‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין מרקס, פרויד, השמאל החדש ורבי צדוק מלובלין: הרה...

בין מרקס, פרויד, השמאל החדש ורבי צדוק מלובלין: הרהורים על היחס בין רגשות לתבונה בטבע האדם

,
השמאל החדש בנוי על מיזוג בין מרקס ופרויד, ולפיו, עיקר האדם נמצא ברגשותיו ויצריו האפלים ולא בתבונתו. התוצאה הפוליטית היא חוסר סובלות לדו-שיח רציונלי. האם בתפיסה העברית יש מענה לכך?
image_printגרסא להדפסה

האם השכל, התבונה האנושית, הוא שמנחה את ערכיו של אדם ודעותיו המוסריות או שמא אלה הרגשות, הדחפים, היצרים והאינסטינקטים באדם שמנחים אותם?

לתשובה לשאלה זו יש השלכות חברתיות-פוליטיות מרחיקות לכת. אני רוצה להציע שהגישה השנייה המצדדת במרכזיות של הרגשות אומצה אצל הוגים חשובים בעת המודרנית, ולמעשה עומדת ביסוד של התנועות הפוליטיות של השמאל החדש; ולא רק זאת, אלא גם שתפיסה זו של האדם מביאה לאתיקה הרסנית ומעוותת שמובילה להרס של היחיד ושל החברה, והיא עומדת בניגוד גמור לתפיסה העברית של טבע האדם.

לעמדה שעומדת על מרכזיות הרגשות יש שורשים עתיקים, אך לצורך הדיון הנוכחי הביטוי המשמעותי יותר מבחינה פוליטית נמצא בהגותו של קארל מרקס. מרקס טען בהאידאולוגיה הגרמנית שתודעת האדם היא פרי תוצאה של תנאיו הכלכליים. שדעותיו ועמדותיו של האדם נקבעות באופן דטרמיניסטי ע"י מצבו ומעמדו הכלכלי, הן אם הוא בורגני, והן אם הוא פועל:

השדים שנוצרים במוח הם… תוצאות הלוואי של התהליך החיים החומרי של האדם אשר ניתן לבירור אמפירי וכבול לתנאי התחלה חומריים. כך, המוסר, הדת, המטה-פיזיקה, כל שאר האידאולוגיה והצורות הנלוות של התודעה, אינם עוד מסוגלים להזין את מצג השווא של עצמאות.

אחרי מרקס לא הייתה השפעה מרכזית ועצומה כל כך על התפיסה של טבע האדם מאשר זו של הפסיכולוגיה של זיגמונד פרויד. כמובן, אי אפשר להעניק ייצוג הולם לפרויד במספר שורות, ובכל זאת בקיצור נמרץ, ניתן לומר שעבור פרויד עיקר האדם הוא בליל של יצרים אפלים ואינסטינקטים בלתי-רציונליים שדוחפים למילוי עונג ("עקרון העונג"). זו בעצם החברה, הסביבה החיצונית לו, שכופה על האדם להדחיק את היצרים שלו ולהתנהג באופן מתורבת. כך, שהתרבות, הציוויליזציה כולה, מושתתת על ההדחקה של יצרים אלו, שהוא למעשה שלילת טבעו הבסיסי של האדם. כלומר, אין זה האדם שבו טמונה היכולת לכבוש את יצרו, אלא זו הסביבה החיצונית לו שכובשת את יצרו ומאלצת אותו להדחיק את יצרו אל תוך התת-מודע. תהליך זה מותיר את היצרים האפלים מבעבעים מתחת לפני השטח מבלי אפיק לשחרור ולכן מתח מתמיד זה מביא את האדם והחברה למצב של נוירוזה (פרויד, "התרבות בלא נחת").

בנוסף, פרויד עצמו התייחס ליחס בינו לבין תורתו של מרקס בפילוסופיה של החיים, נאום 35:

העוצמה של המרקסיזם כמובן אינה נמצאת בהשקפתו על ההיסטוריה או נבואותיו על העתיד הנובעות ממנה, אלא בתובנתו הברורה אודות ההשפעה המכריעה של התנאים הכלכליים של האדם על תגובותיו האינטלקטואליים, המוסריים והאומנותיים… אם כי, לא ניתן לקבל את ההנחה שמניעים כלכליים הם הבלעדיים שמכריעים את התנהגותו של האדם בחברה… הגורם הכלכלי אינו יכול להיות הגורם היחיד. אי אפשר להבין איך ניתן להתעלם מגורמים פסיכולוגיים כאשר בוחנים את התגובות של בני אדם; שכן לא רק שגורמים אלה היו מעורבים כבר במיסוד התנאים הכלכליים אלא שאפילו תוך ציות לתנאים אלו, האדם אינו מסוגל אלא להתניע את תנועת הדחפים שלו – האינסטינקט לשימור עצמי, האהבה לתוקפנות, הצורך באהבה והדחף להשיג תענוג ולהימנע מכאב.

זאת אומרת שהביקורת של פרויד על מרקס אינו בעצם הקביעה שתודעת האדם היא תוצאה של תנאים חיצוניים לו. על זה הוא דווקא חותם, אלא שפרויד סבור שיחד עם התנאים הכלכליים שבהם התמקד מרקס, יש להכיר את האופן בו יצריו הבסיסיים ביותר של האדם קובעים את דעותיו במשותף ובתהליך דינאמי עם תנאיו הכלכליים.

אמנם, מרקס ופרויד רק הניחו את התשתית הרעיונית לשמאל הרדיקלי. היו אלה ההוגים של הדור הבא אחרי פרויד שבנו על תשתית זו את הפיתוח הפוליטי של תפיסה זו של טבע האדם. הבה נתבונן לאן יסוד זה יכול להגיע ביישומיו החברתיים ופוליטיים.

ככל הנראה, הראשון ליצור מיזוג בין תורת מרקס לתורת פרויד היה ווילהלם רייך. רייך פשוט לקח את האבחון של פרויד למסקנותיו הטבעיים. עבור רייך, הציוויליזציה של פרויד שפועלת לתרבת את האדם היא היא אותה חברה קפיטליסטית, שלפי מרקס, יש לפרק. הוא סבר שאם סיבת הנוירוזה של בני אדם היא הדחקת היצרים, אזי על מנת לטפל בנוירוזה באמת, יש להתיר את הרסנים מאותם יצרים וכך לא תיווצר הדחקה מלכתחילה. מתוך כך הוא קרא לתנועה של מתירנות מינית ותקף את מוסד המשפחה הגרעינית כמבנה חברתי פטריארכלית שמשמרת את הסדר הקפיטליסטי. אם ההגבלות המיניות שנובעות ממבנה המשפחתי הקלאסי מביאות למתחים פסיכולוגיים, יש לפעול, בהתאם לתת-הכותרת של ספרו, "לקראת הרכבתו מחדש הסוציאליסטית של בני האדם".

ייתכן ורייך היה פשטני מדיי, אך בכל זאת היה להוגה משמעותי שהיה למקור השראה עבור מהומות הסטודנטים בפאריס במאי 1968. מיזוג מעט מורכב יותר של שתי התורות הללו ניתן למצוא אצל מי שזכה לכינוי "האבא של השמאל החדש", הרברט מרקוזה. מרזוקה, בהיותו חבר באסכולת פרנקפורט, ביקר את פרויד כי על אף שהאחרון ראה ביצרים את עיקר האדם הוא עדיין האמין שהדחקתם היא הכרחית ונכונה עבור התרבות כולה. לעומת זאת, עבור מקרוזה, כמתואר בספרו ארוס וציוויליזציה, אילו רק נמסד את החברה הסוציאליסטית האמתית אין זה הכרחי לחיות עם ההדחקה הקולקטיבית, הדחקה שלדעתו פוגעת בעיקר במעמד הפועלים.

התוצאה הפוליטית של השקפה זו שרואה את עיקר האדם כאוסף של יצרים ודחפים באה לידי ביטוי בצורה מנוסחת יותר בכתביו של מקרוזה. בספרו  האדם החד-ממדי טוען מרקוזה את הטענה השערורייתית ששליטה הגמונית טוטליטרית קיימת לא רק במשטר של רוסיה הסובייטית (שהוא ביקר כיישום לא נכון של מרקס) אלא שאף בחברה הפתוחה והחופשית בה הוא חיי בארה"ב, התפתח מצב שהוא ראה בו שליטה הגמונית טוטליטרית. זאת, על אף שבאותה החברה נשמרות הזכויות לחופש הביטוי וחופש ההתאגדות ומערכת פוליטית דמוקרטית. כך, לפי מרקוזה, בחברה הקפיטליסטית, העלאת מעמד הפועלים ממצב של עוני מרוד לכדי מעמד ביניים תוך יצירת תנאים כלכליים סבירים ואף נוחים היא דווקא מה שמרדים מעמד זה ומשכיח ממנו את מצבו העגום ועובדת ניצולו ומשמיט את הלהט למרוד במערכת הקפיטליסטית.

מכאן, זו קפיצה קטנה למסקנה המעשית שמרקוזה פורש במאמר המפורסם "הסובלנות המדכאת". כאן הוא טוען שזהו דווקא הרעיון של סובלנות, הנורמה של יישוב מחלוקות ע"י דו-שיח וטענות רציונליות שמאפשר את המשך המצב של השליטה והניצול. על כן הוא סבור שאכן כלפי תנועות בשמאל נדרשת סובלנות, אבל כלפי כל מי שלא מסכים אם הנחות היסוד של הסוציאליזם, נדרשת אלימות מהפכנית. חופש הביטוי אינו ערך בפני עצמו, ורצוי שהמיעוט המהפכני יגלה דווקא חוסר סובלנות ותפעל על מנת להשתיק דעות "פוגעניות".

הסובלנות המשחררת אז הייתה מחייבת חוסר סובלנות כלפי תנועות מימין וסובלנות כלפי תנועות מהשמאל… ברם, אין לצפות שממשלה כלשהי תעודד חתרנות נגדה, אך בדמוקרטיה זכות זו מופקדת בידי האנשים (כלומר הרוב). זה אומר שאסור לחסום את הדרכים להתפתחות רוב חתרני, ואם דרכים אלו נחסמות ע"י דיכוי מאורגן או אינדוקטרינציה, אזי פתיחתן מחדש תדרוש אמצעים שהם לכאורה לא דמוקרטיים. אלה כוללים הפסקת הסובלנות כלפי חופש הביטוי וההתאגדות מקבוצות ותנועות שמקדמות מדיניות אגרסיבית, התחמשות, שוביניזם, אפליה על בסיס גזע ודת, או קבוצות שמתנגדות להרחבה של שירותים ציבוריים, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי וכו'.

אם מחשבות וטענות האדם אינן אלא תוצאה של מעמדו הכלכלי ויצריו האפלים, אזי אין באמת ערך אמתי לכיבוד תרבות הדו-שיח והניסון לשכנע אחרים שדעתך היא יותר נכונה באמצעות טיעונים הגיוניים וראיות אמפיריות. הלגיטימציה נותרת רק עבור הרגשות. אם אני מרגיש משהו סימן שזה נכון, גם אם זה סותר את המציאות, כפי שהיא מתגלה באמצעים אמפיריים ולוגיים. ואם אדם אחר מרגיש אחרת, אין טעם לנסות לשכנע אותו ולברר יחד את האמת. בין כה וכה הוא לא ישנה את דעתו. מכאן שהאמצעיים הפוליטיים היחידים שנותרים הם דווקא כוחניים ואלימים.

לאחר שראינו את סוף המסלול שאליו מגיעים כאשר לוקחים ברצינות את ההנחה של מרקס ופרויד לגבי טבע האדם אני רוצה להביא את דברי רבי צדוק מלובלין (שהיה במקרה בן זמנם של מרקס ופרויד, נפטר 1900) כמייצג של הגישה העברית לשאלת היחס בין הרגשות לבין השכל.

בספרו תקנת השבין, סימן ב', רבי צדוק דן בשאלה זו בדיוק וקובע כי טבע האדם הוא שילוב של יסוד מוסרי ויסוד יצרי. מצד אחד, "נשמה שנתתי בי טהורה היא" ומנגד, "יצר לב האדם רע מנעוריו". איך מיישבים את הסתירה? פשוט, "שאין הקלקול בחלק הנשמה שהוא נגד המחשבה שבמוח. ועיקר החטא מן הלב, כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם' ". היצרים האנוכיים אמנם קיימים באדם והם מצויים בלב, ברגשות ובאינסטינקטים. אך יש עוד חלק מלבד זה, והוא המוח, התבונה, השכל, והוא דווקא המקום שבו באה לידי ביטוי הנשמה "והמחשבה הוא עיקר האדם".

כאן הוא מצטט מדרש בראשית רבה (לד, י) שמבטא בתמצות נפלאה את כל העניין: "רשעים הן ברשות לבן, והצדיקים לבן ברשותן". ורבי צדוק מסביר "מבואר שהלב אינו עיקר האדם, ועל כורחך עיקרו הוא המוח." כמה משחררת קביעה זו! יש יסוד רגשי של דחפים באדם, אבל הוא אינו מחויב באופן דטרמיניסטי לפעול ולהתנהג על פיו. ואם משתמשים נכון בשכל, כפי שהצדיקים עושים, אז "רצון הלב נמשכת אחר רצון המוח, שכולו טהור בתולדה, ואינו רוצה בלבו [אלא] רק מה שמבין בשכלו וחכמתו שהוא טוב ושהוא רצון השי"ת". לא רק שהאדם אינו חייב להשתעבד במעשים לדחפים הרגשיים, אלא שביכולתו להשפיע על רגשותיו על ידי רצונו שעובר בירור בשכל. ההפך הגמור של מרקס ופרויד!

עולה שהמצב הקיומי שמתואר אצל ההוגים בשמאל מתייחס דווקא למצב שהוא אפשרי, והוא תוצאה של החטא והאנוכיות, שבו יצר הלב "מגרש הנשמה שבמוח ממשכנה". יוצא רוח החכמה ונכנס לאדם 'רוח שטות', אך מצב זה אינו המצב הטבעי או ההכרחי של האדם. ניתן לומר שהביקורת של קרל יונג כלפי פרויד תקפה שבעתיים כלפי תלמידיו הפוליטיים, "שתורתו של פרויד בנויה על בסיס עובדות שנכונות רק עבור מצבים מתוסבכים של המוח… ואינו פסיכולוגיה של המוח הבריא…" וכן שדברי פרויד "אודות מיניות, עונג אינפנטילי, וההתנגשות שלהם עם 'עקרון המציאות,' ודבריו אודות גילוי עריות [בתוך המשפחה] וכהנה, ניתנים להבנה כביטוי האמתי ביותר של המבנה הפסיכולוגי שלו עצמו" (יונג, האדם המודרני בחיפוש אחר נשמה).


רפאל בן לוי

דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. מחקרו עוסק בממשק בין ערכים ותפיסות עולם לבין חשיבה ביטחונית אסטרטגית והוא מחזיק בלוג בשם "חירות תחת האל".