בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת אומנות: תערוכת "אוטופיה" דיסטופית...

ביקורת אומנות: תערוכת "אוטופיה" דיסטופית במכון ון ליר

,
תערוכת "אומנות האוטופיה" מוצגת בימים אלו במכון ון ליר. מדובר בשת"פ בין אמנים ישראלים ובינלאומיים על מקומה של האוטופיה בימינו, באופן הנוגע לסוגיות חברתיות-פוליטיות על קולקטיב ואינדיבידואל.

אחד המאפיינים הבולטים של אנושיות הוא הפער שבין תוכנית ובין המימוש שלה. אחת הסיבות לכך היא שכאשר אדם מתכנן, הוא לא לוקח בחשבון טעויות אנוש פשוטות, אי-הבנות, עצלות וגורמים נוספים. את הפער הזה ניתן למצוא באוטופיות; במקרה שלנו, מדובר בתוכניות פוליטיות, כלכליות וחברתיות עבור אוכלוסייה גדולה. האידיאליזם, המאפיין את האוטופיות, הופך אותן למוניסטיות וחד-משמעיות, והן לעולם אינן ממומשות לחלוטין. כך, למשל, במדינה האידיאלית אין זונות, כולם עושים כושר וכולם משלמים מיסים. יתרה מזאת, אין פער בין הרצונות של הפרטים בחברה ובין הצרכים האמיתיים של המדינה. בנוסף, נהוג לאפיין אוטופיות בכך שאין בהן הבדל בין שלטון ובין ידע; מעין "מלך-פילוסוף" הוא זה שקובע מה טוב עבור האוכלוסייה. על כן, לא פעם נוטים לקשר בין אוטופיות ובין דיקטטורות.

בביקור בתערוכה, המוניזם והחד-ממדיות של האוטופיות קיבלו ביטוי חזותי במספר כרזות. למשל, במודעה של מארק גווין (Mark Gowin), בה רואים מגוון של צורות גיאומטריות בצבעים שונים. העבודה הזו, לטעמי, לוכדת בצורה טובה את המוניזם ואת חוסר הגיוון שיש באוטופיה. בכרזה אחרת הוצג כדור הארץ, כשהוא מורכב מאנשים המחזיקים בידיים וברגליים האחד של השני, מה שביטא, לכאורה, את האחדות ואת תודעתו של קולקטיב החי באוטופיה. האחדות שיש באוטופיות סביב פרויקט או מטרה, אינה עולה בקנה אחד עם חברה שמעודדת אינדיבידואליזם והגשמה עצמית, כמו החברה בה אנו חיים.

מעבר לכך, בתערוכה הוצגו כרזות נוספות מעוררות מחשבה. אולם התערוכה, שמתקיימת במסדרון של אחד המבנים המרשימים בירושלים, היא עדיין שטחית ולא ממוקדת דיו, מתוך מספר סיבות. ראשית, כולם השתמשו במילה אוטופיה כדי להמחיש למבקרים מהי אוטופיה. ושנית, החלל בו מתקיימת התערוכה יוצר את הרושם שהתערוכה היא אגבית וארעית, משל הייתה בידור בלבד לחוקרי מכון ואן ליר.

על כל פנים, במסגרת התערוכה עלה מוטיב בולט במיוחד – ברוב הכרזות נעשה שימוש ישיר במילה "Utopia"; ובנקודה זו ראוי לציין כי השימוש במילה לא הופיע בקול הקורא שנשלח לאמנים. השימוש במילה אוטופיה כדי לתאר מהו מצב אוטופי, מעיד על הניוון בו לוקים חלק מהיוצרים הללו – במקום להדגים את המושג תוך התייחסות לתופעות, הם פונים למילים. זו אחת התופעות השכיחות ביותר שקיימת אצל פסבדו-תיאולוגים, הוגים, אמנים וכיוצא באלה: החלפת המסמל במסומל. בדומה לכך, כאשר מאזינים לדרשה של "קבלה לעם", למשל, שומעים לעיתים את הדובר שמנסה להסביר את מהותה – אם יש כזו – של האישה; וזאת, על פי המשמעות של המילים "אישה" או "נקבה". הוא מניח שהמילה נושאת בחובה את המהות של אותו המסומן, כלומר תכונות עמוקות יותר, ולא רק הסבר היסטורי לשאלה מדוע בחרו במילה זו כדי לתאר דבר מסוים. המהלך הזה הוא דווקא סימן לדלדולה של הרוח, וניסיון להיאחז בדבר היחיד המוכר לנו בנושא זה – המילה. במילים אחרות, מאחורי מצג שווא של הפשטה ועומק, עומד חוסר היכולת לחשוב על המושג בשפה אחרת או באמצעות מילה אחרת. התערוכה עשויה הייתה לבחון את מידת השפעתה של ה"אוטופיה" במאה השנים האחרונות; את האופן בו היא העמידה סטנדרטים בעיני פוליטיקאים, ואף בעיני המוני העם; על הקשר שבין אוטופיה וטוטליטריזם; ואת האופן בו האוטופיה היא משחק מחשבה שעזר לאנשים רבים כל-כך לקרוא מחדש את המסגרת הפוליטית בה הם חיים. במקום זה, הופכת האוטופיה בעיני האמנים, ובפרט כשהם במצב רוח פרוורטי, למילה איתה משחקים בצורות ויזואליות שונות ושטוחות.

התערוכה מתאפיינת בניגוד חריף, כזה שקיים במוסדות תרבות רבים אשר מנסים לתת ביטוי לתופעות מחיי היום-יום. מכון ואן ליר הוא אחד המקומות האוטופיים: מקום ללא עניים ומסכנים, בוהק בניקיונו, ומסתובבים בו חוקרים שזכו להצלחה כזו או אחרת; פסלים של מנשה קדישמן מוצבים בכניסה. בפרפראזה לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, מעולם לא היו מטרים רבים כל-כך עבור חוקרים מעטים כל-כך. יושבים חוקרים משוחררים מכל חובות הפרנסה, המקדישים את זמנם למחשבה ולכתיבה. אולם כאשר המכון האוטופי מגיש לנו תובנות ויזואליות בנוגע לאוטופיה, מתקבלת תוצאה חלולה – בתחכום האומנותי, בחדות של המסר, ובמיקום של התערוכה במסדרון אין-סופי, בין השירותים ובין הספרייה שאינה נגישה לציבור הרחב. נראה שהתערוכה הזו משקפת יותר מכל את אחד התוצרים של האוטופיה – אינטלקטואליות כחושה שאינה מסוגלת להבדיל בין תחכום ובין עומק. תערוכה זו, אם כן, היא פרי נפל של אומנות שבעה; תערוכה דיס-אוטופית בממלכת חוקרים אוטופית. מוטב שמכון ואן ליר יישאר בגבולות המחקר, ולא יתיימר לעסוק במיצגים אומנותיים.

פרטי התערוכה "אומנות האוטופיה":

התערוכה תוצג בין התאריכים 30/11/17 – 08/03/18.

את האמנים הישראליים בתערוכה מייצגים רפי אתגר, דוד טרקטקובר, יוסי למל, דוד פולנסקי והאמן מיכאל רוזנר, בעוד שאת הזווית הבינלאומית מציגים מעצבים גרפיים בעלי שם עולמי (שרובם משתייכים לארגון הגג הבינלאומי – AGI). בין המעצבים הללו נמנים אלן לה קרנק הצרפתי, איזידרו פרר הספרדי ואווה לוש – מעצב גרפי גרמני בעל רזומה עשיר, שיכבד בנוכחותו את התערוכה ואף יגיע להרצות בישראל יום לפני פתיחתה באקדמיה לאומנות בצלאל. הרצאתו תעסוק בניתוח סוגיית האוטופיה וכיצד ניתן ליישמה מנקודת מבט אומנותית. התוצאה היא תערוכת אומנות בנושא חברתי-פוליטי המעוררת מחשבה ומציגה זוויות שונות של אמנים מרחבי הגלובוס בכל הקשור לאוטופיה.

שעות פתיחה: ימים ראשון, שלישי: 21:00 – 9:00; ימים שני, רביעי וחמישי: 19:00 – 9:00; ימי שישי: 13:00 – 9:00.

מכון ון ליר, בניין אקדמיית פולונסקי, ז'בוטינסקי 43, ירושלים. טלפון: 02-5605222.

התערוכה ביוזמת מכון גתה ישראל ובשיתוף מכון ון ליר.


קרדיט תצלום:
מכון ון ליר
שתף:
 
  • עקיבא לסרי

    סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מתעניין וכותב על אומנות עכשווית, שואף לחשוף כמה שיותר ליופי שבאומנות.