד יוכלו ביבי והליכוד לדבוק במסר הזה, לאור מה שהתרחש במו"מ הקואליציוני האחרון. אומנם הלכה למעשה, לאחר דיווחים בשבועות הראשונים על כוונה לשנות את החקיקה הקיימת, הבהירו בליכוד שנושא החסינות אינו עומד על הפרק במו"מ הקואליציוני, אך ההכחשה המאוחרת, כמו גם הצעת החוק שהגיש בנושא מקורבו של נתניהו, ח"כ מיקי זוהר, מעידה ככל הנראה שהיו דברים בגו. לכל הפחות, נתניהו ובכירי הליכוד יישאלו שוב ושוב האם בכוונתם לתמוך בצעדים ממשיים שיגרמו לאי העמדתו לדין בזמן כהונתו כראש ממשלה, האפשרית גם תחת החוק הקיים, במידה והכנסת הבאה תתמוך במתן חסינות לנתניהו. כך או כך, נתניהו יתקשה לדבוק באסטרטגיה ששירתה אותו היטב בבחירות האחרונות: לטעון כי הוא אינו עוסק בענייני חסינות, על מנת לשכנע מצביעים מתנדנדים שאינם ששים למהלך שכזה, מתוך הנחה שלאחר הבחירות הוא יוכל לקדם עניין זה בהסתמכו על תמיכת מרבית מצביעי הימין בו. נתניהו הוא אולי קוסם פוליטי, אבל טריק אחד הוא כבר שלף מהשרוול, מבלי שיוכל לחזור עליו שנית.

הקול הערבי: זה לא (רק) אחוז ההצבעה

הערבים לא נעו בכמויות אל הקלפי. מעידה על כך הירידה בכוחן של המפלגות הערביות מ-13 מנדטים ל-10 בלבד. אלא שדפוסי ההצבעה בחברה הערבית לא מסתכמים רק בתוצאותיהן של המפלגות הערביות בקלפי ובאחוזי ההצבעה. חשובה לא פחות היא חלוקת הקולות בקרב המצביעים. בבחירות האחרונות חל גידול אבסולוטי ויחסי בקולות שהעניקו האזרחים הערבים למפלגות ציוניות. ניקולא נסים טובול, שפרסם ניתוח של נתוני ההצבעה ב'מידה', מצא שהמפלגות הציוניות ביצעו קפיצה אלקטוראלית משמעותית בחברה הערבית. לפי טובול, כמות הקולות ברשויות הערביות שמונות 10,000 תושבים ומעלה, עלתה מ-24,000 מצביעים ב-2015 ל-44,000 מצביעים בבחירות האחרונות, כאשר הקפיצה במשקל היחסי של הקולות הייתה מרשימה עוד יותר – מ-8% ב-2015 ל-16% ב-2019. טובול סבור שהשינוי טמון באכזבה מהקו הפרו-פלשתיני של הח"כים מהמפלגות הערביות, כמו גם בהבנה הולכת ומתגבשת בציבור הערבי בישראל לפיה יש להתקרב לחברה הישראלית. באופן מפתיע, או שלא, גם גורמים בשמאל מסכימים עם טובול, ורואים פוטנציאל בשותפות פוליטית יהודית-ערבית. הניואנס כמובן שונה: בעוד טובול שם דגש רב יותר על הבנה של הציבור הערבי שיש לו יכולת לקדם את ענייניו דרך המפלגות הציוניות, קולות בשמאל דנים בשאלה כיצד צריכות המפלגות עצמן לפנות אל הציבור הערבי, כדי שירגיש שהן באמת ובתמים פועלות עבורו לא פחות משהן פועלות עבור הציבור היהודי. ויכוח מעניין התרחש בסוגיה זו באתר 'שיחה מקומית' בין ניר כהן לאבי דבוש, שהתמודד לראשות מרצ לפני הבחירות הקודמות. כהן מציע למרצ אחת משתי אפשרויות: המשך הגדלת הייצוג הערבי בתוך מרצ, או לחלופין התחברות של האחרונה עם הרשימה המשותפת. הוא אומנם לא מפרט אילו שינויים, אם בכלל, צריכים להיכלל במצע מרצ (האם שוויון יהודי-ערבי כולל ויתור על חוק השבות?), אך הכיוון הוא ברור – עמעום או ויתור על הנרטיב היהודי-ציוני, לטובת ריצה על מצע ישראלי-אזרחי, שלדעת כהן אמור להיות הכיוון אליו צריך ללכת השמאל בישראל, ומרצ בפרט. לעומתו, דבוש מציע שמרצ תשקול חבירה דווקא למפלגת העבודה, ותפנה לציבור הערבי מבלי לאבד את זהותה הציונית. לדידו, מספר היהודים הלא-ציונים שיעברו לרשימה המשותפת יהיה בטל בשישים, ואילו הבשורה הפוליטית החדשה צריכה להיבנות “בין בעלי השקפה ציונית ובין בעלי זהות לאומית פלסטינית.”  באופן אישי, לאחרונה כתבתי גם אני מאמר בסוגיה, אשר מזדהה יותר עם גישתו של דבוש.

הבעיה של טובול, כהן ודבוש היא שלא בטוח שהציבור הערבי בכלל מבקש את אותה שותפות יהודית-ערבית בעצמו. אחת הסיבות שהסיעות הערביות בכנסת החליטו להצביע על פיזורה, הייתה אמונתם שהרכבה מחודשת של 'הרשימה המשותפת' תעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית ואת התמיכה ברשימה גם יחד. ייתכן כי עבור אזרחים יהודים, מכל גווני הקשת הפוליטית, מפתה לדמיין עתיד בו האזרחים הערבים בוחרים לשלב כוחות במפלגות ציוניות, או לחלופין ברשימות יהודיות-ערביות כלל ישראליות. בפועל, ייתכן שדווקא הקמתה מחדשה של רשימה ערבית מאוחדת, עם נציגות סמלית בלבד לח"כ יהודי אחד מחד"ש – וגם זה, רחמנא לצלן, ככל הנראה יהיה עופר כסיף – תהיה בעלת פוטנציאל גדול יותר. בל נשכח שבחברה הערבית בישראל ישנם גם קולות לא מעטים הקוראים להחרמת הבחירות, מתוך תפיסה בדלנית כלפי מדינת ישראל. לכן, הריצה המחודשת של 'הרשימה המשותפת', הקורמת עור וגידים בימים אלו ממש, תוכל להראות אילו מגמות דומיננטיות בחברה הערבית בישראל: האם יש ממש בטענה לפיה קיים פוטנציאל לשיתוף פעולה יהודי-ערבי מפלגתי במתכונת זו או אחרת?; האם אחוזי ההצבעה יוותרו נמוכים גם הפעם, ויעידו על אדישות ו/או ייאוש מתמשך מהמערכת הפוליטית הישראלית?; והאם צמיחתה מחדש של רשימה כלל ערבית תצליח לרסן מגמות של בדלנות פוליטית מוחלטת מחד, ושקילת הצבעה למפלגות ציונות/כלל ישראליות מאידך?


יובל בנשלום

בוגר תכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.