בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין סיכון מחושב ליציבות נגררת: שתי פרספקטיבות להסכ...

בין סיכון מחושב ליציבות נגררת: שתי פרספקטיבות להסכם הגרעין עם איראן

,
הודעתו של נשיא ארצות הברית על הפרישה מהסכם הגרעין מהווה את נקודת השיא של ויכוח ארוך אודות התבונה שבמהלך זה. למעשה, שני צדדיו של הוויכוח אינם אלא סימפטומים לשתי גישות אסטרטגיות מנוגדות. כל עוד לא מתנהל ויכוח עקרוני בשאלה התאורטית, נראה שכל צד צודק לפי דרכו, בעודו משקף את ההיגיון הפנימי הטמון בשיטתו הוא.

נאומו של הנשיא טראמפ שבו הודיע על פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין מהווה נקודת שיא של ויכוח המתנהל זה מכבר. נדמה כי בחודשים האחרונים, מאז גבר קצב פרסומן של האינדיקציות המעידות על רצינות כוונותיו של נשיא ארצות הברית בנוגע לפרישה מההסכם שהוביל קודמו, אובמה, עלו הטונים בוויכוח על התבונה שבמהלך זה. אלו אשר התנגדו לו טענו כי ההסכם, על אף מגרעותיו, מעניק תועלת מסוימת למערב (ובכלל זה ישראל) בכך שהוא מרחיק את איראן במידת מה מרכישת נשק גרעיני, גם אם באופן זמני, ובכל מקרה עדיף במציאות הנוכחית, שבה אין אף חלופה נגלית לעין. לעומתם קטגוריו של ההסכם, המצדדים במהלך האחרון של טראמפ, טענו כי ההסכם כה רע עד שעדיפה מציאות של היעדר הסכם מאשר המשך קיומו של "הסכם רע". אלו אשר חוששים מביטול ההסכם מעלים על נס את החשש מפני מלחמה כוללת אשר תטלטל את המזרח התיכון, לצד הסכנה שבהאצת פרויקט הגרעין האיראני. החולקים עליהם, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, טוענים כי את הסכנה האיראנית, כהתפשטות הנאצית שמונים שנה קודם לכן, יש לקטוע בעודה באיבה, לפני שייעשה מאוחר מדי, תוך כדי שימוש בכוח, אם צריך.

במאמר זה אבקש להראות כי אף על פי שלכאורה מדובר בשתי עמדות העומדות חזיתית זו מול זו, מדובר בסימפטומים של שתי גישות אסטרטגיות שונות. לכן הוויכוח אשר ניטש בין מצדדי הפרישה לבין מתנגדיה מהווה למעשה ויכוח חד צדדי כפול, שבו כל צד מנסה לשכנע את המשוכנעים ממחנהו מבלי להתעמת באופן ישיר וברור מול הנחות היסוד האסטרטגיות של הצד השני. שתי הגישות שאותן אציג יכונו להלן גישת היציבות הנגררת, לעומת גישת הסיכון המחושב. לאחר שאציג בקצרה את מאפייניה של כל גישה, אראה כיצד היא נוגעת באופן ישיר לצדדים בוויכוח על עתידו של הסכם הגרעין.

נקודת המחלוקת העיקרית, אשר מפרידה בין שתי הגישות, נעוצה בסדר עדיפויות שונה המשליך על קריאה שונה של מפת הסיכונים והסיכויים האסטרטגית. סדר עדיפויות זה נובע מתפישה שונה של מחיר השימוש בכוח, בין אם צבאי ובין אם כלכלי. גישת היציבות הנגררת הינה גישה אשר תופסת את מחיר השימוש בכוח כשאלה של רווחים והפסדים מוחלטים. במחיר השימוש בכוח הכוונה היא כמובן למחיר התגובה אשר גורר השימוש בכוח, מה שעלול להוביל לחילופי מהלומות אלימות ואף למלחמה כוללת. גישת היציבות הנגררת רואה בנזקי המלחמה הפסד מוחלט, כלומר תוצאה שיש להימנע ממנה ללא קשר למאזן הרווחים הרחב יותר. לא משנה כמה נזק סופגים השחקנים האחרים במשוואה, השיקול העיקרי המנחה את מצדדיה של גישה זו הינו מידת המחיר האובייקטיבית אשר גובה מהם צעד כזה או אחר. או במילים אחרות: "במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים".

גישת הסיכון, המחושב לעומת זאת, על אף שאינה מקלה ראש בערכו המוחלט של מחיר השימוש בכוח, נוטה לראות הקשר רחב יותר של מאזן רווח והפסד יחסי. גישה זו מוכנה לעיתים ליטול סיכון מחושב לספיגת מחיר השימוש בכוח, כאשר המחיר שאותו סופג היריב גדול יותר באופן יחסי. גישת הסיכון המחושב אינה מכבסת מילים שמשמעותה הימורים חסרי אחריות. גישה זו תומכת בלקיחת הסיכון רק כאשר קיימת סבירות גבוהה לניצחון על היריב ברוב התרחישים, כך שהמשתנה היחיד אשר לוט בערפל הינו מחירו של הניצחון. גישה זו מוּנעת מראייה ארוכת טווח אשר תופשת את העליונות היחסית על היריב כרכיב שאותו יש לשמר בכל מחיר, גם אם כואב, כדי להבטיח קיום לדורות. לעומתה, גישת היציבות הנגררת מעדיפה לדחות את ההכרעה על שימוש בכוח כדי להבטיח יציבות כעת, או "שלום בדורנו", תוך כדי התכרבלות במרחב הספק אשר מעניקות "האופציות הדיפלומטיות".

כעת, לאחר הבהרת נקודת המחלוקת התאורטית, נוכל לפנות ליישומן על הסוגיה האקטואלית של הסכם הגרעין. נראה כי המתנגדים לביטול ההסכם, נוקטים בגישת היציבות הנגררת. מתנגדים אלו מושפעים מהרטוריקה האיראנית התוקפנית, אשר לפיה יהיה מחיר לביטולו של הסכם הגרעין. בראייתם את מאזן הרווח וההפסד במונחים מוחלטים, מטרתם היא קודם כול למנוע מלחמה בכל מחיר, ורק לאחר מכן להשיג עליונות על האיראנים בטווח הארוך. לכן, לפי גישה זו ההיגיון בשימור ההסכם ברורה: שימור ההסכם משמעו יציבות כרגע ומניעת מלחמה, מה שמגשים את המטרה של הימנעות מנזק. אומנם גם לפי שיטתם של האוחזים בגישה זו יהיה צורך להתמודד מול איראן בעוד כמה שנים, לאחר הסרת המגבלות מעליה, אך מדובר בסוגיה רחוקה אשר תטופל בזמנה המתאים. לכן גישה זו מכונה "יציבות נגררת": היא מנסה ליצור מציאות של יציבות כרגע, מתוך הנחה (גם אם לא מוצהרת) שניתן יהיה לגרור אותה לאורך זמן. נראה כי על מיתר זה ניסה לפרוט נשיא איראן רוחאני, בדברו בעבר על ההסכם במונחים של "Win – Win Situation".

מצדדי הפרישה, לעומת זאת, נוקטים בגישת הסיכון המחושב. הם לוקחים בחשבון את האפשרות שביטול ההסכם יוביל לחילופי מהלומות ואף למלחמה, אך מוסיפים שני שיקולים חשובים. השיקול הראשון הוא מצבה הבעייתי של איראן, אשר נתונה גם כך בתקופה האחרונה בקשיים כלכליים משמעותיים. קשיים אלו יתגברו בצורה ניכרת לאחר חידוש הסנקציות מצידה של ארצות הברית. התפתחות זו עשויה להביא את איראן מחדש לשולחן המשא מתן ולחתימת הסכם משופר. בתסריט אופטימי אף יותר, ייתכן שתגרום להתחדשות המהומות כנגד המשטר, ואולי אף להפלתו. השיקול השני הינו העובדה כי גם במצב של עימות צבאי, סיכוייה של הרפובליקה האסלאמית לצאת כשידה על העליונה, נמוכים. כוחותיה הצבאיים של איראן, בין אם הצבא הרגיל ובין אם משמרות המהפכה, ערוכים בעיקר ללוחמת גרילה ולהגנה על הטריטוריה האיראנית מפני חדירה. לאיראן אין יכולת לנהל תמרונים צבאיים רחבי היקף רחוק מהבית, ודאי שלא מול ארצות הברית ואפילו לא מול ישראל. אומנם גם קיים הסיכון לכך שעם ביטול ההסכם תראה איראן את עצמה כפטורה מכל מחויבות ותשעט לעבר הפצצה הגרעינית, אך בהינתן חוסר היציבות הפנימית, המומנטום הנמשך של ההפגנות, הסנקציות שיגיעו לגבהים חדשים והזמן שהדבר ידרוש, סיכוייו של המשטר לשרוד די זמן כדי לגייס ארסנל גרעיני ראוי לשמו, לא סבירים.

לכן את חסידי גישת הסיכון המחושב לנוכח איראן, מפעיל ההיגיון הבא: נכון לעכשיו מתנהל מעין משחק פוקר אכזרי של הליכה על הסף. אם איראן תישבר ולא תפתח במלחמה, היא תוכרע בסופו של דבר ממשקל הסנקציות, מה שיוביל להסכם משופר או אף לנפילת המשטר. אם איראן תתמיד במשחק ותמשיך למלחמה הדבר יגרור מחיר כואב, אך בסופו של דבר היא תוכרע כמעט בוודאות גם במקרה זה, מה ששוב יוביל להסכם משופר או לנפילת המשטר. הסיכון המחושב אינו בדבר הסיכוי להכריע את איראן, אלא בדבר האפשרות שהכרעה זו תגרור מחיר כואב. בנאומו השבוע נראה כי נשיא ארצות הברית נקט במובהק בדרך זו, כאשר העלה במרומז את נכונותה של ארה"ב להתעמת חזיתית מול איראן.

לסיכום, שני צדדי הוויכוח על עתידו של הסכם הגרעין מבוססים על שתי גישות אסטרטגיות הפועלות כל אחת על פי היגיון פנימי משלה. מתנגדי הנסיגה מוּנָעים על פי היגיון פנימי של רווחים והפסדים מוחלטים. לשיטתם, אין זה משנה שהתמדה בקו הלעומתי כנגד איראן תוביל להכרעתה הוודאית בכל תרחיש. עצם הסיכון במחיר השימוש בכוח הוא כבר הפסד, ולכן יש לעשות הכול כדי להימנע ממנו. לעומתם, תומכי הנסיגה המוּנָעים לפי גישת הסיכון המחושב מוכנים לשאת את הסיכון שהשימוש בכוח יגבה מחיר, מתוך הבנה שבכל מקרה המחיר שייגבה מאיראן בתסריט זה יוביל להכרעתה. מתנגדי הנסיגה רואים את משחק הפוקר מול שלטון האייתוללות כסיכון של הכול או כלום, בעוד שתומכיה רואים זאת כסיכון של ניצחון בנוק‾אאוט מול ניצחון בנקודות. כמובן, בין שני קצוות אלו נמצאות עמדות ביניים רבות, אך בין כך ובין כך נראה שאף צד לא ניסה להעלות את הדיון על השאלה התיאורטית העקרונית, אלא בעיקר מדבר לעצמו כדי "לשכנע את המשוכנעים" בצידו הוא.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.