בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת אומנות: לטיפה אשקש

ביקורת אומנות: לטיפה אשקש

,
מחשבות על עירום בעקבות תערוכתה של האומנית הידועה לטיפה אשקש, שמוצגת בימים אלו בתל אביב.

הירידה במדרגות אפופות השקט מכינות אותי לרגעים הקרובים. זו אינה עוד שעתה של האוזן שכבר שבעה מצפירות הרכבים ונגינות הרדיו, האוזן יוצאת מפעולה. עתה הגיעה שעתה של העין לשאת את מבטה. אני מכיר את המשחק הזה, מבט החוצה אל יצירה ומיד מתכנס פנימה. האם האובייקט הזה הוא מחולל מחשבות? האם הוא יפרוץ אל התודעה או שמא על המבט מוטל לפענח את המסתורין?

מה הן היצירות הללו? חלק מקיר מוזנח של סמטה בתל אביב, או סתם קיר מחוספס עם סדקים מעשה ידי הזמן? האם דורות של ציירים אבסטרקטיים לא מייתרים את הציירים אבסטרקטיים העכשוויים? נמאס לי, הגעתי עד לפה כדי לראות עוד סדרה של ציורים אבסטרקטים שנמצאים בספקטרום בין העדינות של הקווים של קליפורד סטיל לחומריות המופשטת אצל אנסלם קיפר.

אם אני כבר פה, אתן לזה צ'אנס. אם הדימוי לא נראה חדשני במיוחד, אולי תהליך היצירה יהיה מעניין? זה אכן כך, תהליך היצירה משלב חומרים מנוגדים, המוצקות של הבטון מחד והקלילות של הקנבס מאידך. הבטון נמרח על הקנבס ולאחר מכן נצבע בטיח בצבע בז' כמו סמטאות תל אביב. האמנית פצעה את הבטון במקומות שונים ומרחה שוב חומר בנייה. העדינות והחומריות של הקומפוזיציה אסתטיות. אך עדין, חשבתי, זה לא מעניין במיוחד, זה נראה יבש, משעמם. פתאום נתקלה עיני בשם התערוכה "עירום". מוחי התעורר. איזה ערום? ערום של מי?

האם העירום הוא שלנו, או של העיר? העירום הוא עולם ללא שקר, ללא כסות, ללא דימוי. המבט אל העירום בטבעו הוא מבט חוקר שמפר את האיזון שיש בין המהות לדימוי. בדרך כלל אנחנו עומדים עירום בפני אוהב שהמבט שלו לא נושא עמו איום או ביקורת. העירום ביצירות הללו אינו רק העירום של המבנים והסמטאות שנגרם כתוצאה מהזמן שעובר על תל אביב, הזמן שמגלה את הדברים כפי שהם ללא מחשבה, הקיום שמעבר לתוכנית של היוצר. היצירות ערומות; הן צועקות ומאמתות אותנו מול עולם פשוט של חומר בסיסי אותו אנחנו מכירים, החומר במצב הפשוט ביותר, לא קירות אלא החומר ממנו עשויים הקירות, הבטון. החומר הערום, ללא דימוי מעשה ידי אמן, נותן תחושה של יצירה ללא יוצר. המבט אל החומר כפי שהוא, מעורר בי אי נחת. אני לא אוהב לחושב על חומר גלם, שהוא המצב ראשוני של כל המבנים אבל גם המצב שלי, ממנו אני לא יכול להימלט.

בדרך כלל אנחנו מכסים את החומר העירום עם קווים, צורות, צבעים, סיפורים על היוצר, סיפור על הייעוד. אני עומד אל מול החומר הערום ומרגיש ערום, הבגדים שלי לא מכסים על התחושה שעוברת לי באותו רגע, בכל איברי, בבטן, ברגלים, בגב, באצבעות הרגלים. אני גוף מבשר ודם ודנ"א, אני חומר. הבגדים שלי לא ישנו, הסיפור שלי על המשמעות, על הפילוסופיה, לא משנה את העובדה שאני חומר, גוף. אך אני ממשיך מלהימלט, מלהגדיר את עצמי כגוף, אני לא אוהב להיות גוף, כי אני לא רוצה להיות ערום. אבל אני גוף ובכך אני ערום. במבט מעמיק יותר גם האידיאלים הם לבוש מסוים, העירום אפוא נקי אף מאידיאלים ומכל הסיפורים שאני מספר לעצמי, אני עדין ערום. זו לא הצצה, מבעד הדלת אל הערום של הזולת, בזמן שנשארים לבושים. אנו מישירים מבט אל היצירות, אנחנו משוחחים אותם כשווים, כשני גופים ערומים זה לזה.

כל אלו היו מחשבותיי שלי על התערוכה של לטיפה אשקש. לאלו שמעוניינים להיתלות באילנות גדולים, להלן רשימה קצרה של הישגיה של לטיפה: זוכת פרס מרסל דושאן לשנת 2013, עבודותיה מוצגות על ידי מיטב הגלריות באירופה, ונרכשו על ידי MoMA בניו-יורק ופומפידו בפריז. זוהי הזדמנות נדירה לראות תערוכה בישראל של אחד השמות הלוהטים בסצנת האומנות העכשווית בעולם. תערוכה זו ממחישה לנו עד כמה תל אביב נוטלת חלק משמעותי בעולם התרבות כאחת הערים המובילות.

גלריה דביר תל אביב, ראשית חכמה 12, תל אביב יפו. שעות פתיחה: ג',ד',ה' 11:00-18:00, ו',ש' 10:00-13:00. טלפון: 03-6403003


קרדיט תצלום:
באדיבות לטיפה אשקש
שתף:
 
  • עקיבא לסרי

    סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מתעניין וכותב על אומנות עכשווית, שואף לחשוף כמה שיותר ליופי שבאומנות.