בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת אומנות: פרבדה – ביקורת חברתית דלה באו...

ביקורת אומנות: פרבדה – ביקורת חברתית דלה באומנות

,
תערוכת יחיד ראשונה לאמנית זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל. בתערוכה מוצגים ציורים ורישומים שיצרה צ'רקסקי בשנים האחרונות העוסקים בחוויית העלייה מברית המועצות של שנות התשעים. עקיבא ביקר בתערוכה, ודן בשאלה - האם מדובר בקריקטורות או באומנות?

העלייה הרוסית הביאה עמה אנשים רבים שבבת אחת נהפכו לזרים ולקורבנות הבירוקרטיה הדתית בישראל. כמו כן, הסבל של ההורים לא דלג מעל הילדים; חוסר היכולת של ההורים לעזור לילדיהם בשיעורי הבית, למשל, הנציח את הניכור ואת העליונות החברתית של ילידי המקום. הניכור בתורו גורם לתחושת השפלה מתמשכת, שכן כל אי הבנה מילולית עלולה להידרדר לכדי תקרית משפילה.

"פרבדה" של זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל מציגה ביקורת זו מזווית אישית; כיצד האמנית חוותה את העלייה לארץ? מה הייתה ההשפעה של העלייה לארץ על קרוביה? הנטייה להתייחס לטיב האמנות בהתאם לטיב הביקורת שעולה מן היצירות גורם לנו להתמקד בשאלה אחת ולהזניח הנושא החשוב באמת – האם יש פה משהו חדשני? האם היצירות הללו מתייחסות באופן ישיר או עקיף לאמנים ולאסכולות שונות שפועלות היום? עלינו לזכור שאין בצדקת הטענות או בחדות העין של היוצרת לגרום ליצירות הללו להיות משהו מעבר למסמך דוקומנטרי, או שמא קומיקס דוקומנטרי, על המצב של העולים לישראל מברית המועצות. הרגישות של האמן והרצון שלו לצייר מתוך נופי ילדותו את סיפורו האישי הם חשובים ומעניינים, ומתארים נכונה במקרה הזה את המניעים של זויה. אך כאשר באים לדון באיכות הציורים, המניעים של האמן והרלוונטיות של הביקורת המובעת ביצירות חשובות, אך לא מספיקות כדי שזו תהיה אמנות. זה יכול להיות צילום עיתונאי, קריקטורה, או סרט דוקומנטרי, מקומם אינו המוזיאון, אלא מסך טלוויזיה או נייר עיתון.

אם כך, האם לפנינו קריקטורות או יצירות, האם יש הבדל בין השניים? אלו סוג השאלות שקשה להכריע בהן. נראה שהאופן המעניין לחשוב על שאלות אלו הוא על דרך השלילה. למשל, נראה שיופי או רמה מסויימת של אסתטיות הם לא תנאי מספיק כדי שנראה בדבר אומנות; על אף שהמחשב בו אני כותב נחשב ל"יפה" בעיני חלק נכבד מן האוכלוסייה הוא לא יצירת אומנות. נראה שהיום, עם מגוון סוגי האומנות, לא ניתן לצמצם אומנות למדיום אחד כמו ציור או פיסול, וישנם מדיומים נוספים שחשובים לא פחות, כגון צילום וידאו. אך עדיין אנו נוהגים להבחין בין אומנות לדברים אחרים. תנאי נוסף שלא נראה מספיק הוא הבעת טענה מוצדקת באופן פלסטי; אנחנו לא נוטים לחשוב על קריקטורות של שלטים בהפגנות או על כרזות רחוב כאומנות, וגם אם כן אנו נוטים לחשוב שהללו פחות אומנותיות מיצירות במוזיאון. אחד הקריטריונים המידיים הוא הייחודיות של האמן ושל היצירה. יצירת אמנות היא כזו שהיא איננה חיקוי של מודל קיים ולא מחקים אותה, היצירה עומדת בייחוד ובבידוד הקדוש שלה. לאורך השנים ערערו על הקריטריון הזה, אבל הוא עדיין דומיננטי. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שזיופים לא מתקבלים בברכה בעולם האומנות נוכח הדרישה לאותנטיות וייחודיות.

מאפיין נוסף של האומנות הפלסטית הוא היכולת לחזור ולראות אותה שוב ושוב בלי להרגיש הישנות. נראה שבמקרה זה, התערוכה מתומצתת מיד בביקורת שהיא נושאת, והשיבה לתערוכה בפעם השנייה מעוררת שיממון ואת התחושה של קריאת אותו ספר הלימוד שוב ושוב. לעומת זאת, החזרה על אומנות גדולה תמיד מעוררת חידוש ובכל פעם מתאפשרת קריאה מחודשת ושונה מקודמתה.

לבסוף, שאלת הדמיון מצדיקה, יותר מכל, לראות בתערוכה זו קריקטורה וביקורת חברתית ללא שום חידוש או רגישות פלסטית מיוחדת. השאלה היא למה האומנות בתערוכה דומה או קרובה, או בתוך איזה אסכולה האמנית פועלת? נראה שאין עומק לא בצבעים, לא בתווי הפנים, הריאליזם הוא שטחי וחד מימדי והוא לא מצליח לראות עמוק יותר מעיתונאי שמתרגם את המציאות סביבו לסקופים. לכן, נראה שמדובר תערוכה עיתונאית ולפנינו קריקטורות שנוצרו לאחר עבודת שטח טובה. אם אומנות זה לא, אז מה כן? קשה לומר, אולי קריקטורה, אולי קומיקס דוקומנטרי. אמנם, שאלת סיווג התערוכה היא שאלה שונה, ופחות מעניינת.


עקיבא לסרי

סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מתעניין וכותב על אומנות עכשווית, שואף לחשוף כמה שיותר ליופי שבאומנות.