בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בין קפקא לאפלטון: אפולוגיה מינורית...

בין קפקא לאפלטון: אפולוגיה מינורית

,
אחד הסיווגים הספרותיים המסקרנים ביותר של המודרנה הינו "הספרות המינורית" – ספרות השוליים, אשר באמצעות שימוש ייחודי במוטיב השפה, מעניקה את המקום לביטוי העצמי. בטור זה אנסה לבחון האם "המינוריות" הייתה איתנו כל הזמן, ופשוט לא שמנו לב לכך.

את כתיבתו של פרנץ קפקא כינו ז'יל דלז ופליקס גואטרי כ"ספרות מינורית" – ספרות של החלש בעל הראש המורכן, אשר משתמש בשפתו של החזק, של הכובש, כדי להביע את עצמו. הגדרתה של סוגת הספרות המינורית, כפי שאפיינו אותה דלז וגואטרי, עוברת דרך שלושה מאפיינים מרכזיים: האחד הוא דה-טריטוריאליזציה של השפה; השני הוא היסוד הפוליטי; והשלישי הוא ערכה הקולקטיבי של היצירה. למרות שהנטייה הטבעית היא לקשור דווקא יצירות מודרניות לסוגה זו, כמו זו של קפקא, נדמה לי כי ייחוס זה נוגע בהיבט מסוים מאוד של אותן הגדרות. על כן, על ידי הבנה האמיתית של כל אחת מהן, ניתן לקשור אותה גם עם כתבים עתיקים, כמו אלו של אחד מגדולי הפילוסופים: אפלטון. בחיבור זה אשאף להציג את המאפיינים של הספרות המינורית בתוך אחת מיצירותיו הגדולות של אפלטון: "האפולוגיה של סוקרטס".

"האפולוגיה של סוקרטס" הינה חיבור של אפלטון העוסק בהעמדה לדין של מורו סוקרטס. סוקרטס הואשם, בין השאר, בעיוות ערכי אמת, בכפירה באלים ובהשחתת הנוער באמצעות מתן חינוך רע. הדיאלוג עוסק בהתמודדותו של סוקרטס עם ההאשמות שמיוחסות לו, אולם התמודדות זו לא הייתה מוצלחת מספיק כדי למנוע את הוצאתו להורג.

ענייננו הראשון הינו בדה-טריטוריאליזציה של השפה. אלמנט זה מקבל ביטוי בכתיבתו של הסופר היהודי, פרנץ קפקא, ובדיסוננס שבין היותו יהודי מפראג ובין כתיבתו בגרמנית. זהו דיסוננס נפוץ המצוי בסיפורים השייכים למיעוט, אשר מבטא עצמו בשפת הרוב שהוא כפוף אליו – השימוש המינורי, כלומר השימוש של קבוצת המיעוט, בשפה המז'ורית שהיא שפת הרוב. למרות שאפלטון ודמותו של סוקרטס אינם שייכים לקבוצה אתנו-לאומית שונה מזו של שאר האתונאים, הם זרים לחברתם בשל עיסוקם בפילוסופיה. ראוי לציין כי יוון של המאה החמישית לפני הספירה הינה נחלתה הבלעדית כמעט של תרבות השירה והתיאטרון.

על כן, חדירת העיסוק הפילוסופי, אשר מתרחשת בד בבד עם עלייתו של העיסוק הסופיסטי – שאין לו עניין בגילוי האמת, אלא רק בשכלול היכולת הרטורית למטרות שכנוע – נראה כעוין כלפי החברה האתונאית וכגורם משחית. ביטוי לעוינות של אותה חברה כלפי הפילוסופים, והבלבול בינם לבין הסופיסטים, נראה במחזה "העננות" של המחזאי אריסטופנס, בו מוצג סוקרטס כסופיסט חתרני, הגורם לבן לשבור את מרות אביו, וכך הוא מהווה איום על המבנה החברתי. מיקומו בשולי החברה האתונאית הוביל את סוקרטס למשפט.

במהלך משפטו באפולוגיה, סוקרטס עונה להאשמות שיוחסו לו בעזרת הסיפור על הנביאה מדלפי, אשר העבירה לו מסר מאפולו שלפיו הוא, סוקרטס, האדם החכם ביותר. נבואה זו פועלת בשני מישורים: גם מבדילה אותו משאר בני האדם, וגם זרה לו עקב הבנתו כי אינו יודע דבר. זוהי הדילמה האישית שלו, אשר יוצרת חוצץ בינו לבין החברה האתונאית ומובילה אותו לחקירה פילוסופית מעניינת ביותר, שבעיניי מתקשרת ישירות לניתוק שבין דמות המספר לשפה. סוקרטס מנוע מלהביע את סיפורו – כלומר, מנוע מלהביע את חכמתו – מכיוון שלטענתו הוא אינו יודע דבר.

האופן היחיד בו החכמה של סוקרטס יכולה לקבל ביטוי הוא דרך שפתם של האתונאים עצמם: כאשר הוא פונה אל המדינאים, אל המשוררים ואל האנשים הפשוטים אשר באתונה, הוא מספר את סיפורו באמצעות חשיפת חוסר ידיעתם; וזה מה שמכונן את חכמתו – היכולת להבין מהו מצבו האינטלקטואלי האמיתי. הוא מבצע את חקירתו האישית בתור פילוסוף דרך שפתם של האתונאים, וכך מצביע על מצבם העגום, בו הם אינם מחזיקים בשום ידיעה שהיא אמת, אלא למראית עין בלבד. כל הפילוסופיה של סוקרטס, שעל הלגיטימיות שלה הוא נדרש להגן באפולוגיה, מתבצעת בשפה המז'ורית של האתונאים, ולכן היא קוראת עליה תגר.

צד אחר לשימוש שסוקרטס עושה בלשון מינורית מופיע בתחילת נאומו הראשון באפולוגיה, כאשר הוא מבקש שיתייחסו לתוכן דבריו, ולא לאופן בו הם מוצגים. הרי זוהי הדרך בה הוא מדבר בכיכר השוק בין השולחנות, שלא כדרכם של הנואמים המקצועיים – הסופיסטים – אשר לא גילוי האמת עומד בראש סדר העדיפויות שלהם, אלא הניצחון באמצעות הנאום.

המאפיין השני של הספרות המינורית בו נעסוק הינו היסוד הפוליטי. לאורך רבים מכתביו של אפלטון, והדבר אינו שונה בדיאלוג בו אנו דנים, מוטחת ביקורת קשה על אופן התנהלותה של הדמוקרטיה האתונאית, שבה חי סוקרטס ושעל ידיה נשפט. המערכת הפוליטית האתונאית פגומה מיסודה, משום שהיא מנוהלת על ידי המון שאינו בקיא באופן שבו ראוי לנהל את המדינה ולקדם את הטוב החברתי. חוסר ידיעתם זה גורר גם את אי-יכולתם המוחלטת לדבר דברי אמת. כל הנושא של האפולוגיה הינו המאבק בין זה שמקדש את האמת ובין מערכת פוליטית רקובה מיסודה, אשר אינה מחויבת לאמת ולטוב בשום צורה. נחישותו של סוקרטס בדרכי האמת מביאה אותו לתקוף את האופן בו הדמוקרטיה האתונאית שופטת אותו, כאשר היא מאשימה אותו במתן חינוך גרוע, בעוד שהיא עצמה לא יודעת להצביע על מהו חינוך טוב. הדמות של סוקרטס היא קורבן למערכת פוליטית, אשר פועלת לפי עקרונות רטוריים ולא על פי עקרונות צדק – ולמען הצדק, סוקרטס מוכן למות.

המאפיין השלישי של הספרות המינורית הוא הממד הקולקטיבי שלה. אם נחזור לספרם של דלז וגואטרי, מדובר שם על תפקיד הממד הקולקטיבי באופן הבא: "הספרות היא זו שיוצרת סולידריות אקטיבית, למרות הספקנות, ובמצב שבו הסופר הוא בשוליים או מחוץ לקהילה השבירה שלו, הוא רק מוכשר יותר להביע קהילה פוטנציאלית אחרת". זהו בדיוק החזון האפלטוני המופיע בעמודי הדיאלוג שלנו: דמותו של סוקרטס מחויבת לאמת כמטרה אוניברסאלית. למעשה, הוא מגיע למשפט בגלל אופי חקירתו, הכולל את תפוצת הידע והשאיפה אל האמת, המונעת לא מאינטרסים אישיים כמו כסף, אלא מתוך הערך האינטרינזי של חקירה זו כשלעצמה.  


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.