‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין ערובות בינלאומיות למנופי לחץ עצמאיים: השינוי ה...

בין ערובות בינלאומיות למנופי לחץ עצמאיים: השינוי התפיסתי של בנימין נתניהו

,
ביקורו של נשיא צ'אד בישראל לא מזמן מעלה שוב את הוויכוח על מדיניות החוץ של נתניהו, שהידרדר להטלת ספקות אף על עצם קיומה. מאמר זה מבקש לטעון שלא רק שלבנימין נתניהו יש מדיניות חוץ מוגדרת, אלא שמדיניות החוץ שלו מהווה שינוי תפיסתי של ממש, ההופך על פניו מוסכמות אסטרטגיות ארוכות שנים.
image_printגרסא להדפסה

כבר לפני שנים, טען מזכיר המדינה האגדי של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, כי "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". נראה שהלך מחשבה זה זוכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות, כאשר אחד מהטיעונים החביבים על מנגחיה של הממשלה בראשות נתניהו משלב בקונסטלציות שונות שני מוטיבים מרכזיים: "חוסר אסטרטגיה" ו"שיקולים פוליטיים". נראה שהמתנגחים מן האופוזיציה מחזיקים בהנחת היסוד האווילית, לפיה אסטרטגיה שלא מנופפים בה בצרחות רמות אינה קיימת. כמה נוח אם כן לנהל את הדיון במרחב הציבורי, כאשר אין צורך להתאמץ ולחפש אחר הרציונל של הצד שכנגד, אלא ניתן פשוט להכחיש אותו כליל.

מאמר זה מבקש לייחס קרדיט רב יותר לרציונל המדיני של בנימין נתניהו. יתרה מכך, טענתו המרכזית היא שלא רק שרציונל שכזה קיים, אלא שהוא מבטא שינוי תפיסתי של ממש, ההופכת על פניה תפיסת יסוד סמויה וארוכת שנים, תפיסה שעיצבה באופן עמוק את מדיניות החוץ הישראלית לאורך זמן. כתוצאה מכך, ניתן יהיה גם להבין באור אחר את המחלוקת האסטרטגית סביב הסוגיה הפלסטינית והשלכותיה.

אחת מהנחות היסוד הסמויות, אשר משפיעה באופן עמוק על מדיניות החוץ הישראלית, הינה התלות במטריה דיפלומטית וצבאית בינלאומית. עוד מימיו של בן גוריון, הוגדרה הברית עם מעצמה זרה כיעד ישראלי מרכזי. כמובן, איני מבקש לבטל את חשיבותו של יעד זה, רחוק מכך. עם זאת, נראה שהגישה הרווחת משבשת את הפרופורציות הראויות לה ביחס ליעדים האחרים. כך קרה שבישראל של 2018, המטריה האמריקאית והאירופית בישראל אינה נתפסת כחשובה מאוד או חיונית, אלא כמרכזית ובעלת חשיבות בלבדית.

תפיסה זאת מציבה למעשה את ישראל בצדם הנחות של יחסי תלות בלתי סימטריים, ובכך הופכת אותה לבת ערובה לאובססיות הפרו פלסטיניות הרווחות באיחוד האירופי כמו גם בחלקים בלתי מבוטלים בארצות הברית. ככל שמטריית ההגנה המערבית מקבלת מקום רב יותר בתודעה הישראלית, כך גם מתחזקת התפיסה הרואה בסוגיה הפלסטינית כאמצעי ריצוי. דוגמה מובהקת לרציונל זה ניתן לראות בסיסמאות הקליטות שהתפתחו בישראל בתקופת ממשלו של אובמה: "יצהר תמורת בושהר" או לחלופין "גרעין תמורת פלסטין". כלומר, תשלום במטבע הפלסטיני, בתמורה לגב האמריקאי בסוגיה האיראנית. אותו רציונל עומד בבסיסו של ארסנל תחזיות קודרות שהעלו מתנגדיו של נתניהו עקב "סרבנותו" לקדם הסכם מדיני מול הפלסטינים. בין התחזיות (שטרם התממשו), ניתן למנות את האזהרה מפני "צונאמי מדיני" של אהוד ברק, או העמקת בידודה של ישראל בעולם, כפי שטוען שנים רבות תומס פרידמן.         

רציונל זה סובל משתי בעיות מרכזיות. הראשון הוא אינהרנטי. מצב בו לגורם כלשהו יש מונופול, או קרוב לכך, על האינטרסים המדיניים של שחקן כלשהו, לא יכול אף פעם להיות חיובי, ולא משנה מהו עומק הידידות בין השניים. כפי שיודע כל סטודנט שנה א' לכלכלה, שליטה של שחקן אחד על משאב כלשהו, תוביל בהכרח לעליית מחירים. מנגד, פיזור ופתיחת השוק לספקים נוספים מובילה בדרך כלל להוזלה. עיקרון זה אמנם טעון בהסתייגויות וכשלים, אך ניתן להחילו בהכללה גם על המרחב המדיני, שבסופו של דבר אינו אלא רצף אינסופי של תהליכי מיקוח ומסחור בין קבוצות שחקנים.

הפגם השני נובע מהמגמות ארוכות הטווח המסתמנות באזור. שורה של התפתחויות, ובהן העמקת הבדלנות האמריקאית, לצד ההאטה הכלכלית והדמוגרפית בחלקים רבים באירופה מטילות בספק את יכולתו של המערב להוות משענת לישראל לאורך זמן. על כן, התשלום במטבע הפלסטיני כאמצעי להבטחת קיומה של ישראל שנים קדימה מהווה גישה נאיבית ותמימה כאשר מדובר במאמרי פובליציסטיקה ונאומים מעל בימת הכנסת, וחסרת אחריות כאשר היא מתורגמת למדיניות בפועל.

לאור זאת, ניתן לטענתי לראות את מדיניות החוץ של בנימין נתניהו. נתניהו מבקש להחליש את מקומם של הערבויות הבינלאומיות במדיניות החוץ הישראלית, ולהחליפם במסה קריטית של מנופי לחץ אותם ישראל יכולה להפעיל בנפרד על מגוון גדול יותר של מדינות, בעלי פיזר גיאוגרפי נרחב. כתוצאה מכך, ניתן להבין את עמדתו העקבית המשתמעת בסוגיה הפלסטינית. נתניהו ככלל אינו רואה בנושא הפלסטיני מטבע לתשלום עבור סחורה מדינית. על כן, ניתן גם להבין את החשיבות הנמוכה בסדר העדיפויות אשר הוא מייחס לה. על פי גישת נתניהו, ישראל יכולה לנצל את יתרונותיה היחסיים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה כדי ליצור מאחזים מדיניים בסין, הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית. אמנם אף אחד ממאחזים אלו לבדו לא יכול לבטל את משקלו של הגב האמריקאי או היחסים מול האיחוד האירופי, אך בטווח הארוך כולם יחד מצטברים למסה שתגדיל משמעותית את עצמאותה המדינית של מדינת ישראל.

לסיכום, אם כן, בניגוד לדעה הרווחת בציבור, הסוגיה הפלסטינית אינה מרכז המחלוקת המדינית בישראל, היא רק סימפטום שלה. לטענתי, המחלוקת בין גישת נתניהו לגישת האופוזיציה נובעת בעיקרה משאלת המינון בין ערבויות בינלאומיות ומנופי לחץ עצמאיים. אלו אשר מייחסים לגב המערבי חשיבות עליונה ביחסי החוץ של ישראל, ירגישו דחיפות רבה יותר לפתרון הסוגיה הפלסטינית, כאמצעי ריצוי שישמר תמיכה זו לאורך זמן. בניגוד אליהם, המחנה הדוגל במנופי לחץ עצמאיים נוטה להדגיש את הפעולה מול שחקנים קטנים יותר ואשר מייחסים חשיבות מועטה יותר לסוגיה הפלסטינית. על כן, ממילא לשיטתם אין טעם למהר כדי לפתור אותה, לפחות לא מסיבות מדיניות. כפי שעולה מעשור של ממשלות נתניהו, נראה ראש הממשלה תומך בעקביות בגישה השנייה. למרבה הצער, מתנגדיו לאורך השנים בוחרים באותה העקביות להתעלם מכך ולייחס לו שיקולים פוליטיים צרים ותו לא. קשה לדעת אם הם באמת ובתמים סבורים כך, ובין אם חלקם מונע משיקולים פוליטיים בעצמו. בין כך ובין כך, בעידן בו הביטוי "לחשוב מחוץ לקופסא" מסמל בעיקר קופסא מדינית מעט גדולה יותר, טוב שלפחות פוליטיקאי אחד בישראל מסוגל באמת לשבור מוסכמות סמויות ארוכות שנים. טוב עוד יותר שהפוליטיקאי הזה הוא גם ראש ממשלת ישראל.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.