בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת טלוויזיה: "הכתר" – האוקסימו...

ביקורת טלוויזיה: "הכתר" – האוקסימורון של בית המלוכה המודרני

,
"הכתר" היא דרמה היסטורית המספרת באלגנטיות, בחן, אך עם קצת יותר מידי אהדה את סיפורו של בית המלוכה הבריטי. שאלות עתיקות על מוסד המלוכה נכרכות יחד עם שאלות מודרניות של מלוכה בעידן של דמוקרטיות, ואלו מוגשות יחדיו במעטפת בריטית יפיפיה. צפייה מומלצת.

את הכריכה של לויתן, ספרו המפורסם של תומס הובס, מעטרת דמות ענק הפורס ידיו מעל העיר ושדותיה. הענק, המייצג לאור כותרת הספר את הדמות המיתית של הלוויתן, הוא השליט או הריבון, השולט ביד רמה על מדינתו. בידו האחת מטה הכהונה ובידו השניה חרב, סמל לכך שהדתי והמדיני מתקיימים בו יחדיו. הלויתן הוא סמכות האלוהים עלי אדמות ובו בעת הוא הייצוג הממשי של החוזה החברתי המסדיר את יחסם של האזרחים זה לזה. מיטיבי רואי יבחינו כי הענק המיתי מורכב, מילולית, מן האזרחים הקטנים, אנשים רבים המפנים את ראשם ובכך משליכים את יהבם אל פניו של הלויתן. האזרחים אמנם לא בוחרים בו אך הם הולכים בתוכו לאיבוד. כפי שרומז הפסוק בראש הספר, זהו הלוויתן המיתי של איוב, הכתר הפורס ידיו על כל הארץ, זה ש"אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ" (פירוש: אין על הארץ מי שידמה לו. איוב פרק מ"א, פסוק כ"ה).

באופן לא מפתיע, אצל הובס הכריכה מייצגת נאמנה את המתרחש בעיר, במדינה. יתכן והחוזה החברתי הוא האשם בכך, אך בפועל הובס מצדד בשלטון אבסולוטי של ריבון שאינו כפוף לחוק. כל זמן שהוא שומר על חייהם של האזרחים; הדת, המוסר, החוק ויתר תחומי החיים, כפופים לרצונותיו וגחמותיו של השליט. בבריטניה, בה ישב הובס וכתב, אני מניח כי המלך הוא הייצוג החזק ביותר של סמכות זו, של אחדות הדתי והמדיני ושל שלטון הריבון עלי אדמות. לא לחינם חובש הלוויתן כתר על ראשו. אמנם בימנו יש לכתביו של הובס השפעה רבה, אך קשה לדמיין במדינה דמוקרטית שלטון מסוג הזה, בו הדת והמדינה משמשים בערבוביה בידי שליט בודד. אולי לכן קשה להאמין שהלוויתן של הובס עדיין יושב במובנים רבים על כס המלוכה הבריטית כיום בדמות המלכה אליזבת השנייה. אמנם אין לכתר את הסמכות שהחזיק בה בעבר, אך המצג עודנו שם. וכמו תמיד, כאשר המציאות כל כך בלתי נתפסת, כביכול לקוחה מעולם אחר, מישהו כבר יעלה על כך שיש בה חומר קולנועי נהדר.

 

כריכת הספר המקורות של "לויתן"; 1651.

אולי משום כך ואולי מסיבות אחרות זכתה המלכה אליזבת השנייה למספר ייצוגים קולנועיים בשנים האחרונות, האחרון מבניהם בסדרה חדשה מבית היוצר של נטפליקס. הכתר, בבימויו של פיטר מורגן זכתה עם יציאתה לשבחים רבים, ובצדק. היא אמנם איטית לפרקים ואוהדת אהדת יתר את המלכה ואת בית המלוכה הבריטי, בית וינדזור, אך קשה להתעלם מכך שמדובר ביצירה בנויה היטב, שובת לב, ויותר מכל פשוט יפיפיה. כפי שכתבו רבים, היופי הוא בכל, בנופי האיים הבריטיים, באולמות המרשימים של ארמונות המלוכה, באנשים, בנשים, ואפילו בדברים בנאליים כמו המכוניות והסוסים. פשוט תענוג לעינים.

הכתר, בעונה ראשונה בת עשרה פרקים, מכסה את שנותיה הראשונות של הנסיכה אליזבת כנסיכה ומאוחר יותר כמלכת בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי. החל מנישואיה לפיליפ הדוכס מאדינבורו בשנת 1947, דרך מות אביה המלך ג'ורג' השישי, הכתרתה תחת השם המלכה אליזבת השנייה, וכלה בסקנדל תקשורתי הקשור ברצונה של אחות המלכה, הנסיכה מרגרט, להנשא לאהוב לבה פיטר טאונסנד. זוהי סדרה ביוגרפית, ולמיטב הבנתי רובם המוחלט של האירועים המוצגים בה אכן קרובים קירבה רבה למציאות. כאמור, הסדרה אוהדת את המלכה הצעירה, לעיתים יתר על המידה, דבר שיש בו טעם לפגם בכל הנוגע לאמינותה הביוגרפית, אך עם זאת אין בכך בכדי לגרוע בתיאורה האיכותי את בית המלוכה הבריטי בעידן המודרני. קלייר פוי המשחקת בקסם רב את המלכה אליזבת השניה; ג'ון לית'גו המתמזג בטבעיות אל תוך דמותו ההיסטורית של צ'רצ'יל; והצוות המצוין של פיטר מורגן, כמעט ללא יוצא מן הכלל; מצליחים כולם לספר את סיפורו הדי צעיר של בית המלוכה המודרני.

מהו סיפור זה? כיצד נראה – ביטוי שבעיני לעיתים נדמה כאוקסימורון – בית המלוכה המודרני? בשביל לענות לשאלה זו אני קודם כל ממליץ לראות את "הכתר". אין כדמותה הסוערת והנהנתנית של הנסיכה מרגרט (ונסה קירבי) הדורשת להנשא לאהוב לבה הגרוש, או לחילופין הניגוד בין דמותה מלאת החן של המלכה הצעירה לעומת דמותו הזקנה והעייפה של צ'רצ'יל המדינאי והפוליטיקאי, לשם המחשת המרכיבים השונים והמנוגדים של בית המלוכה בעידן המדינה הדמוקרטית.

מי שבכל זאת מעוניין בסיכום קצר ותמציתי, נדמה כי הסדרה מציגה בית מלוכה מודע לעצמו, לכוחו, ובעיקר למגבלותיו. המלך ג'ורג' השישי ובעקבותיו בתו המלכה אליזבת השנייה, אינם יכולים לעשות דבר, הם אין אלא קישוט הנותן תוקף אלוהי להחלטותיה של הממשלה. הם לכל היותר סמל של משהו אחר, קדוש יותר, רחוק יותר, בלתי ניתן להשגה, אך כפי שמודגש פעם אחר פעם, המלכה אינה אלא אשה צעירה, בלתי מנוסה, שלרוע מזלה עלתה מוקדם מידי על כס המלוכה. במובן זה הסדרה מבטאת את המתח שבין הכתר המיתי הכל יכול לבין המדינה הדמוקרטית בה הכתר והחובש אותו אינם אלא תכשיט. השליט יודע כי מספרו של הובס לא נותרה אלא הכריכה, הריבון הפורס את ידיו על נתיניו, אך עבור מוסד המלוכה המודרני לא ברור מה היא אמנם משמעות הדבר.

אמנם, במוסד המלוכה המודרני מקבלים מקום של כבוד לא רק מתחים צעירים, אלא גם המתח העתיק שבין הכתר לבין האדם הנושא אותו. כפי שלומדת המלכה מפי דודה, אדוארד הדוכס מוינדזור, השליט או השליטה הינם יצורים היברידיים, חציים אדם וחציים כתר. הם נשבעו שבועת נאמנות לעם ולאלוהים שמכוח סמכותו הם שולטים, אך מאידך עליהם להיות נאמנים גם לעצמם ולבני משפחתם. המלכה צריכה להיות אם, רעיה, בת ואחות, בלי לשכוח שהכתר תמיד הולך בראש. למען האמת, לפי יוצרי הסדרה זאת אפילו איננה שאלה; לפי פיטר מורגן המלכה לעולם תוותר על שלה ועל הקרוב לה לשם מילוי חובתה. בהקשר של הכתר המודרני, טרגדיה זאת אף יותר קשה. המלכה מוותרת על משפחתה, על הזוגיות שלה, למען מסורת עתיקת יומין שברבים מפרקי הסדרה נראית ריקה מכל תוכן ממשי. הכתר אינו אלא סמל של דבר מה עתיק וישן, של האלים של ימי עבר, ודי לו בכך כדי לתפוס את קדמת הבמה. שמא זאת הטרגדיה האמיתית של הלויתן של איוב, הטרגדיה של המלך ההופך לסמל ובכך מוותר על אישיותו שלו?


קרדיט תצלום:
יח"צ
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.