בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת אומנות: צבע טרי – תערוכת אמנות ישראלי...

ביקורת אומנות: צבע טרי – תערוכת אמנות ישראלית לגמרי

,
תערוכת "צבע טרי" אולי משקפת בצורה הטובה והנאמנה ביותר את מצב התרבות העכשווית - מי שחפץ להכיר, מוטב שלא יפספס.

בכניסה, התור לאלו שקנו את הכרטיסים ברשת היה ארוך יותר מהתור לקניית כרטיסים במקום, משל לחוסר הארגון הישראלי שמצדד בבלגן. אפילו בליבה של התרבות התל אביבית, זו שמנסה להתרחק כל כך מהסטריאוטיפ של הישראלי של תרבות ה"סמוך", התחושה הייתה שאני בעונש על כך שניסיתי להיות מסודר.

אך בכך לא תם טקס הכניסה ליריד "צבע טרי"; מאחוריי עמדו, או שמא יותר נכון לומר הידסו, שתי נערות שהתעקשו משום מה לתקשר זו עם זו רק באנגלית. השפה בה דיברו התבססה בעיקר על סלנגים מסדרות אמריקאיות יחד עם טעויות תחביר שונות. בין משפט למשפט התעופפו להן קללות שונות. ניכר כי היה להן תקציב בלתי מוגבל של קללות חסרות פשר שמטרתן היחידה הייתה להפיג את השתיקה.

לאחר שקיבלתי את הכרטיס מפקידה זועפת נכנסתי אל תוך מרכז הירידים. המחסור בשילוט היה ניכר אך מעל הכל, יחד עם כל פסיעה התקרבתי אל הלהקה שניגנה ברעש גדול. הרעש של הלהקה יחד עם התגודדויות של נערים צעירים ששואפים אל ריאותיהם את שאיפותיהם הראשונות היה נראה לי חריג עבור יריד אמנות. בדרך כלל זהו עולם של מבוגרים בו הילדים הם זן שרק מספרים עליו ולא רואים אותו. כמובן שאין שום מניעה שיהיו ביריד להקות של נערים, אבל זה נראה לי חריג. אמרתי לעצמי "עקיבא, עזוב שטויות, העיקר האמנות –  מה זה משנה אם יש פה כמה נערים ולהקה שמנגנת או מרעישה".

אפוף בהרהורים אלו נכנסתי לאולם הגלריות. הלכתי לתומי מחפש אחר אמן חדש תוך שאני מזכיר לעצמי שבאתי ללמוד ולא בכדי להביע את דעתי. אך לפתע חשכו עיני וניצבתי אל מול ביתן בו היצירות עומדות זו על יד זו במרווח של פחות מעשרים סנטימטרים. הצפיפות על הקיר גרמה לתחושת עומס שמקשה למתבונן לראות, זה משול לאדם שרוצה לשמוע מוזיקה קלאסית אך מכיוון שהוא רוצה להספיק לשמוע הרבה הוא מריץ את המוזיקה ושומע אותה במהירות כפולה מהרגיל. הלא רק התמונה הזו של הניסיון לראות יותר מדי מדמה את מעשה הראייה לאכילה גסה שכל תכליתה היא השובע שבסוף. פניתי והלכתי לביתן אחר, תוך שאני נזהר לא לדרוך על יצירות עטופות שהיו על הרצפה. הסתכלתי מסביבי והנה יצירות חסרות חן. כולן בנות של חיקוי עייף של האמנים העכשוויים המצליחים, והדמיון בין היצירות לאמנים אחרים היה ללא חן. פניתי לביתן הבא וגבר חשקי לחזות באיזו יצירה משמחת לב או באיזו הברקה, אך שוב חשכו עיניי; יצירות צפופות זו על יד זו עם תאורה קלושה. לידן עמד שלט תאורה בחסות חברה כלשהי. נאלמתי דום, לא ידעתי שגם את זה מנסים לשווק.

נזכרתי במה שאמר לי גלריסט זקן מדיסלדורף באחד מן הירידים הראשונים בהם ביקרתי. שאלתי אותו מה התפקיד של הגלריסט והוא ענה לי: "התאורה". הדבר היחיד שגלריסט חכם יכול להוסיף ליצירה הוא תאורה נכונה. לאחר תשובה זו חייך ואמר לי שזהו היריד הראשון שלי, ואם ארצה לדעת מי מבין פה באמנות ומי רק יודע לדבר, עלי לשמוע מי מדבר על תאורה ומדוע היא נבחרה על פני אחרת ולדבוק בו. פתאום מילים אלו קפצו לי לראש ונעמדתי דום; התאורה נעשתה ללא חן, ללא תשומת לב ובעיקר מתוך חיפזון.

אך אין זה הוגן יהיה לדבר רק על המכשולים שעמדו בדרכי לראות אמנות טובה ואפילו לקוות לאמנות גדולה. בגלריה גורדון בלט לעיני ציור של הצייר ארז אהרון. כוחו של הריאליזם בציור הוא בבידוד אובייקטים מלאי סימבוליות ובצירופם יחד לעולם אחד ולתחושה אחת. הריאליזם והממשיות של הכסא הניצב, מחד, והריחוק שחשים כתוצאה מגוון בעל אופי חולי מט אפרפר, מעלה תחושה כאילו הציור מציב בפנינו זמן אחר. תוגה עולה כשאני חושב על העבר שחלף. אינני מתגעגע לרגע זה או אחר אלא רק נזכר בכך שמה שחלף לקח יחד עמו עוד דברים שלא נתתי עליהם מספיק את הדעת.

לא נראה לי שמתקיים אירוע תרבות בישראל שמשקף טוב יותר את מצב התרבות העכשווית בישראל באופן נאמן יותר, ולכן נראה לי שמי שחפץ להכיר את האירוע הזה מוטב שלא יפספס אותו.


עקיבא לסרי

סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מתעניין וכותב על אומנות עכשווית, שואף לחשוף כמה שיותר ליופי שבאומנות.