בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת אומנות: תערוכה כנגד המשלוחים החיים...

ביקורת אומנות: תערוכה כנגד המשלוחים החיים

,
כאשר בתערוכה מסוימת ניתן למצוא יותר יצירות מאשר בני אדם, זהו סימן לכך שמדובר בתערוכה פופולארית.

תערוכת האומנות כנגד המשלוחים החיים, בהובלת הארגון "ישראל נגד משלוחים חיים", התקיימה לראשונה בישראל בתאריכים 12/10-15/10, בגלריית רביעיית פלורנטין בתל אביב. עם ההגעה לתערוכה, נדמה היה שסבלם של בעלי-חיים זוכה לעדיפות גדולה יותר מאשר סבלם של הנרקומנים ששוטטו כמה מאות מטרים משם; אותם נרקומנים שדפקו לי על החלון בכל עיקול בדרכי לתערוכה. השאלה באיזו מידה יש למחות כנגד סבלם של בעלי-חיים, היא שאלה שנוגעת לתעדוף מוסרי. במילים אחרות, נראה שמבין רעות חולות רבות ברחבי העולם – הפשע המשתולל, רדיפת הלהט"בים, רצח העם בסוריה, ואף נשים מסורבות גט החיות בקרבנו. העדפת סבלם של בעלי-החיים כמושא המאבק המוסרי היא מעניינת ודורשת צידוק: מדוע להיאבק דווקא כנגד עוול זה ולא כנגד עוולות אחרות וגדולות יותר.

אני סבור כי המאבק נגד המשלוחים, הוא, בסופו של עניין, מעין רשת הסוואה למאבק אחר – קידום הצמחונות. הסיבה לכך היא שבמקום להציע פתרון פשוט, בדמות שינוי התקנות של המשלוחים החיים – מרחב גדול יותר לכל עגל, פתחי אוורור, ניקוי הצואה – המאבק מתמקד בהתנגדות לאכילת הבשר, ולא באופן בו מתבצעים המשלוחים הללו. אולם לא הגעתי לתערוכה כדי לחוות את דעתי בנוגע לשאלת הצמחונות, על אף שזו שאלה מתבקשת בתערוכות, כגון זו שהייתי בה.  

בתחילה, נראה היה כי התערוכה היא בעלת צביון של כנס פוליטי. מספר חברי כנסת שנכחו באירוע – דב חנין, תמר זנדברג ויעל פארן – הפריחו סיסמאות בנוגע לשינוי שבוא יבוא; על כך שהמצב הולך ומשתפר, ושלא מדובר בחלום; ואפילו יאיר לפיד זכה לקיטונות של בוז, בטענה שבזמן כהונתו כשר אוצר הוא הוריד את המכס על ייבוא עגלים. לא מצאתי את עצמי בתוך הקבוצה הזו, אך אחת מהנוכחות שיתפה אותי בתובנה, לפיה מדובר בתצוגת אומנות שהיא דווקא נגד סבלם בעלי-חיים – משל הייתי ילד שמסבירים לו כי עליו להימנע מלגעת בחוטי החשמל, כדי להבהיר לו שלא מדובר במשחק.

לא כל כבשה היא קדישמן / אבי נחום שמן (דולפין יחסי ציבור)

בין החולצות השונות שעליהן הודפסו סיסמאות לשחרור בעלי-החיים, פילסתי את דרכי כדי להביט מקרוב יותר במה שמארגני התערוכה כינו "יצירת אומנות", וכלום. אכזבה. התקרבתי ליצירה אחת ולזו שאחריה, וכולן נדמו לי כחלק מקמפיין של משרד יחסי ציבור נגד בעלי-חיים, בדיוק כפי שהמתיקה באוזניי אותה משתתפת שהזכרתי. כולן ישירות בפשטותן, ללא עומק, ללא שום תוספת פלסטית שלא יכולתי למצוא בכוחות עצמי ובאמצעות הקלדת המילים "צער בעלי-חיים" בגוגל. גם בתנועות המכחול או בגוון הצבעים לא מצאתי נחמה – לא היה מכחול מיומן אחד שהיה בכוחו לתפוס שערה ועוד שערה של עגל, או לתאר חיים שנקטעו. ואם בתנועות המכחול לא הייתה נחמה, הרי שגם הצבעים והגוונים נראו כאילו הותזו משפופרת צבע ללא שום מחשבה. לאחר האכזבה מכל אלו, חשבתי לעצמי שמא מדובר ביצירות בעלות מחשבה עמוקה הנסתרת מן העין; אך גם בהיבט זה לא היה מעוף מצד מארגני התערוכה – כך, למשל, הוצגה הקלישאה "לכל עגל יש שם". כל אלו תרמו לתחושה של תערוכה לבוגרי תיכון, ולא ניתן היה להבחין האם מדובר ביצירות אומנות או בפרסומות ובשלטי תעמולה.

שלט תעמולה או פרסומת במהותן, הן שימוש באמצעי ויזואלי במטרה להציג לצופה תחושה או לעורר בקרבו רצון. מטרתה של הפרסומת או של התעמולה היא לעורר את הצופה לפעולה מסוימת – כך, למשל, בתעמולה פוליטית ייתכן כי המטרה היא לגרום לצופה לבחור במפלגה אחת על פני האחרות. אולם מה שמבדיל בין סתם פרסומת או תעמולה לבין אומנות – או במילים אחרות, מה שהופך מוצג מסוים לאומנות – הוא המורכבות של המסר. באומנות, למסר יש משמעות בפני עצמה, גם אם לא שינתה את דעתו של הצופה.

Destination Liberation, Lynda Bell (דולפין יחסי ציבור)

בתערוכה היו יצירות שנראו בעיקר כגימיק – למשל, יצירה בה רואים רכב שעל חלקו האחורי הודבק שלט "תינוק באוטו", כאשר במבט מן הצד רואים שמדובר בעצם במשאית עמוסה בעגלים; מלבד הגימיק, מדובר בהשוואה בין ילד לבין עגל, שבעיניי היא מעוררת חלחלה. על כל פנים, הרעיון היה פשטני מדי, ולא העניק לצופה נקודת מבט חדשנית על הסוגיה. בנוסף, האיכות של משיכות המכחול הייתה נמוכה, משל האמן היה תלמיד בית-ספר – לא ניכרו להט, תנועה או מהירות. כאשר התקרבתי לפניו של העגל ביצירה, הם נראו עצובים באותה מידה שילדים נראים עצובים כאשר הם משחקים בשיעור תיאטרון; או כאשר לוקחים את הסימנים החיצוניים ביותר של עצב, ובאקט של פטישיזם אומרים 'זהו עצב', זה מגוחך. תווי הפנים של העגל היו ריקים, ולא זו בלבד שלא הביעו עצב, אלא דמו יותר לפני פוחלץ של עגל, ולא לעגל ממשי.

סדרת אוטופיה – חורף – הרטמוט קיוורט, גרמניה, שמן על בד (דולפין יחסי ציבור)

ייתכן כי התערוכה המדוברת הייתה מוגדרת כאיכותית, אילו נועדה לקידום התנועה הצמחונית, אך אומנות לא הייתה שם; הישירות הדוקומנטרית כמעט של מרבית המיצגים, יחד עם האיכות הפלסטית הירודה, מונעות ממני לקרוא לזה אומנות. מדובר בתערוכה שהתאימה לקהילת פעילי "צער בעלי-חיים", המדירה מתוכה את כל מי שלא שייך לקהילה זו.


עידו גולדברג

חבר מערכת, מעצב ומתכנת האתר. סטודנט בתכנית הפכ״מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי-המדינה) באוניברסיטת ת״א ועובד בחברה מתחום הליגל-מרקטינג. ליברל קלאסי, כותב על פילוסופיה, פוליטיקה וספורט.